המנצח והמלחין הגרמני ריכרד שטראוס (1949-1864) כתב אופרות רבות, אך אין ספק כי האופרה סלומה, המוצגת עתה על במת האופרה הישראלית, היא אחת הפופולריות שבהן. כבר בעת הופעת הבכורה שלה בברלין בשנת 1905 קיבל אותה הקהל בהתלהבות אדירה, שטראוס נקרא לבמה 38 פעמים, ומאז ועד היום היא מוצגת ברציפות על במות האופרה הנחשבות בעולם.
מה הפך את סלומה לפופולרית כל כך, והאם עובדה זו נזקפת לזכותה או לחובתה?
סלומה היא אופרה שהליברית והמוזיקה שלה מרשימות וסוחפות, והבימוי ועיצוב התפאורה והתאורה בהפקה הישראלית משביחים עוד את האופרה. מרכיבים אלה לבדם מסבירים חלק מכוח המשיכה של האופרה עבור הצופים בה, אך לא את כולו.
עיקרי הליברית מצויים בברית החדשה; שטראוס כתב אותה על פי מחזהו של אוסקר ויילד והוסיף לה ולדמותה של סלומה פרשנות משלו. הגיבורה סלומה (שלומית), בת תקופתו של יוחנן המטביל (36 לספירה?), מתאהבת ביוחנן אך הוא משיב את פניה ריקם. המלך הורדוס אנטיפס, שחומד את סלומה, בתה של אשתו הרודיאס, מבקש ממנה שתרקוד עבורו ובתמורה נשבע למלא את כל מבוקשה. סלומה רוקדת ולאחר מכן מבקשת מהורדוס אנטיפס את ראשו של יוחנן המטביל, מונח בקערה.
הורדוס נחרד מבקשתה ומציע לה הרים וגבעות תמורת ויתור על הבקשה. זאת, מחשש שאם יפר את שבועתו ויהרוג את מי שנחשב לקדוש, ימיט על עצמו אסון מטעם האלים, אך סלומה נחרצת בדרישתה, ולבסוף נענה לה הורדוס. סלומה מנשקת דקות ארוכות את פיו של ראשו הערוף של יוחנן ואילו הורדוס, מלא זוועה, מורה להוציא אותה להורג. במעשה זה מסתיימת האופרה.
מרכיב בולט באופרה הוא האלימות והרצחנות הארוטיות המלוות אותה כחוט השני, ועוד יותר מכך – היעדר הגבולות שלהן. סלומה דבקה בגחמה הרצחנית שלה, ומימושה ממלא את הבמה והאולם רגשי זוועה. אורות הבמה האדומים ובגדיה של סלומה, החמוצים מדם, עם המוזיקה הדרמטית שברקע, מעצימים עוד את רגשי הזוועה, ואלה מועצמים בעוד רצח, הפעם של סלומה עצמה. מוסיפים לכך הבמה החשוכה ובגדיהם האפורים/שחורים של הזמרים במהלך כל הצגת האופרה.
חיסולו המתועב של יוחנן, הגם שהוא מוסבר על ידי רגשי הנקמה והתשוקה של סלומה, נעדר כל הסבר המצוי בגבולות הנורמה האנושית המקובלת, וכולו פרי יצרים שאין להם קווים אדומים או גבולות מוסר מינימליים. אפילו המלך, שאין לחשוד בו בחמלה, נדהם מזוועת המעשה ומנסה למנוע אותו. עם זאת, גם למלך יד בנעשה, משום שבועתו הגורפת לסלומה למלא אחר מבוקשה. הבטחתו נעדרת הגבולות היא הקרקע שעליה צומחת התנהגותה המורעלת של סלומה. האם הבטחתו של הורדוס היא פרי היעדר שיקול דעת, היעדר דמיון או תשוקה בלתי נשלטת? ייתכן שהיא פרי שלושתם גם יחד.
מה הניע את שטראוס לאמץ אירוע בן למעלה מ-1800 שנים ולהעצים אותו לידי אופרה רוויית רצחנות אפלה? מה הניע אותו ליצור אופרה כזאת, שאף הפכה לאופרה הפופולרית ביותר שלו עד אותו זמן?
טיבה של האופרה מעלה הרהורים קשים לגבי דימוי המציאות שהיא מקרינה, ולגבי טיבו של האופי האנושי. האם אין בה משום המשך להוצאות להורג בכיכר השוק בתקופה המדיבלית, ששימשו מופעי שעשועים להמון, או משום המשך לקרבות הגלדיאטורים בתקופה הרומית, שמותם בזירה משך המונים למופעים אלה?
חרף ענישתה של סלומה, מובלע באופרה מסר סמוי המפלרטט עם המוות, הרצחנות והזוועה המופנים כלפי בני האדם באשר הם, ומוסיף ומפלרטט עם תשוקת בעלי הכוח למחוק את כל הגבולות והקווים אדומים, רק משום שכך רצונם.
האם לזוועה ולרצח בני האדם, בני מיננו, יש טעם מתוק, שמושך את ליבם ואת חיכם של בני האדם? האם היעדר הגבולות מתוק לחיכם של בני האדם? אם כן, הלוא התרבות וגבולות המוסר שהאנושות הציבה לתכונות אלה נועדו לרסן את התאווה למתוק הרצחני הזה, מאז ימי הדיבר לא תרצח, ועד לימינו אלה. המשטר הדמוקרטי המודרני הוא הפיתוח הפוליטי הנאצל ביותר של תרבות ריסון זו, המבקשת להציב קו גבול מפורש בין המותר לבין האסור. זו תרבות המבקשת להציב גבולות לרוע, לאטימות ולהיסח הדעת האנושיים, גם על ידי קידוש החמלה והמידתיות כלפי בני אנוש, ובכך היא מגינה על בני האדם מפני עצמם ומפני בעלי השררה השולטים בהם.
ואוי לחברה האנושית המתמסרת להיעדר הגבולות, וזונחת את התרבות הדמוקרטית.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
