קללת טיפיקאנו שנקראת גם קללת "עשרים השנה" או "הקללה הנשיאותית" הינה מושג הקשור להיסטוריה של ארצות הברית.
כשסוקרים את תולדות נשיאי ארה"ב אי אפשר להתעלם מהעבודה שכל הנשיאים שנבחרו לתפקיד בשנים הבאות: 1840, 1866, 1880, 1900, 1920, 1940, 1960, לא סיימו את הקדנציה שלהם בשלום, ומתו במהלך כהונתם.
לראשונה, עובדה זו מופיעה בספרו של רוברט ריפלי ב-1934, העוסק בתופעות מוזרות ומנסה למצוא להן הסבר.
את מותם של השיאים הוא מסיר בקללה מסתורית, שהרעיף בן שבט אינדיאני בשם טוקומסה על הנשיא וילאם הנרי הריון שכונה טיפיקאנו.
טיפיקאנו היה מקום קרב שנערך ב-17 בנובמבר 1811, בין כח בפיקודו של וילאם הנרי הריסון המושל הצבאי של מדינת אינדיאנה לבין בני השבט השני בהנהגתו של ציף טוקומסה. בזכות אותו קרב קיבל הריסון את הכינוי "טיפיקאנו". בקרב הוא ביצע טבח באינדיאנים, ולפיכך טוענים שראש השבט הטיל עליו קללה שכאשר הוא יבחר לנשיא הוא לא יזכה לסיים את הקדנציה שלו.
ואכן לימים, נבחר הריסון לנשיאות ולפי אותה קללה הוא לא סיים אפילו חודש מהקדנציה שלו. תוך חודש הוא מת מדלקת ריאות, ב-1841. אברהם לינקולן סיים את התפקיד שלו כתוצאה מהתנקשות ב-15 באפריל 1865.
נשיאים נוספים, שמתו כביכול מאותה קללה, הם: רוזבלט, שמת בתחילת הקדנציה הרביעית שלו. ג'יימס גרפילד, שנבחר ב-1880 ונרצח במלך כהונתו. ויליאם מקבלי, שנבחר בשנת 1900, וגם הוא היה קורבן של הקללה, וכן הרבינג, שנבחר ב-1920 מת מהתקף לב. ג'ון קנדי נרצח ב-1963 על ידי מתנקש.
גם רונאלד ריגן, שנבחר ב-1980, היה אמור להיות קורבן של הקללה, אך טוענים ברצינות גמורה שאשתו ננסי, שהאמינה אמונות טפלות, הצליחה לבטל את הקללה על ידי תפילות המוניות וכך, כאשר תשעים ותשע ימים לאחר שנבחר לתפקידו, ניצל מהתנקשות בחייו בקושי רב.
הראשון שלא נשמע לקללת טיפיקאנו היה ג'ורג בוש הבן, בשנת 2000. גם ככה במהלך הקדנציה שלו כשביקר בגאורגיה נזרק אליו רימון יד, אך הוא לא התפוצץ והוא ניצל בנס. שאלה גדולה היא האם קללת טיפיקאנו הוסרה על ידי ננסי ריגן, או שהכל צירוף מקרים.
לוקיוס קוינטוס קינקינטוס סינסינטוס היה מצביא ומדינאי רומאי שכיהן בתפקיד של קונסול ודיקטטור.
הוא נחשב כסמל לאהבת המולדת ונודע בפשטות הליכותיו ובריחה מהתפקיד העוצמתי של שליט כשניתן לו, כאשר בשנת 458 לפני הספירה כשרומי הייתה בסכנה עקב אויבים שהקיפוה, ביקש הסנאט מסינסינטוס שיקבל עליו את תפקיד ראש המדינה ויעזוב את המחרשה ששימשה אותו כאיכר לכל דבר. הוא נענה לבקשה.
במהירות הצליח לארגן את צבא רומי וביעילות הקיף את אויביו, הביס אותם והגיע לרומא כראש צבא מנצח. לאחר מספר ימים התפטר סינסינטוס מתפקידו כדיקטטור ובחר לעבד את האדמה עם המחרשה.
