מפגש דור הנפילים - בן עמי ברבדו ומימי בן יוסף 

ארוחת בוקר של ענקים

השבוע החלטתי להפגיש את השניים לארוחת בוקר, וסתם לשבת ולצפות מהצד מה יש לשני הענקים האלה לומר אחד לשני אחרי כל כך הרבה שנים בתעשיית היין הישראלית. האחד פרופסור (בן עמי ברבדו, יקב ברבדו), השני קברניט (מימי בן יוסף, אל על). שניהם עברו את גיל 85, שניהם אנשים של מילים, ואיפשהו הפגישה שהתקיימה בביתו המטופח של הפרופסור התחילה בשתיקה ארוכה, קצת מפחידה. שניהם ישבו והחליפו מבטים מהירים אחד אל השני, מבוישים משהו. מדי פעם המבטים נתקעו, ונראה היה לי שהם לא מאמינים שזה מה שקרה להם. אנשים רזים עם פנים חרושי קמטים, המזכירים רגבי אדמה צמאה.

בניסיון לשבור את הקרח אני פותח בקבוק שרדונה 2018 צונן של ברבדו ומוזג לכוסות. מרימים לחיים; לחייך, אומרים אחד לשני, ואני אומר לחיי המדינה. שניהם מסתכלים עלי ומחייכים. איזו מדינה? הם שואלים כמעט ביחד; הכל מושחת ורקוב, וההוא שם למעלה… טוב, לא באנו לדבר על דברים מכוערים, אומר מימי ושואל: "18 שנים מאז הבציר הראשון של יקב ברבדו ב- 2001, האם המטרות שהצבת עם פתיחת היקב אכן התגשמו?" שתיקה, ואז: "17 שנים של יין ישראלי אנחנו עושים. אני גאה שהצלחנו, שהמשפחה עובדת יחד, שאני עדיין מגלה כל הזמן דברים חדשים. הנה לדוגמה נטענו עכשיו מלבק, פטי וורדו, סוביניון בלאן. המחקר רק בחיתולים, עכשיו כולם מדברים על חומר חדש שנקרא רוטונדון, שנותן ליין טעם של פלפל שחור. הוא קיים בסוג מסוים של קלונים, והחומר הזה משפיע על אורך החיים של היין. יקר לייצר אותו, אבל הוא מיוצר באופן טבעי בגפן. ערן פיק עובד על זה; הוא בודק איך משפיעים מרחקי הנטיעה וצורת הגיזום על החומר הזה. שיתוף הפעולה איתו מרתק.

"למה ליישן יין בכלל?" מימי שואל, "היום כולם רוצים לשתות יין צעיר, קליל ונחמד". כן, עונה בן עמי, "אבל יין שנשמר טוב אפשר לתמחר גבוה יותר". ואיפה תהיה תעשיית היין בעוד עשרים שנים? אני שואל את שניהם. מימי מחייך, "מה אכפת לי, אני כבר לא אהיה פה", והפרופסור מחייך ומרים כתפיים, "שנינו לא נהיה פה".

השיחה קולחת על עניני דיומא, קצת רוסטביף וגבינות צרפתיות, היין ממשיך להימזג. בן עמי שואל את שנינו, איך אנחנו רואים את תעשיית היין. מימי מסביר לבן עמי בדקה. תראה, הוא אומר לו, "יש את קוקה קולה, יש את טמפו, יש את משפחת שקד, זו תעשיית היין. כל השאר משחקים ליד". הפרופסור מהנהן, בקבוק היין נגמר. אני יושב מול שני אנשים מבוגרים בעלי מקור של עושר תרבותי ואינטלקטואלי, והאינטראקציה בין שתי הדמויות היא של הקשבה סבלנית, אך גם דרוכה ונחושה. אני מסתכל על בן עמי, על הפרופסור; הקמטים, הלחלוחית שבעיניו הכחולות, לובן שערו שמגלה את גילו, אבל בה בעת גם את אישיותו, את עומק התכוונותו והתמקדותו העוצמתית בשיחה. מבטי עובר למימי, ואני נזכר בציורו של רובנס, "זקנה וילד עם נרות", וניתוח הציור על ידי יונתן הירשפלד בו הוא כותב "זקנה אינה היעדר אש. הצעיר מדליק את נרו באש הדועכת של הזקנה, ובכך היא מעבירה לו את לפיד התשוקה. אני מביט באבי, גוף צנום ומוח צלול לחלוטין ועדיין הוא משחרר במעט הכוח שנותר בו עקיצה סרקסטית כזו או אחרת."

אתה מבין את זה בן עמי, יש את קוקה קולה, טמפו ויש את משפחת שקד, זו תעשיית היין, כל השאר משחקים ליד. בשש בערב התקשר הפרופסור להודות, כמה דקות אחרי זה התקשרה אשת הפרופסור רותי, להודות ולספר בשקט שהוא מאוד התרגש, ומה לעשות עם כל האוכל שנשאר (פולניה במיטבה ). מימי ביקש להיפגש בשמונה בערב ושאני אביא דגים, כי לא הספקנו לטעום את הסוביניון בלאן של ברבדו. במכונית, בדרך לארוחת הדגים והסוביניון בלאן, יוני רכטר התנגן עם שירו 'זה כל מה שיש' – "ובית קפה קטן, כיסא, פסנתר, פסנתרן, לקוח מבקש נגן שוב את השיר כי זה כל מה שיש…"