אומנות הציור בארץ זקוקה לרפורמה חדשה 

המונופול ששורר היום בציור הוא "ההשקפה הניאו-קלאסית שולטת באופן גורף על ההוראה, מחקר, והציור עצמו, ואין כל דיון ציבורי על הדרך".

"צורות מודרניות אחרות של אומנות הציור כמו הציור הדיגיטלי, שיכולות לספק תובנות ערכיות חדשות הן שוליות בארץ, וכמעט שלא מוצגות במוזיאונים המרכזיים. לא שצורה אחת טובה יותר מאשר אחרת, אבל הרעיון הינו כי התקדמות אומנותית קדימה תיווצר רק על ידי וויכוח. באומנות בארץ כיום, הוויכוח הזה איננו וחבל".

ואם נלמד מההיסטוריה האומנותית בישראל, רחל שביט-בנטואיץ ציירת ורשמת ישראלית, ממייסדי "קבוצת אקלים" שאמניה  דגלו בציור הנוף הישראלי, מסבירה את אי התקבלות של "קבוצת אקלים" ושלה בשנות ה-70 ע"י הממסד האומנותי בארץ:                                                                                                                     "רפי לביא שולט זה כוח, הוא בונה את עצמו על סמך העובדה שהוא מבטל את כל מה שסביבו".

היא מוסיפה תיאור של שדה האומנות  בתקופת זריצקי "קליקות, חבורות כוחניות, ומשטרי טעם אקסלוסיביים, דיכאו אמנים שחרגו מהאופנה עד עפר, ולא קיבלו אותם אפילו לאגודת הציירים".

בעולם היו בעבר הוגים שתבעו שינוי מעמיק באומנות, וולטר בנימין, פול ואלרי (Valery), חשים עקיב (Akib), מוחמד איקבל (Iqbal), ופרופסור ציון אביטל פעלו לשנוי כבר בעבר.                                                        לדוגמה וולטר בנימין ופול וולרי התנבאו עוד במחצית המאה הקודמת.   הם גרסו כי שילובם של השינויים הטכנולוגיים בהליך היצירה האומנותית יגרום לשינוי מושג  האומנות עצמו, לעומתם פרופסור ציון אביטל מבקר תפיסות באסתטיקה של המאה העשרים, שלדעתו רק מתימרות להרחיב את מושג האומנות; אולם בפועל הן משרתות רק את הממסד של האומנות המודרנית, על ידי כך שהן מתאימות את הגדרת האומנות למה שרצוי לממסד הזה. כריסטיאנה פול, מחשובות התיאורטיקנים של האומנות הדיגיטלית, אוצרת הניו מדיה במוזיאון הוויטני בניו יורק,  מסבירה כי אף על פי שאנחנו חיים ונושמים דיגיטל, עולם האומנות עוד לא ממש הכניס את התחום לתוך המערכת שלו, בעיקר בגלל חוסר הבנה של השפה האסתטית של הז'אנר.

בישראל המצב אף חמור מכך – מעטים האוצרים שמתמחים במדיום וגם במוזיאונים אין מחלקות בתחום, אפילו לא בתחומים נושקים כמו ניו מדיה. "אחד האתגרים באוצרות של אומנות דיגיטלית היא שאנחנו נדרשים להציג הייטק בתקציב ובשכר של אמן", אומר ליאור זלמנסון, חוקר תרבות דיגיטלית. "כדי להקים תערוכה שתחזיק מעמד ותתפקד, צריך אנשי מקצוע ותחזוקה ששכרם גבוה מאוד ביחס למה שמקובל בעולם האומנות. דווקא האגף הכי מתקדם בכל מוזיאון בארץ הוא אגף הילדים והנוער, מפני ששם עבודות אינטראקטיביות נחשבות רצויות ולא רק מקור לכאבי ראש". פול מוסיפה: "האתגרים של האומנות הדיגיטלית הם ראשית להבין את השפה האסתטית של העבודות ולהסיר את המכשולים הפרקטיים שעומדים בפני הצגת העבודות בחלל המוזיאלי. כשתדרכנו את מדריכי המוזיאון לקראת התערוכה החדשה בוויטני, השאלות שלהם הדהימו אותי. למשל במקרה של קייסי ריאס שפיתח תוכנת ג'אווה שמציירת בזמן אמת, הם לא הבינו על מה הם מסתכלים, הם לא הצליחו להבין שזו עבודה חיה". בניגוד לתחום הספר הדיגיטלי שנקלט יפה בארץ ויש מבחר של הוצאות דיגיטליות ואני מכיר שמונה חנויות ספרים דיגיטליות ברשת, יעברו עוד מספר שנים עד שתחום הציור הדיגיטלי יתקבל כלגיטימי בישראל.

אז מה צריך לעשות?   

 רק הרפורמה של קבלת הציור הדיגיטלי והקשבה לקהל הרחב על ידי הממסד האומנותי, תצליח לחולל תנועת שינוי בת-קיימא לטווח ארוך ובהיקף נרחב. יש לחדש מחדש בארץ את הוויכוח האומנותי. גישה פלורליסטית  תביא בחשבון את המורכבות של הקהל, את האילוצים שמטיל האבסטרקט על המתבונן, את התקדמות הטכנולוגיה בעולם, את המגמות החדשות באומנות שהתפתחו בעקבות הטכנולוגיה ופרמטרים חדשים נוספים.

לכבד תחומים (דסיפלינות) אחרים בציור כמו הציור הדיגיטלי, ולהקשיב לא רק לשוחרי האומנות אלא גם לקהל הרחב. אם רוצים להרחיב אל קהל שוחרי האומנות בעתיד, מוצדק יהיה לנסות ולעצב את האומנות בשפה המובנת להם. אחד המדיומים הנכונים לצייר באמצעותו לעת הזאת הוא אפוא המחשב, לא בהכרח כמדיום יחיד, אך ודאי כמדיום לגיטימי. בעולם ציור דיגיטלי התקבל ע"י הממסד האומנותי כשווה לכל מדיה אחרת אך בארץ התהליך הינו רק בתחילתו.