הטוב ביותר שהיה לנו לתת
השם ניל שייאן לא יצלצל בהכרח כמוכר לישראלים רבים. ואולם, בקרב רוב הציבור האמריקאי נקשר שמו של העיתונאי הוותיק אל פרשיית דניאל אלסברג, ואל חשיפת "מסמכי הפנטגון" החסויים משנת 1971, אשר בהם הופיע פירוט מדוקדק של מדיניות המשטרים בוושינגטון בכל הקשור למעורבות האמריקאית בוייטנאם. פרסומיו העיתונאיים של שייאן מאותה שנה חשפו את הציבור האמריקאי אל התנהלותן השערורייתית של ממשלותיהם לאורך השנים, ויש אף הרואים בכתבות עיתונאיות אלו כאחד הגורמים המרכזיים להתנהגותו הפרועה של הנשיא ניקסון באותה תקופה, אשר זכתה לשיא ביטוייה בניסיון הפלילי לצותת ליריביו הפוליטיים, ואשר התפוצצה ברעש גדול ב"פרשת ווטרגייט" ובנפילתו המביכה של הנשיא האמריקאי. עבודתו העיתונאית-החוקרת של שייאן זכתה להדים ברחבי העולם, ובשנת 1988 אף זכה בפרס הספר-הלאומי ובפרס הפוליצר על חיבורו הגדול "שקר מבריק ומנצנץ". בספר זה גולל שייאן לאורך 800 עמודים את סיפור חייו ופועלו של איש הביטחון האמריקאי ג'ון פול ואן, אשר הקדיש למעלה מעשור מחייו למען המלחמה האמריקאית בוייטנאם, ואשר דמותו האגדית והטראגית מסמלת עדיין בעיני אמריקאים רבים את המאמץ האבוד בדרום-מזרח אסיה.
השבוע שבתי, מסיבות שתתבררנה בהמשך, אל ספרו עב-הכרס של שייאן אודות הקצין האמריקאי והמלחמה האבודה. העיתונאי בחר, במהלך אומנותי מעניין, לפתוח את ספרו דווקא ב"נקודת הסיום" – כלומר, בטקס האשכבה המפואר שנערך לג'ון פול ואן בבית הקברות הלאומי בארלינגטון וירג'יניה, ב-16 ביוני 1972. מסוקו של ואן התרסק מעל כפר וייטנאמי כשלושה ימים בלבד לאחר שהשלים ניצחון מוחץ על צבא הצפון, בקרב עיקש על העיר קונטום, ולאחר שמנע בכוחותיו האחרונים התמוטטות מוחלטת של צבא הדרום וקריסה של כלל מאמץ המלחמה האמריקאי באזור. ואן היה בן ארבעים ושבע במותו. שייאן פותח את ספרו בתיאור הנוכחים באירוע הלוויה, אשר לדברי העיתונאי הושפעו כולם על-ידי דמותו של הקצין הנערץ.
שייאן מונה בין באי הלוויה ונושאי הארון את סלתה ושמנה של הקצונה הצבאית, של הפוליטיקה ושל העיתונאות האמריקאית בנות התקופה. כך, למשל, בקדמת הארון החתום ניצבו שפופים הגנרלים ויליאם ווסטמורלנד וברוס פאלמר, גיבורי מלחמת העולם השנייה, ומי ששמם יקשר לדורות אל מלחמת ההתשה האבודה ואל המפלה הבלתי נמנעת בוייטנאם. מאחורי שני אלה, חבוי כהרגלו בין הצללים, ניצב דומם סוכן הביון המהולל אדוארד לנסדייל, האיש שרקם וכונן במו ידיו את רעיון המדינה העצמאית של דרום וייטנאם, ומי שדמותו הצבעונית שימשה כמקור מרכזי לגיבור ספרו של גרהם גרין "האמריקאי השקט". בצידו האחר של הארון ניתן היה לזהות את הסוכן ויליאם קולבי, אשר התמנה מאוחר יותר לאחד התפקידים הרגישים ביותר של סוכנות המודיעין האמריקאית, ולצידו הסוכן הערמומי לוסייאן קונין, האיש שתכנן והוציא לפועל את מזימת הגנרלים כנגד נשיא הדרום נגו דיין דייאם, אותו פוליטיקאי נאלח אשר ממשלת ארצות-הברית דאגה להשתילו בעצמה בראש המדינה החדשה רק מספר שנים קודם לכן. ניל שייאן מונה בקהל גם את העיתונאי הבכיר ג'וזף אלסופ, אשר תמך בחירוף נפש בטוריו העיתונאיים במלחמה בוייטנאם, ומנגד לו, בצידו האחר של החדר, יושב מסוגר בסמוך למשפחה האבלה, האקטיביסט ו"הבוגד" דניאל אלסברג, אשר התפנה למספר שעות מענייניו המשפטיים, ואשר הגיע במיוחד כדי לחלוק כבוד אחרון לאיש שראה בו עדיין כחברו הישר והטוב. בקרב הקהל ניתן היה להבחין אף בפוליטיקאים משני המחנות, דוגמת הסנטור הדמוקרטי אדוארד קנדי, אשר נעזר רבות בשירותיו של ואן כדי לחשוף בפני הממשל בוושינגטון את התמונה המדאיגה העולה מדרום- מזרח אסיה, ולא הרחק ממנו, ישובים בשורות האחרונות של החדר, מזכיר ההגנה מלווין ליירד ומזכיר המדינה ויליאם רוג'רס, פקידיו הנאמנים של הנשיא ניקסון. מהתמונה המתוארת בפתיחת הספר נדמה כי לא היה אדם אחד בציבוריות האמריקאית אשר דמותו של ג'ון פול ואן לא נגעה בו בדרכה הייחודית.
