על החיים ועל הנולדים: מבט על אנטי-נטליזם שפוי ומוסרי 

זו השקפה רציונלית ומוסרית ביותר, אך גם כזו שמחייבת להביט למציאות הקשה בלבן שבעיניים. בשל כך, נדרש יושר אינטלקטואלי על מנת לבחון אותה ברצינות.
על אנטי-נטליזם, המתות חסד ושאר דברים שהס מלהזכיר.

הילדה שלי לעולם לא תפחד

הילד שלי לא יהרוג אף אחד

הילדה שלי לא תשאל בשביל מה

הילד שלי לעולם לא ידע מלחמה

הילד שלי לא ידע שום מחסור או רעב

הילדה שלי לא תראה איך העולם נחרב

הילד שלי לא יכיר עבדות, ניצול, שעבוד

הילדה שלי לא תדע שבעצם כבר הכל אבוד

הילדים שלי, אין כמותם

הילדים שלי הם לא כמו כולם

כל כך דאגנו להם ואהבנו אותם

ולא הבאנו אותם לעולם.

('הילדים שלי', שני גרשי, מתוך כתב העת הספרותי 'המעין')

הקדמה

במאמר זה ארצה לטעון לזכותה של ההשקפה האנטי-נטליסטית. אנטי-נטליזם היא העמדה הטוענת כי הולדת ילדים אינה מוסרית, ועל כן יש להימנע ממנה.

אני מודע לאנטגוניזם הטבעי שיתעורר למשמע טיעון זה. אבקש מהקורא לאזור אומץ לקבל כל מסקנה אליה יגיע, אפילו אם תהיה קשה. הקורא מתבקש לגבש את דעתו רק לאחר שיבחן השקפה זו ברצינות ובשיקול דעת.

אעיר כי גם אני התנגדתי בתחילה להשקפה זו. נלחמתי נגדה במסירות נפש לא פחותה מזו שתציגו למקרא דבריי. לבסוף, לאחר מחשבה ארוכה, הגעתי למסקנה שהטיעון דווקא נכון.

הטיעון הפשטני: העולם כגיהנום לכל בני האדם

להשקפה האנטי-נטליסטית קיימים גוונים שונים של טיעונים לזכותה. נציג תחילה טיעון פשטני נפוץ, נדחה אותו, ומשם נעבור לטיעון מורכב ומפוכח יותר.

אנטי נטליסטים מרבים להציג את העולם כמקום רע לכל בני האדם. החיים הם מרוץ בלתי פוסק של פתרון בעיות. כך למשל אנו לומדים קשה למבחנים ועובדים שעות על גבי שעות על מנת להמשיך להתקיים בכבוד.

חייהם של בני האדם רוויי סבל, מתח, תחרות, אכזבות, ציפיות והרגשת ריקנות. אנו סובלים ממחלות רבות, גופניות ונפשיות, חלקן חשוכות מרפא לחלוטין. לעת זקנתנו תיפקודנו מתדרדר עד כי אפילו את צרכינו לא נוכל לעשות לבדנו. העולם הוא מקום רע לבני האדם, כך שיהיה זה בלתי מוסרי להביא אנשים נוספים למעגל הסבל הזה.

ביקורת: הטיעון כושל בפסימיזם

בדרך כלל, התגובה הראשונה למשמע הטיעון היא האשמתו בהיותו פסימי.

האשמת עמדה בפסימיות יכולה להתפרש בשני מובנים שונים וחשוב להבחין ביניהם:

1. עמדה זו היא פסימית ולכן שגויה. כלומר, היא נוטה לראות את המציאות בצורה רעה, בעוד שהיא איננה באמת כזו.

2. עמדה זו היא פסימית ואיננה בריאה, ולכן כדאי להיפטר ממנה ולאמץ עמדה חלופית, אופטימית יותר.

הביקורת השנייה איננה על כך שהעמדה המבוקרת שקרית, אלא על היותה מזיקה ואינה כדאית. כך למשל אדם שעומד להיכנס לניתוח שסיכויי הצלחתו אפסיים, ממליצים לו לאחוז בהשקפה אופטימית ולהאמין שהניתוח יצליח (למרות שככל הנראה הוא ייכשל).

הטחת הביקורת השנייה כנגד האנטי-נטליזם היא חסרת טעם. האנטי-נטליזם רוצה לגזור מסקנה מעשית כתוצאה מהשקפתו (המציאות מכילה סבל רב ולכן אסור להביא ילדים). במצב כזה לא יהיה נכון להתעלם מהמציאות. באותו האופן אפשר לאחוז באופטימיות ולפסול את מיזם 'דור ישרים' הבודק חוסר התאמה גנטית בין בני זוג המבקשים להינשא (דבר העלול להביא בסבירות גבוהה למחלות תורשתיות קשות לצאצא). האם החלטה שכזו תיהיה מקובלת בעיננו?

אופטימיות היא כלי חיובי מן המעלה הראשונה, אך יש להשתמש בו רק כאשר אין ביכולתנו להשפיע על המציאות. למשל, כשלבני זוג כבר נולד ילד, כדאי מאוד להאמין שהוא יהיה בריא. דאגה לבריאותו רק תזיק להורים, ולא תועיל לילד בשום צורה.

