הגדה של פסח: ברוך המקום, ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל, ברוך הוא. כנגד ארבעה בנים דברה תורה:
אחד חכם. ואחד רשע. ואחד תם. ואחד שאינו יודע לשאול:
1. חכם מה הוא אומר. מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ידוד א-להינו אתכם. ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן:
2. רשע מה הוא אומר. מה העבודה הזאת לכם. לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעקר. ואף אתה הקהה את שניו ואמור לו. בעבור זה עשה ידוד לי בצאתי ממצרים. לי ולא לו. אלו היה שם לא היה נגאל:
3. תם מה הוא אומר. מה זאת. ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ידוד ממצרים מבית עבדים:
4. ושאינו יודע לשאול את פתח לו. שנאמר, והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ידוד לי בצאתי ממצרים:
מפרשי ההגדה מתקשים בהבנת ההבדל שבין בן החכם לבין בן הרשע, שהרי אף החכם 'הוציא את עצמו מן הכלל' באומרו 'מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה י"א אתכם'. 'אתכם' ולא 'אותנו'. במה שונה הוא מן הרשע האומר 'מה העבודה הזאת לכם'. 'לכם ולא לו'. ומתרצים משום שהחכם מקדים לכלול את עצמו באומרו 'אשר צוה השם א-לוהינו'. 'א-לוהינו ולא א-לוהיכם'. מכל מקום קשה לעניות דעתי, שמה לו לחכם ולביטוי הבעייתי הזה בכלל. גם אם נקבל שהקדמתו הכוללת מחפה על לשון הוצאתו מן הכלל שבהמשך אמירתו, עדיין אין מובן מה חסר בלי הוצאה זו.
והנראה לי בזה, כי יסוד עמוק טמון פה. הרשע אינו משתמט סתם מן העבודה הזאת אלא בדרך מדעית אובייקטיבית. הוא משקיף על העבודה מבחוץ ומעיין בה באופן אקדמי ביקורתי. מסקנת מחקרו המקצועני היא 'מה העבודה הזאת לכם'. מובן שמושפע הוא מדיעותיו הקדומות: 'לפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר'. 'הס כי לא להזכיר בשם השם' א-לוהינו כלל באמירתו, שהרי כופר בעיקר הוא. אם אין א-לוהים, אז מאליה מתבקשת אמירת 'מה העבודה הזאת לכם'. אם אין א-לוהים, אז אין לו מקום ב'כלל' הזה והרי הוא עומד מבחוץ.
לעומתו החכם, אף הוא ניגש לעניין בצורה אובייקטיבית, שהרי זוהי יסוד כל מדע וחכמה: הסתכלות מבחוץ פנימה. על כן מוכרח הוא להשתמש בלשון 'אתכם' ולא 'אותנו'. אך ההבדל נעוץ בגישה. החכם מתייחס למסורת אבות, בחרדת קודש וביראת כבוד. 'אשר צוה השם א-לוהינו' משמע שמדובר בדבר רעיוני בעל ממד גבוה, משהו אידאי, עילאי, ערכי, נעלה ונשגב. לא 'עבודה' סתמית אלא מערכת ערכית של 'עדות' 'חוקים' ו'משפטים'. כך הוא תופס את הדברים. זוהי אובייקטיביות מבורכת.
בהקשר זה יש לציין מה שנתבאר אצלינו במקום אחר, כי זהו עניין עץ הדעת טוב ורע אשר אכלו ממנו אדם וחוה. עיין רמב"ם ריש ספר מורה הנבוכים, מה שנתקשה בנושא. מסתבר שעד לאותה אכילה, חיו אדם וחוה, בלי כל מציאות אפשרית של מחשבות אובייקטיביות אלא מחוברים היו מבחינה תודעתית ותחושתית אל מקור שורשם הפנימי ולא יכלו לצאת מתוך מודעותם, על מנת לבחון את עצמם ועולמם מבחוץ. אחרי החטא הקדמון, חכם הוא הלוקח את ה'דעת טוב' שב'עץ הדעת טוב ורע'. כנגדו הרשע הוא החכם להרע המשתמש ב'דעת רע' שבאותו עץ.
כאן, ביציאה מן הסובייקטיבי לאובייקטיבי, נמצאת אחת מנקודות השוני, בין דורות הראשונים לדורות האחרונים: ברכות ח, א: והיינו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. ואמר אביי: מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא, כיון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד - לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא. רבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא מצלו אלא ביני עמודי, היכא דהוו גרסי. רש"י: ביני עמודי - שבית המדרש נכון עליהם מלמעלה. ע"כ. עד שלא חרב בית המקדש, עבדו את השם בדרך ישירה, ללא עיון עמוק והתבוננות מרובה. לא נזקקו לכל מקצועות החוכמה וההלכה כל כך, שכן העבודה המעשית והפעולה הפולחנית, זרמה מהם בטבעיות. מיום שחרב בית המקדש, איבדו את היכולת והכוח לממש ולמשש את האמונה בידיים, דרך עבודת הקורבנות שבמקדש ושאר מצוות התלויות בארץ כו'. מעתה עברו למסלול מדעי עיוני. אף מימוש מידותיהם האישיות, אינו אלא בתלמוד. כאן מסתכל אדם מן החוץ פנימה, כלפי כל פינות התורה וההלכה. הוא מעיין ומתבונן בהן, כפי יכולתו, כוחו והשגתו. 'אין שיור רק התורה הזאת'.