שייאן מרחיב וקובע כי במלחמת וייטנאם, אותה מלחמה ארוכה ושנוייה במחלוקת, שימשה דמותו הנערצת של ואן כדבר הקרוב ביותר לגיבור אמריקאי. נחישותו, יושרו ואמונתו הבלתי מעורערת בצדקתה ובמוסריותה של אמריקה הפכוהו בעיני רבים לייצוגה המובהק של המלחמה האבודה. כושר מנהיגותו בשדה הקרב ותכונותיו הנאצלות הפכוהו לאחד האנשים החשובים בדרום וייטנאם, לדמות חיונית ובלתי ניתנת להחלפה. הקצין הבכיר רוברט קומר, אשר נשא את נאום האשכבה לוואן, ספד לחברו הוותיק וציין כי לא הכיר מעולם אדם ישר, מסור ומקצועי כמוהו, דמות אשר השפיעה עמוקות כל-כך על דור שלם של אמריקאים. קומר סיים את דבריו במשפט המרגש כי: "לעולם לא נשכח אותך, ג'ון. אתה היית הטוב ביותר שהיה לנו לתת". העיתונאי שייאן הוסיף כי רבים בטקס חשו באותו רגע כי הם קוברים היום לא רק את חברם ג'ון פול ואן, אלא משהו גדול יותר. רבים מבניהם חשו כי הם קוברים את המלחמה עצמה.
כאמור, השבוע שבתי אל ספרו הנשכח של שייאן. ומדוע דווקא השבוע תשאלו? כלומר, דווקא עת ארצנו הקטנה גועשת ורועשת בסערת הבחירות, החקירות, הסרטונים וההשמצות? אולי בגלל שדווקא השבוע, בתוך כל המולת המבזקים וחישובי הסקרים, מצאה לנכון אחת מתחנות הרדיו הממלכתיות להזכיר למאזיניה כי החודש אנו מציינים כעשרים שנים לנפילתו של תא"ל ארז גרשטיין, מפקד יחידת הקישור ללבנון, אשר ב-28 לפברואר 1999 נפגע רכבו המשוריין ממטען צד של החיזבאללה סמוך למוצב כאוכבא ברצועת הביטחון. בפיצוץ האדיר נהרגו גרשטיין עצמו, נהג הרכב רס"ב עימאד אבו ריש, קשרו של גרשטיין סמ"ר עמר אל-קבץ, וכתב קול ישראל בצפון אילן רועה, אשר התלווה אל גרשטיין למשימת סיקור. הקצין הישראלי בן ה-38 הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ רשפים, שם נולד וגדל.
ארז גרשטיין היה בנם הבכור של זוג עולים מארגנטינה וסוריה. בשנת 1979 התגייס לצה"ל ומצא את דרכו במהרה אל סיירת גולני, אשר בה פיקד על צוות מובחר במלחמת לבנון הראשונה. גרשטיין הוביל את הכח בפעולה הנועזת לכיבוש מבצר הבופור, אשר במהלכה אף נפצע. הוא פונה לקבלת טיפול רפואי בישראל, אך התעקש וחזר במהרה אל חייליו בלבנון. שנתיים לאחר שחרורו מהצבא נענה לקול קורא של מח"ט גולני ושב אל החטיבה בשנת 1985. הוא מונה בהמשך למפקד סיירת גולני והיה אחראי לפעולות נועזות ומסווגות של היחידה בעומק לבנון. יכולותיו הייחודיות של גרשטיין סללו עבורו במהירות את הדרך אל דרגות הפיקוד הגבוהות, ובשנת 1993 מונה למפקד חטיבת הגזרה המזרחית ולאחר מכן למפקד חטיבת גולני. לצורך תפקידיו החדשים למד ערבית ויצר קשרים הדוקים עם האוכלוסייה המקומית ועם הנהגת צד"ל. בדומה לקצין האמריקאי ג'ון פול ואן, אשר זכה להערצה גם מצד שותפיו הדרום וייטנאמיים, נהרג תא"ל גרשטיין דווקא כשחזר מביקור אבלים בבית משפחתו של חלל צד"ל. בדומה לוואן, התנגד אף גרשטיין לתנועת המחאה בארצו כנגד המלחמה, וטען כי המאבק האזרחי בהנהגת ארגון "ארבע אימהות" מאיים על החיילים שבשטח ומעודד את נחישות האוייב. וכן, בדומה לקצין האמריקאי שנפל בשנת 1972, נהרג גם גרשטיין כשנה לערך לפני נסיגת הכוחות בחזרה אל ארצם. רבים אף רואים במותו של הקצין הישראלי הבכיר ביותר באזור כאחת הסיבות המרכזיות להתעוררות הדרישה הציבורית בישראל להסגת הכוחות מלבנון.
