רבים בישראל מעידים על עצמם שהם מתחזקים, וכנראה שהתהליך שהם עוברים אכן מחזק אותם ומעניק להם ביטחון. עם זאת, מוצע כאן להרהר בנקודת מבט שונה על עניין זה של התחזקות.
החילוניות היא דרך חיים בשבילי ובשביל רבים אחרים במדינה. עבורנו, בעולם הזה לא פועלת סמכות על-אנושית שתגיד לנו מה נכון ומה לעשות, ומה אינו נכון ומחליש אותנו. כחילונים, נדונונו לחיי חירות המחשבה והספק, ואם ישנם גן עדן וגיהינום הם אינם מצויים מחוץ לנו, אלא נמצאים בנפשנו שלנו.
אם כך, כיצד נוכל להרחיק את נפשנו ממה שמחליש אותה, ולקרב אותה אל מה שמחזק אותה?
אנחנו חיים כל הזמן עם מה שעובר בליבנו ובנפשנו, ועם מה שאנחנו מרגישים כלפי עצמנו וכלפי האחרים, וכך או אחרת, כולנו נמצאים בקשר תמידי ורצוף האחד עם השני. אלא שטבעו של קשר זה שהוא משתבש תכופות - האחרים אינם מוצאים חן בעינינו, ולפעמים אלה הם האנשים היקרים לנו ביותר. ואז אנחנו מוצאים את עצמנו קמים בבוקר ויוצאים אל המלחמות שלנו בהם, האמיתיות והמדומות.
ועם מה אנחנו מחמשים את עצמנו כשאנחנו יוצאים אליהן? אנחנו מחמשים את עצמנו בזעם קדוש וצודק, ובלב קפוץ הנשמר לנפשו. הזעם הזה מעניק לנו ביטחון והוא מגובה בעובדות, אבל לפעמים הוא מרעיל אותנו, ומטפח בתוכנו גיהינום קטן. אם כן, מה עושים עם הגיהינום הזה? איך מפרקים את מטען הנפץ הזה, ואיך פועלים כדי להתחזק ולא להיחלש?
הדבר אינו פשוט. אומרים שהגיבור הוא מי שכובש את יצרו, אבל אנחנו איננו גיבורים, ואין זה פשוט לכבוש את יצר הזעם והכעס על הזולת. אבל עדיין, אנחנו יכולים לנסות ולהיות גיבורים במקצת. ואז, אולי כדאי לצאת למלחמות שלנו כשאנחנו מפורקים מנשקנו. זה נשמע פרדוקס אבל גלומה בכך אפשרות להתמודד טוב יותר עם זעם זה. ואולי אף אפשר לחשוב שלא מדובר במלחמות אלא בבירור עמדות נפשיות שונות שלנו ושל האחרים, ואז אין צורך בנשק, חגור וכובע פלדה כדי לשרוד.
כך אנחנו יכולים להיות זועמים פחות, וחכמים יותר.
כיצד נהפוך לחכמים יותר? נהיה חומלים יותר.
איך עושים זאת?
הדרך להגיע לכך ארוכה, ולכן טוב שעומדות לרשותנו הרבה שנים של חיים, שבהן ניטיב עם עצמנו. אלא שבדרך זו טמונה גם סכנה. לפעמים, אם לא נכעס על אחרים כשהדברים משתבשים, אנו עלולים להפנות את הכעס אל עצמנו, ובכך נטפח בתוכנו עצב שיחליש אותנו וימרר את חיינו. כלומר, הגיהינום בנפשנו יישאר ורק יחליף את המושא שלו: האחר יתחלף בנו עצמנו.
ולכן, חשוב וכדאי מאוד שנתאמץ ונחמול גם על עצמנו ולא רק על האחרים. גם אנחנו, כמו האחרים, זכאים לחמלה. כך יהיה לנו סיכוי ריאלי ואמיתי להתחזק, להיטיב את חיינו ולחיות בשלום רב יותר עם עצמנו ועם היקרים לנו והסובבים אותנו.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
