אכילה רגשית - חלק א (מאת: סמדר פרגר, הרזיה שפויה) 

כמה פעמים הלכת לישון בלילה כשאת נשבעת לעצמך ש"מחר יהיה אחרת"..,
ש"את מבטיחה לעצמך שמחר תהיי חזקה ותאכלי בדיוק 'כמו שצריך'...."?,
כמה פעמים קמת בבוקר כשאת נשבעת לעצמך ש"היום, לא משנה מה יקרה, לא תיפלי שוב בפח הזה של עצמך ותמצאי את עצמך אוכלת את כל מה שהבטחת לעצמך שלא תאכלי"....?
ואז, למרות כל ההחלטות ולמרות כל השבועות, את מוצאת עצמך שוב מאבדת שליטה.
את יושבת וחופרת בתוך הגלידה, או מחסלת בגט שלם בדרך הבייתה מהסופר, או עומדת מעל הכיריים ואוכלת במהירות מתוך הסיר, או מטיילת בלילה חסרת מנוחה ובסוף מכרסמת שקית צ'יפס....?
ואת כועסת על עצמך. ואת מלאה רגשות אשם. ואת אפילו ממש שונאת את עצמך.
ואת לא מבינה איך זה שאת כל-כך חסרת כוח רצון. ואת לא מבינה איך זה שלמרות ההחלטות והשבועות את לא מצליחה. ואת לא מבינה למה לכל הרוחות זה קורה לך.
אם הזדהית עם כל הנ"ל, יכול להיות שאת אכלנית רגשית.

בשפה המקצועית קוראים לזה בהרבה שמות: התמכרות לאוכל, אכילה כפייתית או אכילה רגשית. אני אוהבת את האחרון, פשוט מכיוון שהוא נראה לי המתאים ביותר. אבל לא משנה איך קוראים לזה, אנשים משתמשים באוכל פשוט מכיוון שאוכל עובד! אכילה רגשית פועלת ומתפקדת כמנגנון של ניהול רגשות. אכלניות רגשיות משתמשות במזון לצורך הרגעה עצמית. האוכל מצליח לעשות בדיוק את מה שאת צריכה שהוא יעשה: הוא מרגיע. גם אוכל וגם מחשבות על אוכל משיגים את אותה תוצאה: הם מפוגגים מתחים- ממש מעלימים אותם: הם מרגיעים!

השעה כבר 4 אחה"צ. יעל עדיין רודפת אחרי הזנב של עצמה. היא בדרך הבייתה מהעבודה והיא חושבת על כל הדברים שכבר הספיקה לעשות היום, ועל מליוני הדברים שלא הספיקה ועל כל אלה שעוד מחכים לה בבית. ואז היא חושבת על העוגה שהכינה אתמול, ומיד אח"כ על הלחם הטרי שמונח בשקית הקניות שלידה. היא רוצה כבר להגיע הבייתה כדי לאכול את העוגה ושולחת יד ובוצעת חתיכה חמה מהלחם ומתחילה לאכול. ואז עוד חתיכה, ועוד אחת... ועד שהיא מגיעה הבייתה שלושת רבעי לחם כבר חוסל - אבל הרעב לא באמת התפוגג.
יעל מרגישה לפעמים כמו אותו לוליין בקרקס המנסה לאזן צלחות מסתובבות על מקלות ארוכים ודקים, אחוז תזזית ומשגיח בשבע עיניים לבל יפסיקו להסתובב, לבל יפלו ויתרסקו לרסיסים. היא חושבת שזה די מוזר איך בכל תחום בחייה היא כל-כך בשליטה, מצליחה. יש לה עבודה שהיא אוהבת (בדר"כ)ומעריכים אותה שם, היא נשואה באושר ויש להם שני ילדים מקסימים. הם די מצליחים להסתדר עם המשכורות שלהם, ולמרות שמצבם הכלכלי לא מזהיר, בסך הכל לא חסר להם שום דבר. רק עם עניין האוכל היא לא מצליחה. משום מה, דווקא שם היא מוצאת את עצמה תמיד מאבדת שליטה.

