ישוע באמנות העכשווית - תיאורים שנויים במחלוקת 

Controversial Depictions of Jesus in Art

דמותו של ישו היא אחד הנושאים השכיחים ביותר בתולדות האמנות. ישו הוצג לאורך אלפי שנים על פי אמות מידה מסוימות, אך היו אמנים שחרגו מאמות המידה המקובלות והציעו אלטרנטיבה לייצוגו. באמנות העכשווית ייצוג קיצוני, לעיתים חתרני, שכיח יותר ויותר, ואמנים לא-מעטים נוקטים בגישה  ליברלית כשהם מתארים אותו, גישה מעין זאת היא  לעיתים שערורייתית ואפילו שנוייה במחלוקת.

לאחרונה, עלה לכותרות מיצב של  האמן הפיני יאני לינונן ( Jani Leinonen),  אשר הוצג במוזיאון חיפה לאמנות, בו מתואר ישו הצלוב בדמות ליצן של מקדונלד'ס, לינונן ביקש ככל הנראה לעורר מחשבה להקשר של 'שיתוף הפעולה' בין מערכות דתיות וצרכניות.  אבל היצירה התסיסה את העדה הנוצרית בחיפה שיצאה בגינוי חריף. מאות נוצרים הפגינו מול המוזיאון, שלושה שוטרים נפצעו ופונו לקבלת טיפול-רפואי, תושב העיר נעצר בחשד לתקיפת שוטר ושרת-התרבות פנתה להנהלת-המוזיאון בבקשה להסיר את היצירה.

כדי להבין את כוונת האמן ניתן לפרש את המיצב אם נבחן גופי-עבודות נוספים שלו. לינונן הוא פעיל פוליטי, הידוע בעבודות שמותחות ביקורת נגד הקפיטליזם. בינואר 2011, הוביל קבוצה שכינתה את עצמה  "הצבא לשחרור המזון". הקבוצה גנבה פסל בגודל טבעי של מקדונלד'ס ממסעדת מקדונלד'ס בהלסינקי.  בנוסף פירסמה הקבוצה קטעי וידאו באתר האינטרנט שלה בו איימה "לערוף" את ראש-הליצן אם מקדונלד'ס לא תשיב על שאלות אתיות ששאלה הקבוצה. עם זאת, הנהלת-מקדונלד'ס סירבה "לנהל משא ומתן עם פושעים", המשטרה הפינית פשטה על ביתו של לינונן, עצרה שני אנשים ותפסה טלפונים סלולריים ומחשבים.

ביצירה אחרת שלו מביע לינונן את דעתו הנחרצת על מחדלי הקפיטליזם. בה הוא מציג מתקן למילוי משקאות של קוקה קולה. את המילה "קוקה קולה" מחליפה המילה "קפיטליזם", ומעל חמשת הברזים מונה לינונן חמישה חטאים הנחשבים ע"פ הנצרות כחטאים קטלניים שדינם גיהינום: תאווה, גאווה, עצלות, כעס וחמדנות. מכאן  וגם מתוך עדות מפי האמן עצמו, ניתן להסיק שאין בעבודותיו כוונה לנגח את ערכי הדת הנוצרית, וכי הפרשנות  של העדה הנוצרית הרחיקה לכת.

לינונן אינו האמן היחיד שיצירתו זכתה לתגובה קשה ולהאשמה בפגיעה בערכי הדת הנוצרית. גם האמנים הארגנטינים,  פול פאוליני ומריאנלה פרלי המציגים באותו חלל בתערוכה בחיפה, זכו בעבר לתגובות דומות. הם יצרו סדרה של בובות 'ברבי' בדמותם של ישו ומריה שנועדו לשקף את מקומה של האמונה והדת בתקופת הגלובליזציה הצרכנית וההדוניסטית. הבובות הוצגו לראשונה ב- 2010 בבואנוס-איירס בתערוכה שנקראה "דת הפלסטיק". משהוצגה התערוכה היא עוררה סערה ענקית, מה שגרם לכך, שהתערוכה נפתחה שנה מאוחר יותר מהמתוכנן. קבוצות דתיות וימניות מחו על התצוגה, האמנים קיבלו איומים על חייהם, המחלוקת יצרה כותרות בולטות, וברחבי העולם נכתבו עשרות מאמרים בעד ונגד. חלקם ראו בבובות אמצעי טוב לחינוך ילדים, להיכרות עם סיפורי הברית-החדשה והקדושים הנוצריים, ואילו אחרים גינו אותן מכל וכל. האמנים מצדם, נוצרים קתוליים, הדגישו  כי כוונתם אינה אנטי-קתולית וכי הם יצרו סדרת בובות ברבי וקן בדמותן של דמויות מקודשות למגוון דתות, מתוך מחשבה כי אין דת אינה עדיפה על-פני דת אחרת.