בשנת 439 לפנה"ס, בהיותו בן שמונים, קיבל את הסמכות של שליט דיקטטור, והרג את המצביא ספוריוס מאליוס שניסה להמליך את עצמו על רומי. אחר כך שב מיד למקומו מאחורי המחרשה.
סינסינטוס נכנס להיסטוריה הרומית כמצביא אשר נוטש את המחרשה לזמן מה וחוזר אליה תמיד אחרי שהוא מציל את המולדת שלו. בדרך זו הוא הוכיח את הסתייגותו ממעורבות פוליטית ומנטיה לשלטון.
סינסינטוס הפך גם בתקופה המודרנית להיות סמל של מצביא אשר נוטש את עבודה האדמה רק כאשר המולדת בסכנה. תופעה זו הפכה להיות תופעה מטאפורית. בהיסטוריה המודרנית רואים את וושינגטון אבי האומה האמריקאית, אחרי שאמריקה קיבלה את עצמאותה והוא הפך לנשיא הראשון, הוא נטש את השלטון ועשה לביתו. מדינת סינסינטי באמריקה נקראת על שמו.
בהיסטוריה שלנו נחשב גם בן-גוריון למעין סינסינטוס, כאשר ב-1952 הוא התפטר מתפקידו כראש ממשלה והלך לנגב כדי להיות עובד אדמה מן המנין. במסגרת הקיבוץ החדש שהוקם שדה בוקר.
גם השם שדה בוקר הפך להיות למטאפורה בייחוד כשהיה מדובר בבן-גוריון. יש לציין שגם כשהוא היה בשדה בוקר היתה אליו עליה גדולה של פוליטיקאים מהארץ ומהעולם וזה נראה שבן-גוריון יחזור לשלטון.
לאחר עסק הביש, כשמשה שרת הוכיח שהוא ראש ממשלה "צולע", חזר בן גוריון תחילה כשר בטחון ואחר כך כראש ממשלה, עד לשובו לשדה בוקר באופן סופי.
כשהוקמה מפלגת חרות שהיתה מושתתת על יוצאי אצ"ל לא ראה את עצמו בגין כדמות של שליט.
ידידו הטוב בדר היה חלוק עימו בענין זה ושאל אותו "האם אתה רוצה להיות סינסינטוס"? לימים, לאחר מהפך 77, הפך בגין לראש ממשלה וההישג הגדול שלו היה השלום עם מצרים.
רבים טוענים כי השלום עם מצרים אינו מוכיח את עצמו.
המחיר ששולם בעדו בעיקר החזרת חצי האי סיני לא היה שווה את השלום שהתקבל עבורו. אלה הטוענים כך כנראה אינם מכירים את המימרה של בנימין פרנקלין "מעולם לא היתה מלחמה טובה ומעולם לא היה שלום קר".
ואכן כך, כארבעים שנה לא היתה מלחמה עם מצרים. עובדה לא היו קורבנות ולא היו הרוגים. לא היו פצועים, לא היו אלמנות. לא היו יתומים, וזה בגדול, למעט מקרים נקודתיים כמו הפיגועים כלפי התיירים ישראלים במצרים, ארועים נקודתיים במהלך ארבעים השנה. יש לצין שהשלום עם מצרים היווה קטליזטור לשלום עם ירדן וגם להסכם השלום עם הפלשתינאים, אשר למרבה הצער לא יושם.
בכל מקרה, התועלת המדינית של ישראל בהסכם השלום עם מצרים לא ישוב. תחומים לא מעטים של שיתוף פעולה בין ישראל ומצרים והשלום עם מצרים העלה את הערך של ישראל במזרח התיכון ועשה לה רק טוב.
אם נחזור לתנ"ך הרי כשארבעים שנה בתנ"ך לא היתה מלחמה זה צוין בפירוש בספר שופטים "ותשקוט הארץ ארבעים שנה". גם אם חלילה תתחדש המלחמה עם מצרים הרי בכל זאת ארבעים שנה השקט היחסי בעל משמעות. כי ארבעים שנה במציאות שלנו זה נדמה כנצח.
רפאל לירז