אכילה רגשית יכולה להתרחש בשני מצבים. הראשון הוא מיד בתום ארוחה, כשברור שישנו שובע פיזולוגי, ובכל זאת קיים צורך דוחק להמשיך לאכול. והשני, ככה סתם לכאורה, כשאין איתות של רעב פיזיולוגי ובכל זאת קים צורך דוחק לאכול. סוג המזונות הנצרכים בזמן אפיזודה של אכילה רגשית יכולים להיות גם מזונות הנחשבים בריאים, הם לא תמיד בהכרח מזונות עתירי סוכר, קמח לבן או שומן. המשותף לכל אפיזודות האכילה הרגשי הוא אחד: אכילה הנובעת מצורך פנימי דוחק שאין לו דבר וחצי דבר לאיתותי הרעב והשובע האוטנטיים של הגוף.

מי שאכילה רגשית היא חלק מחייה מרגישה שהיא ...
? ...עסוקה מאוד באוכל
? ...משתמשת באוכל כאמצעי הרגעה
? ...איפה שהוא לאורך הדרך, אוכל הפך להיות אמצעי להסחת דעת
? ...מתוחה ומיואשת ממערכת היחסים שלה עם אוכל
? ...יכולה לתאר את דפוסי האכילה שלה כאכילה כפיייתית או התמכרות לאכילה
? ...מרגישה לכודה ואינה יודעת איך לצאת מזה!
האכלנית הרגשית מאוד רוצה להפסיק את מערכת היחסים הזו שלה עם האוכל אבל מרגישה לכודה, ולאיודעת איך.... כשהיא לא בפרוייקט דיאטה היא חוזרת מיד לדפוסי האכילה הקודמים שלה. למרות כל המאמצים, דיאטות וספרי עזרה עצמית, האכילה הרגשית ממשיכה. היא מרגישה כשלון, ואז - כמובן, אוכלת אפילו יותר כדי לדחוס פנימה את תחושת חוסר השליטה, התסכול, הייאוש... את כל הרגשות הלא נעימים, המלחיצים.
האכלנית הרגשית חשה שהיא לכודה במעגל הרס עצמי. או שהיא אוכלת יותר מידי או שהיא בדיאטה. בכל מקרה, היא מרגישה שהיא לא מספיק בסדר. יש לה כוח רצון ויכולת התמדה בהרבה תחומים אחרים בחייה, והיא מתוסכלת מהעובדה שהיא לא מצליחה ליישם את אותן מיומניות בכל הקשור להרגלי האכילה שלה.
האכלנית הרגשית חשה שהיא מבזבזת המון זמן, אנרגיה וכסף. היא מרגישה שהיא עסוקה יותר מידי עם המשקל שלה. ולחיות ככה ממש מאמלל אותה. היום, היא מבינה שהמשקל הוא לא הבעיה, אלא סימפטום שלה. אבל היא עדיין לא יודעת איך לשבור את המעגל הזה.
האכלנית הרגשית משתמשת באוכל כדי לנהל ולווסת רגשות. היא משתמשת באוכל כדי להרגיע את עצמה.
וזה עובד!

אוכל מרגיע לחצים
גם אכילה וגם חשיבה על אוכל פועלים כמסיחי דעת מרגשות לא נוחים. להיות עסוקים באוכל מכהה כל רגש בלתי נסבל ו/או שמעדיפים לא להרגיש אותו (שיעמום, מתח, חרדה, כעס, בדידות וכד').
לדוגמא, את מרגישה משועממת. לפתע את מוצאת את עצמך חושבת על הגלידה שבמקרר. ברגע שהתחלת לחשוב על הגלידה את לא חושבת יותר ולא עסוקה יותר בכך שמשעמם לך.
שימוש באוכל ובמחשבות על אוכל באים כתגובה ל... וכהגנה בפני כל רגש עז או מצב מלחיץ. השימוש באוכל כאמצעי לניהול רגשות הופך להיות הרגל המתקבע על-ידי חיזוקים עצמיים: בכל פעם שפועלים באופן מסויים, המסויים הופך להיות יותר ויותר חלק מאיתנו. (חוקרים רבים בתחום מתמקדים גם בפאן הביולוגי של אכילת יתר. יכול להיות שישנן הרבה סיבות פיזיולוגיות מדוע אנחנו ממשיכות לפנות לאוכל גם כשברור לנו שבכך אנחנו פוגעות בעצמנו).