בשולי החגיגות הססגוניות והאין-סופיות של ה'נובי גוד' 2018, התקיימה במוזיאון האמנות המודרנית שבמוסקבה תערוכה של אלכסנדר קוסולפוב, Alexander) Kosopalovf),  אחד מחלוצי ה"סוצ-ארט". זרם באמנות הפוסטמודרנית אשר התגבש בברית המועצות בשנות ה-70 של המאה ה-20 במסגרת התרבות האלטרנטיבית היוצאת נגד האידיאולוגיה המדינית השלטת של התקופה.

בין שאר העבודות שבתערוכה, הוצגה  דמותו של ישו על לוח פרסומת של קוקה קולה ועליה כתוב " זה דמי", ועל  פרסומת של מקדונלד'ס ועליה כתוב "זה גופי". עבודות אלו הוצגו כבר בעבר ב-2003 בתערוכה בשם "זהירות דת". ארבעה ימים לאחר הפתיחה הותקפו כמה מן היצירות בתערוכה על ידי מפגינים זועמים; עבודתו של קוסולפוב הפכה לנושא של מאבק משפטי בן שלוש שנים. למרות שהתערוכה הוגבלה למבקרים בני 16 ומעלה, ועבודות האמנות הוצבו מאחורי קירות זמניים עם חלוניות, הייתה התערוכה נתונה לביקורת מצד פעילים דתיים רדיקלים. חברי תנועת הקתדרלה העממית דרשו להעמיד לדין פלילי את אנדריי ארופייב (ראש המחלקה לאמנות עכשווית בגלריה טרטיאקוב) ויורי סמודורוב (מנהל מרכז סחרוף) על  פעולות שמטרתן הסתה, שנאה ועוינות, וכן פגיעה בכבוד האדם או קבוצת אנשים על בסיס מין, גזע, לאום, שפה, ומוצא.

אנדריי ארופייב פוטר מתפקידו בשנה שלאחר מכן, והואשם על "שימוש בתפקידו הרשמי לפעילות נפשעת". לדברי ולנטין רודיונוב, אז מנהל גלריה טרטיאקוב, נבעה האשמה מטעמים מנהליים ולא פוליטיים. המשפט נמשך שנתיים ויורי סמודורוב נאלץ גם הוא לעזוב את משרתו.

אנדרה סראנו (Andres Serrano). אמן אמריקאי  יליד ניו יורק - נצר למשפחה קתולית ששורשיה בקובה ובהונדורס. זכה אף הוא לתגובות נזעמות על יצירות שהתייחסו לנצרות.  ביניהן העבודה המפורסמת ביותר שלו "Piss Christ" "פיס כריסט" אותה הציג בניו יורק ב- 1989, זהו תצלום של צלב פלסטיק במיכל זכוכית קטן שהכיל שתן של האמן והפך לסמל בפני עצמו.  בעקבות התערוכה קיצצה "האגודה האמריקנית למשפחה" והסנטור ג'סי הלמס בתקציב הקרן הלאומית לאמנויות, במימון ממשלתי, גוף אשר נתן בעבר לסראנו מענק. בשנת 1997, בעת שהוצג "Piss Christ" בגלריה הלאומית של ויקטוריה באוסטרליה, ניסה הארכיבישוף הקתולי להשיג צו מבית משפט כדי למנוע את הצגת היצירה. הצו לא הושג ומשהוצגה היצירה ניסו לחבל בה. ב- 2011, כאשר האוסף הצרפתי Lambert באביניון הציג את העבודה, קיבלו העובדים איומים. ובקורסיקה, פרצו מפגינים למוזיאון שבו הוצגה היצירה.

