מיכאל, נכה צה"ל ממוצא אוקראיני, יצא לחפש לאחר שיצא לגמלאות את שורשי משפחתו בקייב, אבל לא חלם שיזכה לפגוש, בגילו המבוגר, עם אהבת חייו השנייה, טטינה גורצ'נקו (שם בדוי). מאידך, אף אחד מבני הזוג לא חלם שזמן קצר יחסית לאחר הנישואים, ילך מיכאל לעולמו, וישאיר את טניה לבד נלחמת על זכותה להישאר בארץ.
בשנת 2006 הזמין מיכאל את טניה לארץ כבת זוג של אזרח ישראלי. תהליך קבלת המעמד התעכב מאחר והשניים לא היו נשואים, ולא הייתה להם האפשרות להינשא בארץ, שכן טניה אינה בת דת משה. עקב כך יצאו בני הזוג בשנת 2008 לאוקראינה על מנת להתחתן שם, ותהליך החיים המשותפים התחיל את ספירת השנים יחדיו מחדש עם חזרתם. טניה קיבלה מעמד תושבת ארעית א5 במשרד הפנים בירושלים בשנת 2009.
בשנת 2013, זמן קצר לפני שהייתה טניה אמורה לסיים את ההליך ולקבל מעמד קבוע בישראל, נפטר מיכאל ממחלת הסרטן.
האם אלמנה של אזרח ישראל יכולה להישאר בארץ?
לאחר פטירתו של בעלה ז"ל, פנתה טניה בבקשה למשרד הפנים להישאר בישראל, כפי שהייתה זכאית כבת זוג של ישראלי, זאת מכיוון שהשלימה יותר ממחצית מהליך החיים המשותפים. הבקשה עברה לוועדה הבינמשרדית הדנה בקשות מעמד מטעמים הומניטאריים מיוחדים.
בעוד היא ממתינה לדיון הוועדה, ניהלה טניה את חייה בארץ כרגיל. למרות שבגילה המבוגר התקשתה ללמוד לדבר עברית, היא רקמה קשרי ידידות בקרב הקהילות דוברות הרוסית והאוקראינית בירושלים, והתנדבה בבית החולים שערי צדק. היא התגוררה בדירה שהוריש לה המנוח בירושלים והשכירה דירה נוספת במרכז הארץ. עד אשר הוועדה הבינמשרדית החליטה לשלול את זכותה למעמד, קיבלה טניה קצבת שאירים כאלמנת נכה צה"ל.
זיקה לישראל וטעמים הומאניטאריים לקבלת מעמד
מה בעצם אומר המונח "זיקה"? פקידי משרד הפנים או נציגי הוועדה מקבלים על פי מכלול רחב של שיקולים, ראויים יותר או פחות, את ההחלטה לגבי המקום אליו שייך האדם. למעשה מדובר בניסיון לבחון כליות ולב, ולהחליט האם האדם הוא איש זר או חלק אינטגרלי של החברה הישראלית; האם ליבו כאן או במקום אחר.
לוועדה לקח שנים ארוכות לאסוף ראיות ולהגיע להחלטה. מדי כמה שנים טניה הייתה עוברת ראיון מול פקידי משרד הפנים השואלים אותה לגבי חיי היום-יום והשתלבותה או חוסר השתלבותה בחברה הישראלית. במהלך ההמתנה הספיקה לעבור תאונת עבודה ומחלת סרטן אשר הובילה לכריתת רחם ולבידוד חברתי.
בשנת 2018 התקבלה ההחלטה - חברי הוועדה הבינמשרדית לא מוצאים טעמים הומניטאריים לתת לה מעמד בארץ. הוועדה מצאה שמאחר וטניה ומיכאל ז"ל היו אנשים מבוגרים אשר לא הקימו משפחה בארץ, ומאחר ובילתה את רוב חייה מחוץ לישראל, זיקתה לישראל היא מועטה. מאידך, היא שמרה על הקשר עם משפחתה באוקראינה, והם ביקרו אחד את השני לעתים תכופות – דבר שמלמד כי זיקתה לאוקראינה חזקה יותר. (כאן יש מקום להדגיש כי מדיניות משרד הפנים ומבחני הזיקה למקום למעשה נותנים עדיפות רשמית בקבלת מעמד בישראל לאדם אשר מנתק את הקשר עם משפחתו בעוברו לארץ אחרת, על פני אדם המקדש ערכים משפחתיים)
טניה לא הייתה מוכנה לקבל את ההחלטה אשר דרשה ממנה לעזוב את ישראל, ופנתה בהליך ערר לבית הדין לעררים באמצעות משרדנו
האם אלמנה מבוגרת אינה יכולה לקבל מעמד בישראל?
למעשה, בפני בית הדין עמדה השאלה - האם בן אדם שהגיע לכאן בגיל מבוגר אשר מונע הקמת משפחה חדשה בארץ, ואשר הינו בעל משפחה בחו"ל איתה נמצא בקשר, לעולם לא יהיה בעל זיקה לישראל שתאפשר קבלת מעמד בארץ? טניה ונציגיה ממשרד עו"ד החתום מטה חשבו שאין כך הדבר.
בערר שהוגש על ידי עורך הדין טל אופיר, הודגשה התמקדות משרד הפנים בשיקולים ההומניטאריים וההחלטה שזיקתה של טניה לאוקראינה חזקה מהזיקה לישראל הינה סכמטית ואינה מתחשבת בכל העובדות. בין השיקולים שאוזכרו כחשובים היו: נכסי הנדל"ן בארץ, קברו של בעלה ז"ל בירושלים, הציפייה הלגיטימית לקבל מעמד בארץ במהלך הליך החיים המשותפים, השנים הרבות אותן בילתה בארץ והקושי שבחזרה בגיל מבוגר לארץ המוצא אשר הפכה לזרה במשך השנים, הקשרים החברתיים אותם יצרה (לערר נוספו מכתבים מהחברים והעמיתים הרבים אשר העידו על השתלבותה של טניה בחברה הישראלית) ואף העובדה שהסתכסכה עם הבת שלה בשנת 2017 ומאז הן אינן מתראות (למרבה הצער, כאמור סכסוך כזה הוא גורם חיובי מבחינת קבלת מעמד בישראל).
פסק דין של בית הדין - משרד הפנים לא התמקד בשיקולים הרלוונטיים
בית הדין קיבל את הטענה המרכזית שהוועדה התמקדה יותר מדי בטעמים ההומניטאריים וכשלה בהחלת המבחן הרלבנטי והחשוב יותר: מבחן הזיקה לישראל. כאשר בית הדין החיל את המבחן, הדגשים על החברים הרבים, הנכסים בארץ, והתנדבות בבית חולים שערי צדק, ועוד, הטו את הכף לטובת זיקה לישראל ולא לאוקראינה. לפי פסק הדין, רישיון הישיבה א/5 של טניה יוארך בשנתיים (כל פעם בשנה) ולאחר מכן משרד הפנים יאריך אותו מעת לעת כל עוד טניה תשמור על מרכז חיים בישראל. משרד הפנים נדרש לשלם הוצאות משפטיות בסך 3000 ש"ח לטובת העוררת.
יהושע פקס, עורך דין ושותף במשרד כהן, דקר, פקס, ברוש - משרד עורכי דין בתל אביב ובירושלים
