נער לבוש בהידור, שערו המעוצב בתלתלים, מפודר וקשור לאחור בסרט גדול. הוא יושב ליד שולחן ופניו מרוכזים בסביבון. על השולחן מונחים ספרים, נייר מגולגל, קסת-דיו ונוצה - פריטים הקשורים ללימוד. אבל החפצים האלה הוסטו לקצה השולחן, כדי לפנות מקום לסביבון העץ הקטן המושך את תשומת לבו. משחק המאפשר לו רגע חולף של הסחת-הדעת והנאה ילדותית.
ציור דיוקן זה, המתאר את אוגוסטוס, בנו של תכשיטן בשם צ'ארלס גודפרוי, צוייר לפני כשלוש מאות שנה על ידי האמן הצרפתי ז'אן בפטיסט סימאון שרדן, אמן הרוקוקו הגדול ביותר במאה ה-18. עם זאת, הוא מייצג חוויה אוניברסלית שאנשים רבים מכירים ומזדהים איתה: מי מאיתנו, כשהיה ילד, לא העדיף לשחק ולדחות את מטלת שיעורי-הבית?
במאה ה -18, לציור הנער המשתעשע בסביבון, היה ככל הנראה מסר חינוכי: יש כאן מעין הטפה למתבונן, שעליו להתרחק מתענוגות חולפים, הם מסיחים את הדעת מהעיקר, כי הדברים החשובים בעולמנו הם רציניים אך גם מעניינים . אבל הסיבה שיצירה זו, המוצגת כיום ב'לובר' שבפאריז, ונחשבת ליצירת מופת, אינה, בהכרח, המסר הזה, ייחודה הוא בכך ששרדין תיאר את אוגוסטוס הקטן בדרך שלא תוארה לפניו - באהדה רבה ובהתבוננות קרובה. וכשאנו מתבוננים בהבעת פניו של הנער, אנו יכולים לחוש משהו מחייו הפנימיים.
שרדן היה למעשה האמן הראשון שצייר דיוקן של ילד יחיד, מימי הביניים ועד המאה ה-19 וראשית המאה ה -20, אמנים תיארו בדרך כלל ילדים כמבוגרים קטנים. אבל שרדין, בפעם הראשונה בתולדות האמנות, מתאר ילדים בפעילות אופיינית לילדים - בשעת משחק.
ביצירות האמנות מלפני המאה ה-17 , כאשר ציירו ילד או תינוק, הכוונה היתה לתאר את ישו התינוק/הילד. ילדים שחיו באותה עת, לא צוירו או נמצאו בפסלים, הדימוי העיקרי של ילדות באמנות היה של ישו התינוק. תמונות של ילדים בשר ודם היו נדירות במהלך ימי הביניים המאוחרים ואפילו במהלך המאה ה -16. וכאשר במהלך המאה ה – 17 החלו אמנים סוף סוף לצייר ילדים בתדירות גבוהה יותר, הם עשו זאת באופן שנראה לא טבעי בעיניים מודרניות, בהצגתם כמבוגרים זעירים. בדרך כלל צוירו ילדי משפחות מלכותיות ואצילות כסמלים להמשכיותה של שושלת. כך שעצם ההחלטה של שרדן לצייר ילדים הייתה יוצאת דופן וחדשנית בתקופתו.
את התפנית ביחס לילדים במאה ה -18, ואת הופעתם באמנות, ניתן אולי ליחס לשני פירסומים שהתייחסו לילדים ולדרך חינוכם. האחד מאמרו האמיץ של ג'ון לוק, "כמה הרהורים על החינוך"(1693), שבו היתווה הפילוסוף האנגלי את הרקע הפסיכולוגי והקוגניטיבי של הילד ואת ההכרה שחובת המדינה לדאוג לחינוך ילדיה ולהצבתה בסדר עדיפות לאומי. לוק טען שהילד נולד "לוח חלק" וכי כל שייכתב בו, עם השנים, נובע מהחינוך של הוריו, מוריו והממשלה. הוא ראה ב"כשלונו של הילד את כשלונה של המדינה". והשני השני, ספרו של הפילוסוף והוגה הדעות הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו (1712-1778) "אמיל" שיצא לאור כשבעים שנים לאחר מכן בקיץ 1762. רוסו לא הבין את המושג "חינוך" כלימוד בבית ספר על פי תכנית לימודים מוכתבת מראש, אלא ראה בחינוך מסע של תיקון האדם והעולם. "הכול יוצא טוב מתחת ידיו של בורא עולם, הכול מתנוון בין ידיו של האדם".