דייויד מאש (David Mach), אמן סקוטי, ואחד האמנים המצליחים והמכובדים ביותר בבריטניה,  יצר ב-2011 פסל של ראש ישו מגפרורים. במסגרת תערוכה לציון יום השנה ה -400  לתנ"ך ג'יימס. שהתקיימה במרכז לאמנות באדינבורו, התערוכה נקראה "אור יקרות", והכילה יותר מ - 70 קולאז'ים ושישה פסלים, שנושאיהם נלקחו מסיפורי התנ"ך.  שריפת פסל הגפרורים יצרה אפקט מרשים ודמותו של ישו, באמת, נראית עטופת אור-יקרות. גם במקרה זה לא הייתה לאמן כל כוונה לפגיעה בקדשי הנצרות, מאש מודה שהוא לא דתי, אבל הוא מתרשם מהתכנים העמוקים והרגשיים של כתבי הקודש הנוצריים. "בתנ"ך יש הכל:  מלחמה, רעב, סקס, מוות, מגפה, קנאה, נקמה. ... מאבק, כאב, אהבה ומוות-הכול נמצא שם," הוא אמר "כאמן אני חושב שגם לו הייתי מתאמץ למצוא מקור השראה עשיר יותר לא הייתי מוצא. ... אין לטקסט יחיד השפעה כה עמוקה על השפה, התרבות והמחשבות שלנו כספר זה ". עבודותיו אמורות לשקף את ייסוריו של ישו  וכן את היותו דמות רוחנית אפופת אור וקדושה, למרות זאת כינה  המכון-הנוצרי של הכנסייה הסקוטית את היצירה לא פחות מ"מזעזעת".

קוזימו קבאלארו (Cvallaro) , אמן איטלקי-קנדי, יצר פסל של ישו בגודל טבעי ואנטומי - ללא צלב ולא אזור חלציים – בתנוחת  צליבה, מפוסל כולו משוקולד. הפסל עורר התנגדות רבה ובעקבותיו נכתב בעיתונות: "כוחו המדהים של הימין הדתי הודגם אתמול, כאשר תערוכה של אמן בינלאומי שאמורה להיערך במרכז העיר במנהטן, בוטלה לאחר שנפתח נגדה קמפיין בטענה שהיא אינה מכבדת את הנצרות".

 "ישו המתוק שלי", היה אמור להיות מוצג במהלך השבוע הקדוש בגלריה בשדרת לקסינגטון, אך הליגה הקתולית - ארגון של שמרנים דתיים בן 300 אלף חברים, התנגד לכך שפסל המורכב מיותר מ -200 ק"ג של שוקולד, ובו חשופים איברי-המין של הדמות יוצג בעיר.

הליגה הקתולית שלחה אימיילים ל -500 קבוצות דתיות אחרות, כולל פרוטסטנטיות, יהודיות, מוסלמיות ובודהיסטיות, וקראה להחרים את מלון רוג'ר סמית שבו נמצאת הגלריה. בתוך 24 שעות היה המלון מוצף שיחות ומבקרים סקרניים. ביל דונהיו, נשיא הליגה הקתולית, אמר כי העבודה היא התקפה ישירה על נוצרים, ואמר : "לכל המעורבים יש מזל שהנוצרים הזועמים לא מגיבים כפי שעושים המוסלמים הקיצוניים כשהם נעלבים".

"ישו חסר בית" תוכנן על ידי  (Timothy Schmalz), פסל קנדי וקתולי אדוק. הוא מתאר את ישו ישן על ספסל בפארק. פניו וידיו מכוסים, חבויים מתחת לשמיכה, אבל פצעי הצליבה על רגליו חושפים את זהותו. הפסל תואר על ידי שמאלץ כ"תרגום חזותי" של הבשורה על פי פסוק ממתי , שבו ישו אומר לתלמידיו, "כפי שעשיתם לאחד מאחי, עשיתם לי ".  שמאלץ מודה שהתכוון שפסל הברונזה שיצר יהיה פרובוקטיבי,  "זה בעצם מה שהפסל אמור  לעשות, הוא נועד לאתגר אנשים". הוא הציע את  הגרסה הראשונה של הפסל  לקתדרלת סנט מיכאל בטורונטו ולקתדרלת סנט פטריק בניו יורק, אך הכנסיות סרבו לקבלו. 

