למה אני תקוע לבד 

  אני מרגיש כל כך בודד, עומד על ראש ההר ומסתכל על העולם שזז ומשתנה מיום ליום. ואני תקוע כבר שנים באותו מקום. לא עושה כלום עם עצמי, לא מתקשר עם אף אחד, לא אוהב אף אחד, לא מחובר לאף אחד חוץ מלאמא אדמה. כי אמא יש רק אחת והיא אוהבת את כולם. כל בוקר אני קם ורק צופה על העולם שממשיך בדרכו בלעדי. אני רואה את הפרפרים הצבעוניים שמשחקים ביחד במין שלווה קסומה בלי להוציא מילה. קופצים בין הפרחים ובין עצמם. את הכלבים שרצים בשדות הירוקים במרחבים כל כך גדולים. וגם את המכוניות שחולפות בבוקר בדרכן לעבודה ובערב הן חוזרות. וכשהבעלים נכנסים הביתה מחכה להם ארוחה חמה עם המשפחה. אני אף פעם לא הייתי נשוי וגם ילד אני חושב שאין לי. אבל מי יודע, אולי יש צאצא קטן שחי ממני, גדול וחזק בדיוק כמו שאבא שלו היה פעם. אני זוכר כשהייתי צעיר, לא הייתי בודד כמו היום. ההפך, היו לי מלא חברים. לאן שלא הייתי מסתכל הייתי רואה אחד. ובחורף היה לי יותר חם עם החברים שחסמו את הרוח, ובקיץ היה חם אבל שרדנו את זה כי היינו ביחד. עד שיום אחד בא איש רשע והרג את כולם. את כולם חוץ ממני. את כל החברים שלי הוא לקח ורק אותי השאיר בודד וגלמוד. ביקשתי ממנו שיוריד גם אותי, שאני לא רוצה לחיות כאן לבד. אבל הוא התנהג כאילו הוא לא שומע. שם את כל החברים שלי על המשאית ונסע. ואני נשארתי כאן עם אות קין עלי, בראש ההר. שכולם יוכלו לראות.  לפעמים באים קצת אנשים לבקר, אבל אני מקבל מהם יחס מחפיר. לא נשאר לי בעולם עוד דבר, רק להנות מהגשם ולתת חמצן לעולם ולקוות שיום אחד יהיה יותר נחמד.

ולסיום משהו למחשבה:

"אני יודע, אדון? תלוי איך לוקחים את זה. יש כמה דברים, שאפילו המלך החכם שלמה לא ... הנה, יום אחד עברתי באיזה כפר קטן. תרח זקן אחד בן תשעים היה נוטע שקדייה. 'אה, סבא'לה,' אמרתי לו, 'שקדייה אתה נוטע?' והוא, כמה שלא היה כפוף, הסתובב ואמר לי: 'אני ילד שלי, עושה הכל כאילו הייתי בן-אלמוות!' – 'ואני', עניתי לו, 'אני עושה הכל כאילו אני צריך כל רגע למות.' מי משנינו צדק, אדון?" (מתוך זורבה היווני)