אכילה רגשית מתרחשת על רצף
אכילה רגשית היא גם נורמלית. כולנו חוגגים עם אוכל, ואוכל מתקשר להרבה אירועים ומפגשים חברתיים ומשפחתיים. אבל, כשאכילה רגשית מתחילה להשפיע על האופן שבו את מרגישה לגבי עצמך ו/או על הבריאות הפיזית שלך, והיא הופכת להיות האסטרטגייה המועדפת לניהול הרגשות שלך - הרי שאז זו בעייה. כשאכילה הופכת להיות אמצעי להתמודדות, יש לכך השפעה רבה על איכות חייך. במקרים שאכילה רגשית לא זוכה לטיפול ומתקדמת על הרצף, היא יכולה להפוך להפרעת אכילה רצינית המלווה בדיכאון קליני.

איך אוכל עובד כמנהל ומווסת רגשות
ראשית, ישנו רגש לא נוח. למשל... הרגע הייתה לך מריבה עם בעלך ואת מרגישה מאוד כעוסה!
אחר-כך, ישנה מחשבה על אוכל, מודעת או לא מודעת, ואת מוצאת את עצמך שולחת יד לשקית של משהו.... ברגע שאת ממוקדת במשהו הזה (באוכל) את לא עסוקה יותר בכעס שלך. השימוש באוכל כמסיח דעת עובד!
בהמשך, את אוכלת את המשהו ומפיגה את הכעס לזמן מה. עכשיו, בנוסף לכעס עליך להתמודד עם תחושת האשמה או הבושה שאת חשה בכל פעם שאת אוכלת את המשהו המיותר הזה, או ה"אסור".

כמה מהרגשות הנפוצים המעוררים מחשבה על אוכל ואכילה רגשית הם:
¤ כעס ? כשאת כועסת על עצמך, על מישהו אחר, או על מצב מסויים.
¤ ייאוש - כששום דבר לא מרגיש חשוב יותר, כשיש הרגשה ששום דבר לא ישתנה לטובה לעולם. כשכבר לא אכפת יותר. (! תחושות ייאוש קשות המתמשכות שבועיים או יותר ברציפות הן סממנים של דיכאון קליני. פנייה לרופא/ה ו/או פסיכולוג/ית מומלצת ביותר !)
¤ חוסר שליטה ? כשאת מרגישה שאין לך שליטה על מה שקורה בחייך, כשדברים מתנהלים מבלי שיש לך השפעה, כשאת מרגישה שהנסיבות ו/או אנשים אחרים מנהלים את חייך במקומך.
¤ חוסר הערכה - אולי הצלחת לעשות משהו מיוחד בעבודה, ואך אחד לא שם לב. אולי הצלחת להשיג הישג אישי שחלמת עליו שנים, אבל אף אחד בבית (במשפחה) לא מתגאה בך.
¤ מתח, לחץ וחרדה - יש לך יותר מידי מה לעשות, יותר מידי אנשים שצריך לעשות בשבילם, יותר מידי במה לטפל, יותר מידי מטלות.
¤ שיעמום ? אין מה לעשות. אין לאן ללכת. אין שום דבר שיכול להעסיק אותך.
¤ בדידות - לבד לך, ולא משנה כמה אנשים יש מסביבך.

