אמונה דתית היא מפלטם של המתקשים להתמודד עם עובדות החיים 

אמונה דתית היא מפלטם של המתקשים להתמודד עם עובדות החיים

פילוסופית,האמונה באלוהים מנוגדת לשכל הישר. היא טומנת בחובה אבסורד, והגדלות בפני אלוהים מייצגת חולשה וחוסר אונים. כל הדרכים לברוח מהעצמי, מהתודעה, הן בלתי ראויות. מכיוון שבני האדם אינם יכולים למצוא את עצמם מחוץ לאובייקט שהוא עצמם, להביט על עצמם בשלמות הם עלולים לקבל קיומו של דבר מה  טרנסצנדנטי, שהוא האמונה שהיא האמונה באלוהים וזה המסמר האחרון בארון הקבורה של ההגון. עקידת יצחק כציות מוחלט לדרישת האל הוא הקונפליקט הברור בין דת ומוסר וגם בתרבויות אחרות נודעים סיפורים על הקרבת ילדים, במיתולוגיה היוונית ועוד. האם ישנה חובה מוחלטת כלפי אלוהים. אדם עם חוסר זהות עצמית יתחבר אל האני הדתי ה"נטוש" תוך אימוץ אמונה אותנטית ו"קפיצה הנלהבת" אל חיק האלוהים. האם זו לא הונאה עצמית. ומה עדיף:מוסר או אמונה עיוורת. אני מקבל את הטיעון של סארטר כי הלגיטימציה של האדם נובעת מעצם קיומו (ולא מאלוהים). הדת לא מנעה רצח ומוות, הכול בחירה של האדם. אדם לא מקבל את ערכיו מעשרת הדיברות, או מאבותיו. האדם הוא שיוצר אותם ונענה למה שיצר. זוהי האותנטיות האמתית. אם אני מבין נכון את סארטר אזי : רובנו לא חופשיים כי אנחנו בורחים מהחופש , אנחנו מישהו אחר, או חפץ אחר, ודת מקורה בחפץ האחר ובריחה מעצמי ומחרותי. האמונה מנוגדת לשכל הישר, היא טומנת בחובה אבסורד, היא וויתור אינסופי על דבר מה שהינו סופי, כדי להפוך את אותו הסופי לאינסופי.
הונאה עצמית הינה כלי תקיפה שהטמיעה בנו הברירה כדי לסייע לנו להונות אחרים לטובתנו. סטיבן ויינברג הפיסיקאי שעסק בחוקי הטבע טען כי "הדת היא עלבון לכבוד העצמי האנושי. איתה או בלעדיה, תמיד יהיו אנשים טובים שיעשו מעשים טובים ואנשים רעים שיעשו מעשים רעים. אבל כדי שאנשים טובים יעשו מעשים רעים, לכך יש צורך בדת." מיכאיל באקונין הוגה הדעות טען כי " כל הדתות מרושעות, כולן מבוססות על דם; כיוון שכולן מבוססות בעיקרון על העלאת קורבן. זאת אומרת, ההקרבה הנצחית של האנושות בשביל הנקם שאינו יודע שובע של האלוהי."
נראה שהעולם מסתובב הודות לדלק האהבה העצמית. הרוב תן וקח. אינטרסים. אגואיזם. אך האם ייתכן שהאהבה העצמית של בן אנוש תגרום להונאה ,אפילו להונאה עצמית. רוברט טריברס, אחד המוחות הביולוגים המובילים בדורנו  מגיע למסקנה דומה לזו של אריסטו: אנו, בני האדם, מרמים את עצמנו לרוב, אם לא – תמיד על מנת להונות טוב יותר אנשים אחרים למען רווחתנו האישית. החל מהערכות מוטעות של הערך העצמי וכלה – בנרטיבים היסטוריים מומצאים של עמים, האהבה העצמית המסובבת את העולם מוזנת על ידי הונאה עצמית. והמחיר, כמו הרווחים, עשוי להיות משמעותי.
ההונאה מגיעה לפני ההונאה העצמית, כמובן, והטבע מלא בה. קחו לדוגמה זן של תמנון שיכול לשנות את דפוסי הצבע על עורו שלוש פעמים בדקה במשך ארבע שעות, ולבלבל עד כדי טירוף את טורפיו .הטבע רווי בתחבולות. זכרים ונקבות, הורים וצאצאים, טורפים ונטרפים, צמחים ובעלי חיים. ההונאה נמצאת בכל מקום. אנחנו משליכים את מאפייני האישיות שלנו על אחרים, ובודים זיכרונות לא אמתיים, משקרים לעצמנו, מוצאים תמיד הסברים הגיוניים או לא הגיוניים להתנהגות לא מוסרית שלנו. הונאה עצמית איננה תכונה שתתרום לנו להרגיש יותר טוב; היא כלי טבעי של בני האנוש להונות אנשים אחרים לטובתנו אנו. הונאה עצמית נמצאת בכל מקום, ויש ממנה סוגים שונים. אחד מהם הוא "הטיית האישור": כולנו מאמצים עובדות התואמות את העמדות שלנו, ומתעלמים מאלו המערערות אותן. לפעמים, כנראה, עדיף להסתיר את האמת, במיוחד מעצמנו. ניתן לפתור בעיה זו באמצעות המודעות, יציאה מביטחון מופרז, יציאה מאשליית השליטה וחסינות אישית להשלכות של מעשנו הבלתי מידתיים בעליל. לשקר זו הונאה של מישהו אחר שיודע את האמת ומרמה שני. השקר מחייב זולת . יש הרבה סיטואציות בחיים שבו אנו אומרים כי אדם מסוים חי בהונאה עצמית. פילוסופית , בן האדם אינו יכול לשקר לעצמו, וזו הדילמה: מצד אחד אנו מכירים סיטואציות של הונאה עצמית מצד שני הונאה עצמית לא אפשרית. פתרון אפשרי הוא לומר שאין הונאה עצמית כי האדם כן מודע לאמת ובוחר להציג אחרת. בהונאה עצמית אנו חושבים שאנחנו משהו שאנו לא באמת. הלגיטימציה של האדם נובעת מעצם קיומו (ולא מאלוהים).