הזמן- יולי 2007, המקום- גדר המערכת ברצועת עזה, השעה- קרוב לחצות. מזל"ט (מטוס זעיר ללא טייס) של צה"ל, מאתר שני מחבלים שנמצאים במשימת תצפית בסמוך לגדר המערכת. מחלקה מהפלוגה הרובאית, מגדוד ברק של חטיבת גולני, בפיקודו של המ"פ סרן ניתאי עוקשי, מוזנקת למקום ומתקרבת לעבר המחבלים שאורבים לכוח של גולני. אחד המחבלים פותח באש לעבר החיילים. החיילים נשכבים במקום. עוקשי ומפקד המחלקה מקיפים את המקום, מתקדמים לעבר המחבל השני ומסתערים. הם יורים בו מטווח אפס. המחבל נהרג.
המחבל הנותר זורק רימון, הרימון מתפוצץ, אך אין נפגעים. המחבל זורק רימון נפל נוסף, שלא מתפוצץ. סרן עוקשי, שהכדורים במחסניתו אזלו, קם להסתער על המחבל בידיים חשופות. הוא מגיע למחבל שמפעיל רימון רסס נוסף, תופס אותו, מרים אותו ומשתמש בגופו של המחבל כמגן מפני הרימון. הרימון מתפוצץ. עוקשי נפצע קל באצבעו, אך ממשיך להיאבק במחבל, עד שמפקד המחלקה והקשר יורים במחבל והורגים אותו.
ב- 25/1/2008 , קיבל סרן עוקשי בטקס חגיגי שנערך במפקדת פיקוד הדרום, צל"ש מאלוף פיקוד הדרום- יואב גלנט. הצל"ש ניתן לו על אומץ לב, תושייה, נחישות, מנהיגות ודוגמה אישית. האלוף גלנט ציין שעוקשי וחייליו מנעו פיגוע חדירה למושב נתיב העשרה, הסמוך לגבול עזה. הצל"ש שניתן לעוקשי הינו צל"ש שהוענק לראשונה מזה שנים על לחימה ברצועת עזה.
האלוף גלנט העניק לעוקשי את הצל"ש יחד עם אות מלחמת לבנון השנייה. בטקס הענקת הצל'ש לעוקשי אמר האלוף גלנט: "שטף הקרבות המתחולל ברצועת עזה, דורש מחיילי צה"ל לגלות תעוזה, נחישות ורוח קרב מידי יום. בין גילויי אומץ הלב והתעוזה, בולט מעשהו של סרן ניתאי עוקשי. היום אנו מצדיעים לו ולחייליו על מסירותם ונחישותם, על היותם חומת המגן ונשק הפלדה המעניקים ביטחון וחיים לאזרחי מדינת ישראל". מעשה הגבורה של סרן עוקשי, עורר ברחבי הארץ גאווה לאומית בכלל ובאזורינו בפרט. סגן עוקשי, יליד מושב ישעי הסמוך לבית שמש, התקבל במושב באהדה והערצה.
נפגשתי עם סרן ניתאי עוקשי לראיון על התקרית עם המחבלים, תקרית שהסתיימה במות המחבלים ובפציעה קלה בלבד של ניתאי. על רגעי המתח והסכנה, על המחשבות והרגשות באותן הדקות ועל הסתערותו על המחבל השני ללא תחמושת, תוך סיכון חייו. בראיון שאלתי אותו גם על חייו האישיים ועל חייו כלוחם בגולני. כנוהל קבוע של דובר צה"ל בראיונות של לוחמים לכלי התקשרות, התלוותה לראיון נציגה מטעם הדובר, שמטרתה להטיל צנזורה במידת הצורך, במהלך הראיון.
עוקשי יליד מרץ, חגג לאחרונה את יום הולדתו ה-26, נשוי לטליה- סטודנטית לייעוץ חינוכי ואב לליעד (בן 10 חודשים). ניתאי, בנם של אסתר ומאיר עוקשי, נולד וגדל במושב ישעי, בן למשפחה בת שבעה אחים. למד בבית הספר היסודי 'אבן העזר' בנוחם, והמשיך ללמוד בפנימייה 'גבעת שמואל'.
מדוע בחרת לשרת דווקא ביחידה קרבית?