תענית כז, ב: וישראל שבאותו משמר מתכנסין בעריהן וקורין במעשה בראשית. מנהני מילי? אמר רבי יעקב בר אחא אמר רב אסי: אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר ויאמר ה' א-להים במה אדע כי אירשנה, אמר אברהם: רבונו של עולם! שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? אמר ליה: לאו. אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעני, במה אירשנה? אמר ליה: קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת וגו'. אמר לפניו: רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? - אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני - מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם. ע"כ. וכן במגילה. רש"י: אמר רב אסי לפי שאלמלא מעמדות - עיסקי קרבנות שישראל עושין, הן היו כלים בחטאן, ומשהן כלין - שמים וארץ העומדים בזכותן אין מתקיימין כו'. כאנשי דור המבול - שמאחר שהן כלין אין העולם מתקיים, והואיל שעל עיסקי קרבן העולם עומד, לכך קורין אנשי מעמד בעריהן במעשה בראשית. כבר תקנתי להם כו' - כל זמן שקורין בהן כו' מהיכא יליף לה להאי, גמגום. רש"י מסכת מגילה: מנהני מילי - מה ענין בראשית אצל מעמדות. במה אדע - מה תאמר לי ללמדן דבר שיתכפרו בו עונותיהן. קחה לי עגלה משולשת - כלומר: הקרבנות יכפרו עליהן.
מנחות קי, א: ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה וכו'! בכל מקום מוקטר מוגש לשמי, בכל מקום סלקא דעתך? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום, מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי כו'. שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות - מאי בלילות? א"ר יוחנן: אלו ת"ח העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה. לעולם זאת על ישראל - א"ר גידל אמר רב: זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן; ורבי יוחנן אמר: אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם. אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם? כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. אמר רבא: האי לעולה למנחה, עולה ומנחה מיבעי ליה! אלא אמר רבא: כל העוסק בתורה, אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא אשם. אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם. רש"י: לעולם זאת על ישראל - מקרא הוא בדברי הימים בשלמים ובקרבנות משתעי דלעולם הם עומדים והיכי דמי מזבח בנוי בשמים ומיכאל עומד ומקטיר עליו. מאי דכתיב זאת התורה - ולא כתיב בה חוקה. עולה ומנחה מיבעי ליה - דליהוי משמע זאת התורה היא עולה ומנחה כו'. אין צריך לא עולה וכו' - דהכי משמע זאת התורה לעולה כלומר במקום העולה למנחה בשביל המנחה כגון לכם בשבילכם כלומר התלמוד תורה מכפר על עונותינו. בתורת חטאת - כגון סדר קדשים דמיירי בהלכות עבודה. ע"כ.
לפי דרכינו 'סדר קרבנות', 'הלכות עבודה', 'תורת חטאת' ו'תורת אשם', לאו דווקא הן. אלה ננקטו לפי העניין ובהתאם להקשר המאמר, משום שהם עיקר התורה, כלשון פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק א משנה ב: שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים: יאמר, שבחכמה, והיא התורה, ובמעלות המידות, והן גמילות חסדים, ובקיום ציוויי התורה, והן הקרבנות - התמדת תיקון העולם, וסידור מציאותו על האופן השלם ביותר. ע"כ. וכן נתבאר בדברי חז"ל, שתורת כוהנים היא חלק הארי שבתורה. כעין ראיה לדברינו, שכן במקצת מאמרים הללו, לא הודגשה תורת הקרבנות כלל אלא 'תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום', 'תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה', 'כל העוסק בתורה'. הוי אומר ש'בזמן שאין בית המקדש קיים', משמשת תלמוד תורה העיוני במקום עבודה המעשית.