הוא ראה בילדות שלב בחיים שבו נמצא הילד במצב של טוהר, תום ושמחת חיים. ואת אלה לדעתו יש לשמר, לטפח ולעודד על מנת שישמשו אותו בבגרותו. ספריהם והגותם של לוק ושל רוסו היו ללא-ספק מהפכניים, והם היפנו את תשומת-הלב לתקופת הילדות כתקופה העומדת בפני עצמה ובעלת איפיונים וצרכים משלה. אך יש להודות כי למרות החשיבות הרבה של שני כתבים אלה, השפעתם על זכויות הילד במאה ה-18 ושינויים בהתייחסות אל הילדים, הייתה מועטת ביותר.
המהפכה התעשייתית, בראשית המאה התשע עשרה, הביאה להרעה במצב, רבים היגרו מהכפרים אל העיר, נבנו שיכונים מיוחדים לפועלי החרושת ונשותיהם, אך המצב הורע במיוחד לגבי הילדים, ילדותם הפכה לגיהנום. הם היוו כוח-עבודה זול ונוצלו ע"י התעשיינים ככוח מניע למכונת התעשייה בהתפתחותה. צ'רלס דיקנס היטיב לתאר זאת בספריו אוליבר טוויסט (1838) ודיוויד קופרפילד (1850) בהם הוא מספר על גורלם המר והעלוב של הילדים. ציורים שדמויות ילדים מצויות בהם, נעשו נפוצים יותר ויותר, בחלקם הם מתארים הוויה פסטורלית בה מתוארת הילדות כתקופה מאושרת, ובחלקם מתוארים ילדים בשולי החברה, עניים, עצובים. תיאורים אלה משקפים התעניינות הולכת וגוברת בחברה-המערבית בזכויות ילדים. פרננד פלז בציורו המרטיר: או מוכר הסיגליות (1885), מציג ילד-רחוב יחף, בבגדים מרופטים, מותש ממכירת פרחים, נרדם על שפת המדרכה. אין ספק שמטרת הציור הייתה לעורר רחמים ולמקד את תשומת-הלב במצוקתם של ילדים עניים המתגוררים בעיר, אך לעתים קרובות הם חסרי-בית ואפילו יתומים, הם אלה שהיו קורבנות המהפכה התעשייתית.
גם הבדלי המעמדות באים לידי ביטוי בתיאורי ילדים כמו "מטאטא הרחובות" של הצייר האנגלי וויליאם פאוול פרית' (William Powell Frith) ציור המאפשר לנו הצצה אל ההיסטוריה החברתית והכלכלית של לונדון הוויקטוריאנית. המעמד-החברתי של מטאטא-הרחובות נחשב לאחד הנמוכים ביותר. תפקידו, היה לטאטא את האשפה, כולל גללי סוסים, לפני אדם אדם מכובד שעובר בדרך, בכל מזג אוויר. בציור מתוארת גברת מהודרת, לבושה בסגנון אופנתי של סוף המאה ה- 19 , היא מבקשת לחצות את הכביש וילד לבוש -קרעים מציע את שירותיו בטאטוא הרחוב בתקווה לקבל פרוטה.
תיאורי ילדים מעין אלה, זכו להתעניינות הולכת וגוברת אצל האמנים האימפרסיוניסטים, אשר הציבו ילדים במרכז הבמה. מבחר התמונות המרשים של קלוד מונה, הציירות ברת' מוריסו (Berthe (Morisot הצרפתייה, ומרי קאסטהאמריקאית, וכן אצל פייר אוגוסט רנואר, כל זאת מעיד על חשיבותם של ילדים כנושאים בציור האוונגרדי . במאה ה-19. מונה מתאר את אשתו, קמיל, יושבת בצל שמשיה כהה, בגן שטוף שמש, בעוד בנם ג'ין, מלווה באומנת, משחק מאחוריה. רנואר מתאר את בנו ובנותיו בעשרות ציורים, ברט מוריסו מציירת את בתה עושה 'עוגות-חול' ומארי קאסט מתמקדת בתיאור נשים וילדים. במקום להתייחס ליצירות היסטוריות, דתיות או מיתולוגיות גדולות, מהסוג שהופיע בסלון הרשמי, רצו האימפרסיוניסטים לצייר נושאים אנושיים, יומיומיים - כאלה שאנשים נתקלו בהם מדי יום. ומה יכול להיות יותר אינטימי מאשר ציור ילדים – שלהם-עצמם, או של חבריהם? יתר-על-כן, ישנה קירבה ברורה בין הספונטניות וההתלהבות של המברשת האימפרסיוניסטית לחיוניותם הבלתי צפויה של ילדים. בד בבד עם פורטרטים של ילדים, תיאורים של ילדים משחקים על שפת-הים או מטיילים בשדות-פרחים, מופיעים עתה גם תיאורים של ילדים חולים. התופעה של תמותת-ילדים במספרים גדולים הייתה נפוצה ביותר באירופה. לאבעבועות שחורות, כולרה, אסכרה, שנית ושחפת עדיין לא היה חיסון ומחלת השחפת הייתה מצוייה במשפחות רבות מכל שכבות האוכלוסייה, לכן גם אלה קיבלו ביטוי באמנות האירופית באותה עת.