"כל הזמן היה לי ברור שאהיה חייל קרבי, לא הייתה לי התלבטות בעניין. רוב קרובי המשפחה שלי היו קרביים ואחד הדודים שלי ששירת בגולני, המליץ לי מאוד לשרת ביחידה זו. אפשר לומר שהתגייסתי לגולני בגלל מסורת משפחתית".
ספר על התקרית עם המחבלים. מה עבר עליך כאדם וכלוחם?
"התקרית אירעה שלושה ימים בלבד לאחר שנכנסתי לתפקיד. חזרתי מחופשה שניתנה לי עקב לידת בני ליעד. התקרית אירעה במוצאי שבת. בשעה 22:00 הודיעו לי בקשר שיש שזוהו חשודים על הגדר בגזרה השכנה של הגדוד. הקפצתי את כיתת הכוננות של הפלוגה ונסענו למקום במהירות. במקרה שאין זיהוי ודאי האם האנשים חמושים, לא ניתן לירות לעברם, אלא לבצע מעצר חשוד. ביצעתי תדריך לכוח ונכנסנו למקום. הרעיון שלנו היה להגיע מאחוריהם מכיוון עזה לישראל. הסמג"ד הודיע לי שמדיווח שהתקבל מהמזל"ט החשודים חמושים ויש אישור לירות ולהרוג אותם. התקדמנו לעברם, פרסנו את הכוח במרחק של כחמישים מטר מהמחבלים.
בלילה אומדן הטווח הוא קשה בגלל החשכה, מה גם שלא היה אור ירח. כמובן שנעזרנו באמצעי לראיית לילה. במקום היו שיחים גבוהים שהמחבלים הסתתרו מאחוריהם. לאחר כמה דקות זיהיתי דמות, התחלתי ללכת לעברה ואז שמעתי יריות במרחק של כחמישה מטר ממני. הורינו ללוחמים לשכב על הקרקע. בהתחלה חשבתי שמדובר בכוח שלנו שיורה לעברינו בטעות ונתתי פקודה לחדול מירי.
ההערכה הזו נבעה מכך שחשבתי שהמחבלים יותר רחוקים מאיתנו. המ"מ זיהה מימין דמות שפתחה לעברינו באש, נתתי פקודה לירות לעבר המחבל ולהסתער. המחבל נהרג. נשכבו על הקרקע מאחוריו, וידאתי שהלוחמים לא נפגעו וארבנו למחבל הנוסף. הקשר הפנה את תשומת ליבי לצד ימין מאחורה, הסתובבתי וראיתי את המחבל, שהיה לבוש במדים ובאפוד מגן. בהתחלה לא זיהיתי שמדובר במחבל. הבטתי בו שוב ושוב באמצעי לראיית לילה והייתי צריך לוודא שלא אירה בטעות בחייל שלי. הוא עמד במרחק עשרה מטרים ממני. לפי סימנים שונים הבנתי שלא מדובר בחייל שלנו. התכוונתי להסתער לעברו וצעקתי לעבר הכוח שלא ירו לעברי בטעות. פתחתי עליו בירי, תוך כדי שאני רץ לעברו. אחרי כמה יריות, כשהייתי במרחק של שלושה מטרים ממנו, התרוקנה לי המחסנית. ראיתי שהוא מדליק ניצוץ והייתי בטוח שמדובר בחגורת נפץ.
הסתערתי עליו, תפסתי אותו, הפלתי אותו לקרקע, וכשקלטתי שהוא אוחז ברימון יד, הצמדתי את ידיו לאחור והשתמשתי בגופו כמגן מפני הרימון. הרימון התפוצץ, ובדיעבד, ראיתי בצילומי המזל"ט שהרימון נשמט מידו של המחבל בזמן שהסתערתי עליו. המחבל נפצע מהתפוצצות הרימון, אך לא נהרג. נאבקתי בו עד אשר החיילים שלי ירו בו והרגו אותו. אני נפצעתי באצבע".
מה עבר במוחך באותם רגעים?
"הרגעים שהפלתי אותו היו רגעים של שבריר שנייה. היה ברור לי שאין הרבה מה לעשות עכשיו, שצריך להרוג אותו ופשוט הסתערתי.
לקחת בחשבון שאתה עלול להיהרג?, חשבת על זה?