 אליזבת אולסון Elisabeth Ohlson Wallin)) צלמת שוודית, בוחרת לעתים קרובות להציג מיעוטים מיניים בצילומיה.  בתערוכה  "זה האיש" (אקה הומו ecce homo - מילותיו של פונטיוס פילטוס כאשר הציג את ישו הפצוע והמעונה בפני ההמון היהודי), מתארת אולסון את ישו בקרב לסביות, הומוסקסואלים וטרנסווסטיטים. הסצנות שהיא מתארת הן גירסאות מודרניות של סיפורי הברית-החדשה. בהן רצתה אולסון להזכיר כי ישו  קרא תיגר על שנאה ודעות קדומות ועזר למנודים בחברה. הרעיון לתערוכה עלה כשאחדים מחבריה מתו מאיידס בתחילת שנות ה-90,  בשעה שמטיפים שמרנים הכריזו על איידס כעונש מהאל. בגרסה המצולמת שלה ל"סעודה האחרונה "– מופיע ישו בשמלת אישה ועקבים גבוהים, סביבו שליחים הומוסקסואלים וטרנסג'נדרים. ובסצינת פיאטה מסורתית, בה מריה מחזיקה את גופתו של ישו כשהוא מורד מהצלב, מריה מחזיקה את ישו שזה עתה מת מאיידס בבית החולים.

בשנת 2009, העניקה האגודה ההומניסטית השבדית לאולסון את פרס אינגמר הדניוס על הומניזם חילוני. (הדניוס -פילוסוף שוודי הידוע ברעיונות הומניסטים ובחשיבה ביקורתית). זה כמובן לא מנע ביקרת קשה ולעיתים אלימה על עבודותיה. התערוכה הראשונה של " זה האיש" התקיימה בשטוקהולם בשנת 1998. ולאחר מכן הוצגה בקתדרלה של אופסלה, מאוחר יותר עשתה "אקה הומו"  סיבוב ברחבי העולם. אך בכל מקום שהוצגה הייתה שנוייה במחלוקת  ועוררה מהומות. הופעתה הראשונה במזרח אירופה עוררה מהומה מיוחדת: פעילים דתיים יצאו לרחוב כדי למחות נגד הצגת התערוכה בבלגרד (סרביה), וכאלפיים שוטרים גוייסו כדי למנוע אלימות. הפטריארך הארינאי, ראש הכנסייה הסרבית האורתודוכסית, כינה את היצירה "חילול הקודש", אדם עם גרזן הרס שתי תמונות, ואולסון ולין נזקקה להגנת המשטרה לאחר שקיבלה איומים על חייה.   גם בשוודיה הסובלנית והחילונית פרצו גלי שנאה ואלימות כנגדה. בעוד שדיונים עם נציגי הכנסייה השוודית, כמרים, בעלי גלריות ופוליטיקאים  זכו לעידוד "זו יכולה להיות נקודת מוצא לדיון חשוב" אמרו. ואף על פי כן  קיבלה האמנית איומי רצח, לתיבת הדואר שלה, והפגנות נערכו בכל מקום שהוצגו התמונות. המחלוקת הגיעה לכדי כך שבעקבות ויכוח בפרלמנט האירופי ביטל האפיפיור יוחנן פאולוס השני פגישה מתוכננת עם הארכיבישוף השוודי.

נראה כי רבות מהיצירות השנויות במחלוקת אכן נועדו להציע הסתכלות מחודשת על דמותו של ישו וכי לרובן לא הייתה כל כוונה זדונית לחלל את דמותו אך רגישות הנושא גרמה לא פעם לתגובות נזעמות לא תמיד מוצדקות.