ראשית הפרשה היא בביטול המופע שנועד ליג' באב, 14 באוגוסט 2019 בהחלטת בית משפט השלום בנצרת. הסיבה: המופע נועד להיות בהפרדה בין גברים לנשים. באתר העירייה נכתב: מופע של "מוטי שטיינמץ מארח את את חיים ישראל, מופע קיץ מרכזי לציבור הדתי והחרדי". הווה אומר: האירוע מראש, הוגדר כאירוע בהפרדה בין נשים וגברים.
במרכז הסכסוך, עתירת שדולת הנשים לבית המשפט, לאסור על הפרדה מיגדרית במופע חגיגי שנועד להתקיים בפארק עפולה, בחסות עיריית עפולה. בית המשפט איננו יכול לעשות אבחנות תרבותיות בין אירועים כאלה ואחרים. זה לא מתפקידו. זה עדיין לא אומר, שבמסגרת אירועים שיוזמת עירייה, לא יכולים להיות אירועים המיועדים לקהל מסוים, או לחילופין – אירועים בעלי אופי והווי מסוימים. שהרי אם הכרעת בית המשפט היא ההכרעה התרבותית הנכונה, הרי שציבור חרדי וציבור דתי מסוים (הדוגל בהפרדה), לא יכול להנות, אפריורי, מתרבות עממית המתרחשת במרחב הציבורי. זאת לא בעייה של נוהל, זאת בעייה מהותית של מי מתחשב במי. למשל- ציבור חילוני בעל תודעה רב תרבותית יהודית ישראלית מתחשבת, לא ייסע בשבת מול פתח בית כנסת. זה לא כתוב בשום חוק, למעט חוקי עזר עירוניים החוסמים רחובות מסוימים בערים מסוימות.
מוטי שטיינמץ "בא בטוב". הוא לא אייל גולן והוא לא דנה אינטרנשיונל או עומר אדם. הוא מסמל משהו אחר בשירה שלו, והוא מנסה לקרב את כלל הציבור אל מוסיקת הרגש החרדית. הנושא בכלל לא פשוט- שכן אי אפשר למשל להכתיב הפרדה באוטובוסים ורכבת. אך שם החרדי יכול להיכנס למרחב הפתוח ולבחור היכן יישב או יעמוד. הציבור החילוני, או חלק ממנו, נוהג לבקר את הציבור החרדי על התגדרותו בד' אמות של קהילות סגורות. פה הוחמצה הזדמנות להביא למרחב הציבורי משהו אותנטי מהתרבות היהודית, משהו אחר מהנהוג באירועי קיץ (המתקיימים במאות בכל הרשויות). כאן הוא המקום לוותר, ולא ללכת לבית המשפט. תמיד- הבעייה תהיה איפה עובר הגבול.
בערעור בבית המשפט המחוזי בנצרת, הציע השופט עטאף עילבוני פשרה אשר תחלק את המרחב לשלושה, ותאפשר לקהל מעורב נשים וגברים להשתתף. כך סלל את הדרך לקיום המופע. סמלי הוא מאד ששופט בן הכפר עילבון שבגליל – דווקא הוא "יצא מחוץ לקופסא" על מנת שהקהל העצום יוכל להינות בפארק ששייך לכולם. שדולת הנשים עתרה לבג"צ, וזה קבע תוך כדי המופע, שהשופט המחוזי חרג מסמכותו, ומבלי להתייחס לעצם סוגיית ההפרדה, פסק כי המופע לא היה אמור להתקיים.
עמוקה השונות בין רוב הציבור הגדול לבין הקהילה החרדית. שחלקים ממנה מנסים יותר ויותר לצאת מגדר המסורת המפרידה בינם לבין המרחב המודרני הגדול – האוניברסיטאות, צה"ל, פארקים ציבוריים, שמורות טבע. כשמקשיבים פחות לדברי הפוליטיקאים מכל הזרמים – רואים לא מעט חשיבה יצירתית המנסה לייצר, אם לא גשרים, אז גשרונים חברתיים וקהילתיים. למערכת המשפט יש כאן תפקיד מוגבל, והיא צריכה לתמרן בין המציאות לבין פסיקות על פי החוק. היא לא הכתובת לייצור חברה רב תרבותית יהודית ישראלית, המושתתת על הבנה הדדית של האחד את השני.