"כן, בטח. זה עבר לי בראש. חשבתי על אשתי והילד, באותו הרגע. הייתי בטוח שאני הולך להיהרג. באותן הדקות שבהן ניסיתי להסתער עליו ולהפילו, הייתי בטוח שהמחבל נושא על גופו חגורת נפץ, בגלל שהניצוץ היה קרוב אל גופו. עד לרגע שהצלחתי להפיל אותו, לא ידעתי שזה רימון. חיכיתי לשמוע את הבום".
זו הרגשה איומה
"כן. אדרנלין מטורף, אני לא אגיד שלא פחדתי. פחדתי וזה דבר טבעי אצל כולם. הפחד כשלעצמו הוא דבר חיובי, הוא משאיר אותך דרוך, אם אתה לא פוחד אתה תיפול. בזמן שהרימון התפוצץ הרגשתי שנפצעתי בידי והייתי בטוח שהיא נכרתה לי, אבל המשכתי להיאבק במחבל".
המחשבה שלא נפצעת קשה יותר, או חלילה נהרגת, מנחמת בזמן הכאב?
"בהחלט. הלוואי שכל התקלות שכזו תיגמר כך".
איזה מחשבות עברו עלייך בזמן האשפוז בבית החולים וההחלמה מהפציעה?
עברתי ניתוח שבו תפרו לי את העצב באצבע ואושפזתי למספר ימים. הפציעה שלי הייתה קלה, אבל הטראומה שלי מהפציעה הייתה בייחוד בעקבות העובדה שהייתי מושבת לחודשיים. חזרתי לבסיס וניהלתי את הכול מאחור, אבל לא יכולתי להיות בשטח. האצבע שלי הייתה חבושה לאחר תפרים ולא יכולתי להחזיק נשק ולירות. זו הייתה בשבילי הטראומה הכי גדולה. רציתי לחזור לתפקיד כמה שיותר מהר, מה גם שהיה לי חשוב להגדיר רף מסוים בתפקידי החדש בפלוגה, בייחוד בשל העובדה שהספקתי להחזיק בו בסך הכול שלושה ימים".
האם ישנם רגעים שבהם רגעי ההיתקלות עם המחבלים חוזרים אלייך? האם יש לך סיוטים מהמקרה?
"בזמן האשפוז בבית החולים, היו לי לא מעט סיוטים ולא פעם התעוררתי משנתי בבהלה, בזמן שאשתי הייתה לידי. כשזה קרה, הייתי המום למספר שניות ולקח לי זמן להתעשת".
נפגשת עם פסיכולוג, או איש מקצוע אחר, במטרה לעבד את החוויה?
"התרופה הכי טובה היא לחזור לשגרה, להיכנס לשטח בחזרה ולהוביל את החיילים. היו לי חלומות נוספים על המקרה, חלמתי למשל שאני נפצע שוב. כשחזרתי חזרה לשטח, היו לי פלאשבקים של המקרה. אחרי הכל, זו הייתה היתקלות מורכבת מטווח קרוב ויצאנו מימנה בנס. התקלות כזאת עלולה להסתיים במספר הרוגים או פצועים".
איך הגיבו בני המשפחה על הידיעה שנפצעת וכשסיפרת להם על ההיתקלות?
"בהתחלה אמרתי לאשתי שרק נשרטתי קלות באצבע ושזה כלום. על ההיתקלות עצמה סיפרתי לה רק לאחר כמה ימים. אשתי שהתה לצידי בכול ימי האשפוז. האחים שלי באו לבקר אותי עוד באותו יום, גם להם לא סיפרתי ממש על פרטי המקרה. רק כאשר התפרסמה בכלי התקשורת הידיעה על ההיתקלות, אנשים החלו להתקשר ולשאול אותי אם אכן מדובר בי. בני המשפחה שלי חוששים ודואגים מאוד. ההורים שלי מייחלים שנצא מעזה, שבה יש היתקלויות רבות".
איך קיבלו אותך במושב ישעי, החברים, השכנים?
"קיבלתי הרבה טלפונים, ברכות ופרגון. אמרו לי כל הכבוד, התגאו בי וביקשו לשמוע פרטים. רבים צפו בסרט ההיתקלות שצולם באמצעות המזל"ט ושודר בחדשות ואמרו לי ששמתי את המושב על המפה ".