בסוגיה זו יש לציין עוד לתלמוד בבלי מסכת מגילה פרק א - מגילה נקראת: והשתא דאמרת מדינה ומדינה, ועיר ועיר לדרשה, משפחה ומשפחה, למאי אתא? אמר רבי יוסי בר חנינא: להביא משפחות כהונה ולויה שמבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה. דאמר רב יהודה אמר רב: כהנים בעבודתן, ולוים בדוכנן וישראל במעמדן - כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה, תניא נמי הכי: כהנים בעבודתן, ולוים בדוכנן, וישראל במעמדן - כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה. מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר מעבודה. ומה עבודה שהיא חמורה - מבטלינן, תלמוד תורה - לא כל שכן? - ועבודה חמורה מתלמוד תורה? - והכתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עמד לנגדו [וגו'] וישתחו וכו'. אמר לו: אמש בטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו בטלתם תלמוד תורה! - אמר לו: על איזה מהן באת? - אמר לו: עתה באתי מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק. אמר רבי יוחנן: מלמד שלן בעומקה של הלכה. ואמר רב שמואל בר אוניא: גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין. שנאמר עתה באתי! - לא קשיא: הא - דרבים, והא - דיחיד. - ודיחיד קל? והתנן: נשים במועד מענות, אבל לא מטפחות. רבי ישמעאל אומר: אם היו סמוכות למטה - מטפחות. בראשי חדשים בחנוכה ובפורים - מענות ומטפחות בזה ובזה, אבל לא מקוננות. ואמר רבה בר הונא: אין מועד בפני תלמיד חכם, כל שכן חנוכה ופורים. - כבוד תורה קאמרת, כבוד תורה דיחיד - חמור, תלמוד תורה דיחיד - קל. ועיין עוד בעירובין ובסנהדרין.
מגמה זו של מעבר מפנימיות החוצה, תקפה בכל הדורות: ברכות כ, א: אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא? אי משום תנויי - בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתנינן שיתא סדרי! וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים אמר: הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא, ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא! ואילו רב יהודה, כי הוה שליף חד מסאניה - אתי מטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן - ולית דמשגח בן! - אמר ליה: קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם. כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה; אגלאי מילתא דכותית היא, שיימוה בארבע מאה זוזי. אמר לה: מה שמך? אמרה ליה: מתון. אמר לה: מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא.
ועיין עוד תלמוד בבלי מסכת תענית פרק ג - סדר תעניות אלו: ואילו רב יהודה, כי הוה שליף חד מסאנא - אתי מיטרא. ואנן קא צווחינן כולי יומא וליכא דאשגח בן. אי משום עובדא - אי איכא דחזא מידי לימא! אבל מה יעשו גדולי הדור שאין דורן דומה יפה. סנהדרין קו, ב: אמר רבא: רבותא למבעי בעיי? בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין, ואנן קא מתנינן טובא בעוקצין. וכי הוה מטי רב יהודה אשה שכובשת ירק בקדירה, ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים אמר: הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא. ואנן קא מתנינן בעוקצין תלת סרי מתיבתא, ורב יהודה שליף מסאני ואתא מטרא, ואנן צוחינן וליכא דמשגח בן. אלא הקדוש ברוך הוא ליבא בעי, דכתיב וה' יראה ללבב.
בנדרים כב, ב: אמר רב אדא ברבי חנינא: אלמלא (לא) חטאו ישראל - לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא, מאי טעמא? כי ברוב חכמה רב כעס. סנהדרין כד, א: במחשכים הושיבני כמתי עולם אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל. רש"י: במחשכים הושיבני - שאין נוחין זה עם זה ותלמודם ספק בידם. ע"כ. פסחים לד, ב: כי סליק רבין אמרה לשמעתיה קמיה דרבי ירמיה, ואמר: בבלאי טפשאי, משום דיתבי בארעא דחשוכא אמריתון שמעתתא דמחשכו! וכן ביומא, זבחים, מנחות, בכורות. רש"י מסכת פסחים: שמעתתא דמחשכן - כשאין יודעין טעמו של דבר בודין מלבם טעם שאינו. אתרא דמחשכא - בבל עמוקה. ע"כ. זוהר חדש כרך ב (מגילות) מגילת איכה: והאור זה התלמוד ירושלמי דנהיר נהורא דאוריית'. לבתר דאתבטל דא כביכול אשתארו בחשוכא דכתיב במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי דאזלין ביה בני עלמא במחשכים. ע"כ. תלמוד בבלי, המאוחר בזמן והמרוחק במקום מתלמוד ירושלמי המקורי יותר והקרוב לשורשים, בחינת חושך הוא בגלל השינוי מישרות ופשטות קצרה, לפלפולים מורכבים ומסובכים: בבא קמא ו, ב: כשהזיק חב המזיק. חב המזיק, חייב המזיק מיבעי ליה! אמר רב יהודה אמר רב: האי תנא ירושלמי הוא, דתני לישנא קלילא. ע"כ. למעשה הבבלי ארוך ומתוחכם פי כמה וכמה, והרי היינו שאמרו 'כי ברוב חכמה רב כעס וגו'.
סכנת דורנו היא שמרוב חכמה, כמעט אבדנו כליל את הקשר לדבר עצמו. הפנימיות הפכה למציאות נדירה ואפילו מנודה. היום כבר דוגלים עקרונית בחיצוניות. עלינו לשאוף ולחתור, לחזור ולהגיע מתוך החכמה עצמה אל המקורות והשורשים העילאיים והפנימיים.