אחד הציורים הידועים בנושא זה הוא הילדה החולהשל האקספרסיוניסט הנורווגי אדוארד מונק.
מ-1907, נושא טראומטי שמונק חזר אליו בשש גרסאות שונות ובטכניקות ציור שונות בין השנים 1885 עד 1926. התמונה מתארת ילדה חולת שחפת, ככל הנראה אחותו סופי שנפטרה בהיותה בת 15. סופי שוכבת על ערש דווי, מתקשה לנשום, (סימפטום של שחפת מתקדמת וחמורה.) היא שכובה ונשענת על גבי כרית לבנה גדולה ועבה, המסתירה חלקית מראה עגולה גדולה התלויה על הקיר מאחוריה. פלג גופה התחתון מכוסה בשמיכה כהה כבדה. היא נראית חלשה, פניה חיוורים ומבטה ריק. והיא מביטה לעבר וילון, שהיסטוריונים רבים מפרשים כסמל למוות. אישה מבוגרת לבושה בשמלה שחורה יושבת ליד מיטתה מרכינה ראש ואוחזת בידה. אולי רוצה לנחם אותה, אבל ראשה מושפל כאילו היא לא מסוגלת לראות את הנערה הצעירה בכאבה.
שלש עשרה שנים קודם צייר מונק את "גיל ההתבגרות", תום תקופת הילדות המלווה בסערת רגשות, בפחד ובמתחים פנימיים, מונק ער להיבטים הגופניים והפסיכולוגיים של ההתבגרות, הזרועות הרזות של הנערה, שדיה הלא-בשלים, הידיים והרגליים הגדולות יחסית המתוארים באופן ריאליסטי. ובמקביל יש בציור אלמנטים המטרימים את סגנונו האקספרסיבי המאוחר המתארים את מצבה הנפשי של הנערה, עינה הגדולות פעורות לרווחה וצל ענק מאיים על הקיר.
המיניות המתעוררת באה לידי ביטוי בעשרות העבודות של האמן הפולני-צרפתי בלתזר קלוסובסקי דה רולה. ציוריו המציגים לעתים קרובות נערות צעירות בתנוחות ארוטיות ומציצניות זעזעו את עולם האמנות. הייתה לו אובססיה לילדות בגיל ההתבגרות, אותן צייר שוב ושוב בתנוחות פרובוקטיביות. תרז בלנשרד, בתו של עובד מסעדה פריזאית שכנה, דגמנה לו במשך שלוש שנים החל מ -1936, כשהיתה בת 11. רגליה כפופות מעט זו מזו, עיניה עצומות, החצאית האדומה שלה מופשלת וחושפת זוג תחתוני כותנה לבנים.
לא פחות מטרידים הן צילומיה המבויימים של האומנית האמריקאית אנה גאסקל Anna) (Gaskell גסקל מצלמת נערות מתבגרות, ומתייחסת בצילומיה למשחקי ילדים, לספרות ולפסיכולוגיה. צילומיה מבודדים רגעים דרמטיים ושאובים לעיתים ממקורות ספרותיים כמו "אליס בארץ הפלאות" של לואיס קארול, אליס משמשת כמטפורה למצבים קיצוניים ומוזרים הנובעים מפרצי הצמיחה האופייניים לגיל ההתבגרות. הצילומים משקפים את החרדה והבלבול שחווים ילדים על סף גיל ההתבגרות. הרמיזות של גסקל לסיפורו של קארול, אינן משעשעות. בשבע הגירסאות של אליס הנערה מחליפה תפקידים של קורבן או תוקפן. לעיתים מבועתת ולעיתים אלימה ומסוכנת.
מסקירה קצרה ולא ממצה זו מסתבר, שילדות היא מושג מורכב הרבה יותר, מהדימוי הנוסטלגי הרווח. יש בתקופת חיים זו כמו בכל תקופת חיים אחרת, רגעי אושר ורגעי קושי וכאב. שלא לדבר על כך שכל אדם חווה ילדות שונה. מורכבות זו מוצאת מן הסתם את ביטוייה השונים גם באמנות. ובכל זאת ניתן לראות מגמה המתחילה בתיאור מאופק, לעיתים סכמתי, לעבר תיאור הילדות באופן אמיץ וחושפני שאינו מהסס לגעת בתשוקות, בפחדים, בהטרדות ובטראומות של הילדות.
https://nl3-broadcast.officeapps.live.com/m/Broadcast.aspx?Fi=f9068374ccc45ac1%5Fefe1ca14%2D18c9%2D44f6%2D91a5%2D146f4fe8ce95%2Epptx
הדסה גורוחובסקי מרצה לתולדות האמנות, אמנית יוצרת ואוצרת מדריכה סיורים בדגש אמנות בארץ ובחו"ל. בקרו אותי בפייסבוק