איך הרגשת במעמד קבלת הצל"ש?
"האירוע היה מיוחד, מכובד ומרגש. השתתפו בו בעלי דרגות שונות בצה"ל. המון מצלמות היו מכוונות לעברי כמו אל כוכב. זה די הביך אותי, אני אדם צנוע שלא מחפש את אור הזרקורים. נכחו שם אנשי תקשורת רבים מהעיתונות הכתובה, מהטלויזיה ומהרדיו. בני משפחתי ובני היו איתי. התרגשתי מאוד. עבורי זה היה אירוע בלתי נשכח".
איך אתה מצליח לתמרן בין חיי הצבא, לחיי המשפחה?
"אני נמצא בצבא הרבה. אני מתקשר הביתה מספר פעמים ביום ומגיע לאפטר כשאפשר. אני משתדל להגיע לכל האירועים המשפחתיים ומנסה לפנק כמה שאפשר. ברוחי ובלבי אני נמצא בבית כל הזמן. כשאני מגיע הביתה מהצבא אני לא הולך לישון, אלא עוזר ומסייע. אני לא אגיד שזה לא קשה, אבל אילו הם חיי ואני נהנה. יש לי סיפוק ומיצוי עצמי מחיי בצבא. אשתי תומכת בי ועוזרת לי, היא נמצאת הרבה בבית עם הילד וזה מעניק לי שקט נפשי. אני מעריך אותה מאוד ומודה לה על כך. זה הרבה בזכותה".
בשנים האחרונות, חלה מעט ירידה במוטיבציה של בני הנוער להתגייס לשירות קרבי. כלוחם בצבא, האם יש לך משפט מוטיבציה לנערים שעומדים להתגייס, לשרת בשירות בחייל קרבי?
"אני רוצה להגיד לבני הנוער שבסופו של דבר אין לנו מדינה אחרת. עם ישראל עבר מלחמות רבות לאורך כל הדורות. אם אנחנו לא נהיה שם כדי להגן על המדינה ולהילחם, אף אחד לא יהיה שם במקומנו. מי שגר כאן בבית שמש או במרכז הארץ, לא מרגיש מאוים, אבל ישנם הרבה אזרחים שנמצאים בסכנה ואנו צריכים להיות שם ולהגן עליהם. הרבה אנשים אומרים לי: 'מה אתה הולך, תורם, בסוף המדינה לא תסתכל עלייך!'. אני בא ואומר שהמדינה שלנו היא לא ראש הממשלה, המדינה היא הבית שלנו. לבני הנוער אני אומר: תעשו את המינימום ותתרמו שלוש שנים מהחיים שלכם למען המדינה. אני מקווה שהמוטיבציה לשרת בקרבי תלך ותגדל".
מה אתה יכול להגיד, כאיש צבא, על הלחימה בעזה ועל ירי הקסאמים לעבר שדרות ואשקלון?
"מה ששומעים בכלי התקשורת זה בעיקר על ההיתקלויות. עבור הלוחמים, הלחימה בעזה מתרחשת מידי יום. בכול יום מתקיימים סיורים על הגדר וחיילים יוצאים למארבים, מונעים היתקלויות, חדירת מחבלים לישובים ועובדים קשה מאוד. ללוחמים מגיע הרבה קרדיט. מדובר באנשים שבקושי רואים את הבית. הלחימה שם קשה. אתה רואה את האויב בעין בחיי היום יום ומבחינה מוחשית. אתה רואה מעבר לגבול את רועי הצאן ואת האנשים.
ההיתקלויות הם "הדובדבן שבקצפת" במירכאות. הלוחמים שומרים כול העת על מתח מבצעי וכשירות לחימה. תוצאה של כישלון חד פעמי יכולה להיות הרת גורל. מספיק שמחבל אחד יעבור את הגדר, הוא יכול לבצע מסע הרג המוני באחד הישובים. בנוגע לקסמים - אני שומע אותם בחיי היום יום וגם את אזעקת הצבע האדום בישובים. לדעתי אי אפשר לעצור את הירי ולא משנה מה נעשה. כאיש צבא אני אומר שהפתרון היחיד הוא פשוט להיכנס לשם, לעשות סדר ולנטרל את האיום".
פורסם בשופינג מקומי
