וואי איזה אבסורד , אני יותר גבוה מג'ירף...
מג'ירף ? יותר גבוה מעמוד חשמל, יותר גבוה מהר, יותר גבוה אפילו מהעננים, אני ממש כמו ציפור רואה את הכל מלמעלה. טוב, לא ממש כמו ציפור אבל אני למעלה, אומנם לא בודד כמו נשר, אלא יותר צפוף כמו סרדין כש300 איש מבני שבטי ישראל הטובים, נמצאים לידי ומפטפטים כמו אווזים. ובכל הבלגן הזה מצאתי איך שהוא, דף נייר מצ'וקמק ועט והחלטתי לחלוק קצת מחשבות איתם. יש משהו מוזר בלראות 300 איש עושים את אותה פעולה באותו זמן, רק בגלל שלט קטן ומהבהב שמורה על זה שאפשר להוריד את חגורת הבטיחות . אבל יש משהו אפילו יותר מוזר בלראות מטוס
ממריא לשמיים , לחזות בקסם של גוף מתכת ששוקל מאות טונות עף אל על כמו פרפר זעיר.
יש משהו מיוחד בלראות מטוס ממריע מבפנים, לא לחזות בפלא הטכנולוגי אלא לחזות בפלא האנושי, איך 300 איש מקבלים את העובדה, שהם עוזבים את הקרקע הבטוחה, ועולים לשמיים, שם כבר שום דבר לא תלוי בהם. איך הם עושים דרך שלפני 2000 שנה היתה לוקחת להם בהליכה 40 שנה עם הרבה קשיים והיום היא לוקחת להם שעה וגם זה במזגן.
איך הם מרגישים להיות יותר קרובים לבורא ובלי שום שליטה על חייהם ? ואיך רובם עוצמים עיניים ומשוחחים איתו בשקט בתוך הלב.
אני בטוח, שמי שהמציא את הגלגל לא חשב לעולם שההמצאה שלו תשמש יום אחד בלעזור לאנשים להמריא אל השמיים כי הרי מטוס בלי גלגלים זה לא ממש מטוס, זה אולי במקרה הטוב מסוק ובמקרה הקצת פחות טוב גורטאה מכוסה חלודה. תמיד אם המטוס מתחיל קצת לרעוד ,בהתחלה כולם מדברים על זה ולאחר מכן כולם שותקים בגלל זה, וחוזרים לדבר רק עם אלוהים.
אם אתה עם אשתך, אתה בטח מנשק אותה ואומר לה כמה שאתה אוהב אותה, למרות שאתה יודע שזו לא הפעם האחרונה, אבל אתה עושה את זה, רק למקרה ש... חס וחלילה. ואם היא לא איתך אתה נזכר איך עשית את זה לפני שעזבת, ואתה מנסה להיזכר אם נפרדת מכל הילדים בצורה יפה.
וכמובן שכל טיסה יש גם את אלו שקוראים ספרים או עיתון ויש את אלו שנוחרים כל כך חזק שבזכותם לא שומעים את המנועים.
כשהמטוס מתחיל לרדת והלחץ באוזניים מתחיל להפוך לבלתי נסבל אתה מתחיל לדמיין את ההפתעות החדשות שתמצא במדינה החדשה שכרגע נחתת בה או לחלופין מי יבוא לאסוף אותך הביתה משדה התעופה, ואז מתחילים הפרפרים בבטן ולפעמים גם תחושת הבחילה והכל מתערבב עם להציץ מהחלון ולראות את הנוף, כי הרי לא כל יום אתה כמו ציפור רואה הכל מלמעלה וככה פתאום באמצע המחשבות מתחילות מחיאות הכפיים ובסוף הנשיקה שאני נותן באופן קבוע לאימא אדמה, לצערי היא תמיד קשה כמו בטון וקריצה לאלוהים שהוא השאיר אותי בעולם הזה, אפילו אם אני לא ממש בטוח שהוא קיים, ואז רק נותר לחכות שעות בתור של בדיקת הדרכונים, לאסוף את המזוודה ולצאת מהטרמינל להרפתקה ישנה או חדשה.
ישראל הרצל הרצל 73, כ"ס טלפון: 050-9258355 ------------herzli99@gmail.com-----------------------------------