נדמה כי לא הייתה דמות אחת בממסד הצבאי הישראלי של אותה תקופה אשר מותו של ארז גרשטיין לא נגע בה בדרכה. תא"ל משה (צ'יקו) תמיר, מי שפיקד, בין היתר, על יחידת הקומנדו "אגוז" בפעולותיה הנועזות בדרום לבנון, הקדיש פרק שלם בספר זיכרונותיו – "מלחמה ללא אות" – לחברו הקרוב גרשטיין. "לא היה לוחם ששירת בלבנון שלא הכיר את ארז, או לפחות את האגדות שנרקמו סביבו", כותב תמיר בכאב. "כל מלחמה יוצרת את הגיבורים שלה, כאלה המכתיבים את הנורמות ואת השאיפות של יחידות ושל לוחמים רבים. אין ספק שארז היה גיבור הלחימה של צה"ל בחזבאללה. אלפי לוחמים חיקו את ארז, לעיתים אף באופן לא מודע – סגנון הדיבור, צורת ההליכה שלו, האופן שבו החזיק ברובה". דבריו של תא"ל תמיר מזכירים את אלו של הקצין האמריקאי רוברט קומר, בתארו את השפעתו העמוקה של ג'ון פול ואן על דור שלם של לוחמים אמריקאים. אדם נוסף שהכיר מקרוב את גרשטיין היה קצין גולני מבטיח בשם גבי אשכנזי, אשר נתמנה עם השנים לתפקיד הרמטכ"ל, ואשר בריאיון מאוחר הודה כי "אין דבר שמצער אותי מהעובדה שהוא [גרשטיין] לא המשיך איתנו, ואין לי ספק למשל שהוא היה מגיע לשולחן המטכ"ל והיה מתמודד על ראשותו". לתחושת החמצה זו שותפים גם פקודיו של גרשטיין מאותה עת, תא"ל תמיר ידעי ותא"ל אבי פלד: "הוא היה כבר אגדה בחייו [...] דרכו היא נר לרגלנו עד היום. עד היום אנחנו מרגישים תחושה של אובדן, של פספוס. שאם הוא היה פה היום, יש דברים שהיו קורים אחרת. הוא גילם עבורנו את כל מה שהיינו רוצים לראות במפקדים שאנחנו מטפחים היום. הוא היה המודל". דמותו הנערצת של גרשטיין נתפסת עד היום בקרב חברי הצמרת הצבאית כגילום המושלם של הלוחם הישראלי בלבנון, כתמצית המנהיגות והמקצוענות הצבאית – אם תרצו, "כטוב ביותר שהיה לנו לתת". לאחר מותו הפתאומי של גרשטיין מונה במקומו לתפקיד מפקד יחידת הקישור ללבנון קצין צנחנים צעיר בשם בני גנץ, אשר שירת בתפקיד זה למשך שנה, עד לנסיגת צה"ל מהאזור. תא"ל גנץ היה לחייל האחרון שיצא מלבנון.
העיתונאי האמריקאי ניל שייאן חותם את הפרק הראשון בספרו "שקר מבריק ומנצנץ" בתיאור עדין ומרגש של שיירת הלוויה, החולפת בדרכה בסמוך לאנדרטה צבאית לזכר הנופלים במלחמת ארה"ב-ספרד. במלחמה רחוקה זו בסוף המאה התשע-עשרה השתלטה ארצות-הברית על הפיליפינים ועל מושבות ספרדיות נוספות. שייאן מציין באירוניה עגומה כי תהלוכת הלוויה של הקצין ג'ון פול ואן סימלה בדרכה את סופה של תקופה, וניתן לראות בה כמעין "אשכבה ללמעלה משבעים שנות מאמץ אימפריאלי אמריקאי". משפט אחרון זה נחרט בראשי וגרם לי להרהר מספר רגעים. ומה איתנו? תהיתי לבסוף ביני לבין עצמי. כלומר, האם ניתן להכריז בוודאות כי גם אנו קברנו עמוק באדמה את המלחמה, באותו בוקר קר וארור של פברואר 1999? האם הנסיגה החפוזה כשנה מאוחר יותר סתמה סופית את הגולל על מסע ההרפתקאות של אריאל שרון ומדינת ישראל בארץ הלבנון? האם באמת תמו בקרבנו ובקרב מנהיגנו אותם חלומות גדולה בדבר סדר איזורי חדש במזרח התיכון? האם באמת קברנו הכל?
אחר-כך השבתי את הספר הכבד אל הכוננית החומה וכיביתי את האור בחדר. באפלה הגדולה שהשתררה סביבי עוד יכולתי לחוש במשהו זר וכהה הנע בקצוות החדר, עולה ורוחש ומתלבן למולי. כמו מחייך אלי... משהו מבריק ומנצנץ.
ד"ר דן קורדובה, מרץ 2019