אכילה רגשית מתחילה תמיד ממחשבה על אוכל. ומחשבה מתחילה תמיד כתוצאה מרגש.
מבחינה פיזיולוגית אנחנו בנויות כך שאנחנו יכולות לחשוב רק מחשבה אחת ברגע נתון. בזמן שאנחנו עסוקות במחשבה על אוכל, שום מחשבה אחרת לא יכולה להתקיים. ברגע שהמחשבות המטרידות, המלחיצות, הלא נעימות מוסטות למחשבה על אוכל, אנחנו מיד נרגעות. אנחנו יודעות מה עומד להגיע: תיכך נאכל! ובזמן שנאכל נתנתק מהעולם ונהייה בתוך עולם שקט ורגוע, חסר דאגות. המזון שנכנס לגוף משחרר חומרים מרגיעים למוח. כל הגוף שלנו עסוק בעיכול המזון, ולאות נינוחה מציפה אותנו. לפרק זמן מסויים העולם עוצר מלכת. אין שום דבר שצריך לעשות. אין שום דבר לדאוג בגינו. רשימת הלעשות התנדפה. בזמן הזה לא חשוב מה קרה עד עכשיו, וגם לא חשוב מה יקרה עוד חמש דקות - כרגע יש שקט, שלווה מבורכת.
כרגע אין צורך להתעסק במחשבה או במחשבות המקוריות, המטרידות, המלחיצות, הלא נעימות שהיו הטריגר (הגירוי, המעורר) למחשבה הראשונית על האוכל.
כרגע, אין צורך להתעסק עם הרגשות הלא נעימים, המטרידים, המלחיצים.

הבעייה היא, שלמרות שאכילה רגשית עובדת כאמצעי לניהול ווויסות רגשות, היא פתרון מאוד זמני. היא עובדת רק לזמן קצר. המעגל עובד כך: האכילה הרגשית עוזרת לנו להסיח את דעתינו ממה שבאמת מטריד אותנו או לא נוח לנו להרגיש. אבל מיד אחרי שאכלנו, לא רק שמה שהטריד אותנו או שהיה לנו לא נוח להרגיש לא נעלמו, אלא שבנוסף עליהם, עכשיו, אנחנו גם מייסרות את עצמנו ברגשות אשם על זה שאכלנו שלא מתוך צורך אוטנטי של רעב פיזיולוגי, מצליפות בעצמנו בשוט הביקורתיות ומציפות את עצמנו בים של שיפוטיות - מה שמעלה את מפלס הרגשות הלא נעימים, ובעקבותיהם, את המחשבה החדשה על אוכל... וחוזר חלילה.

בכל פעם שאנחנו נשבעות ומבטיחות לעצמנו ש"הפעם נצליח" ואז שוב פונות לאוכל לנהל ולווסת את הרגשות שלנו, אנחנו מרגישות שנכשלנו, וכדי למוסס את התסכול, או הבושה וכיוב' אנחנו שוב מוצאות את עצמנו אוכלות.

אכילה, היא משהו שיש לנו צורך בו כמה פעמים ביום, ויש לנו צורך לאכול מכל מיני סיבות. חלקן נובעות מצרכים שאוכל לא יכול למלא, וחלקן נובעות מצורך אמיתי של הגוף בהזנה.

בכל פעם שהצורך לאכול מגיע, יש לנו הזדמנות להפוך תיאוריה לעשייה בפועל, להפוך הלכה למעשה.
מה שזה אומר זה, שכמה פעמים ביום פתוחה בפנינו האפשרות להתערב באופן יצירתי ומודע בקשר שלנו עם האוכל. אבל זה דורש מחוייבות, ריכוז והשקעת מאמץ.

עד שלא תפתחי אסטרטגיות התמודדות בריאות יותר, הדרך היחידה להימנע מתחושות האשמה והבושה, הביקורתיות והשיפוטיות המגיעים כתוצאה מהאכילה הרגשית - היא עוד אכילה רגשית!

אז איך יוצאים מזה?
על כך במאמר הבא: אכילה רגשית - חלק ב'
ניתן לקריאה באתר הרזיה שפויה.

מאת: סמדר פרגר, מנחת קבוצות מוסמכת / הרזיה שפויה
© כל הזכויות שמורות ©