לכן, ביקורת מסוג זה על האנטי-נטליזם אינה מוצדקת.

בעוד שהביקורת השנייה אינה במקום, זו הראשונה דווקא נכונה. הטיעון, כפי שהוצג קודם, נראה פשטני מידי. הטיעון רואה את החיים כגיהנום צרוף ומוחלט, בעוד שלרובנו הוא לא נראה כך.

כך לדוגמא, הטיעון נוקט קו אחיד ביחס לאיכות חייהם של בני האדם, בעוד המציאות נראית מורכבת יותר. אנשים רבים נהנים מאוד מחייהם וחווים סיפוק רב במהלכם. לדוגמא, יש אנשים שאוהבים את לימודיהם, ועבודתם היא ממש אהבת חייהם.

ביקורת זו נראית טובה מאוד, ולכן יש צורך לדייק את הטיעון האנטי-נטליסטי.

הטיעון המפוכח: הימור ברווחתו של הילד איננו מוסרי

נציג את הטיעון המדויק יותר, שחף מהבעיות של הטיעון הראשון.

חייהם של אנשים מסויימים כוללים סבל רב. על כן יהיה זה בלתי מוסרי להביא ילד ולהסתכן בכך שהוא יהיה מאותם שחייהם הם סבל אחד ארוך.

פגעי הסבל העשויים לפגוע באנשים הם מזעזעים ונוראיים. גם אם הסיכוי לכך שיארעו הוא אינו גבוה, מדובר בסיכון עצום - הימור בלתי מתקבל על הדעת.

אסונות מחרידים רודפים זה את זה בגלובוס שלנו: מאות הרוגים ביום מתאונות דרכים (רק בישראל, בממוצע, כל יום נהרג אדם מתאונת דרכים), אלפי חולים מתים מידי יום ממחלתם, אינספור מקרים מזעזים של רצח, אונס, התעללות, חטיפה ועוד. בעולם קורים אסונות טבע רבים. מיליון בני אדם מתאבדים מידי שנה ברחבי העולם, ואינספור אנשים סובלים ממחלות גופניות המסבות להם כאב גופני נורא. אנשים רבים סובלים מבעיות נפשיות כדיכאון וחרדה. יש שבעיות אלה מופיעות אצלם במינון קטלני. הם סובלים יומם ולילה מייסורי תופת, מואסים בחייהם, ולעיתים הכדורים והטיפולים כלל לא מקילים עליהם. משם רבים מהם מדרדרים לאובדנות. במצב זה הם כבר נמצאים בין הפטיש לסדן, ועליהם לבחור בין הסבל היומיומי הנורא שלהם, לסבל שייגרם למשפחתם אם יתאבדו.

מאלה שייתפסו בניסיונם להתאבד, יש שיוכנסו למוסד סגור, שם ייתכן וייקשרו בכפייה למיטתם כחלק מהטיפול הפסיכיאטרי.

הטיעון שאני מציג כעת מסתדר לחלוטין עם הטענה המקובלת לפיה רוב בני האדם אוהבים את חייהם ורוצים בהם. מאידך, חשוב להעיר כי לא ניתן לקבל את העובדה על מספר ההתאבדויות הנמוך יחסית, כראיה על איכות חייהם של בני האדם. התאבדות היא מעשה קיצוני הפוגע קשות בסביבת המתאבד, וכרוכה בסבל גם למתאבד עצמו. סיכויי הצלחתה אינם גבוהים (רוב ניסיונות ההתאבדות כושלים) והיותה פעולת אל-חזור מקשה על קבלת החלטה לבצעה. חולים לא מעטים עימם דברתי היו מעדיפים שלא להיוולד מלכתחילה. עם זאת, הם אינם מתכוונים להתאבד, כל אחד מסיבותיו שלו. כך גם יהודים רבים בשואה נלחמו לחיות בכל מחיר, אפילו בשיא התופת והסבל שראה העולם האנושי אי פעם. האם פירוש הדבר שחייהם היו טובים ושווה היה לחיות אותם? האם מישהו מאיתנו היה מוליד ילד בידיעה שהוא יחיה עשר שנים מחייו בתנאי שואה?

כשמביאים ילד לעולם, מכניסים אותו בעל כורחו להגרלה. ייתכן והוא ייצא אדם מאושר ושבע רצון מחייו. מאידך, ייתכן גם, בסבירות לא אפסית בכלל, שיסבול ממחלה נוראית כלשהי, גופנית או נפשית.

מדוע הימור שכזה הוא מוצדק? האם היינו נכנסים להימור שכזה במקרים דומים? האם היינו מסכימים להכניס את ילדנו להגרלה בה יש לו סיכוי של 99% להיות במעמד כלכלי גבוה, ו1% להיות הומלס הזרוק ברחוב וניזון בקושי מתרומת ידם של העוברים ושבים? הסיכוי לחיים טובים של הילד אינם מצדיקים את לקיחת הסיכון שחייו יהיו אסון. הטוב לא הופך את הרע לכדאי.

נציג את הדברים על ידי דוגמה חדה יותר: האם היינו נותנים לילדה קטנה להיאנס באכזריות, בתמורה להוספת מאה אלף תינוקות חדשים לעולם בו ברגע? נדמה שרוב האנשים יענו על כך בשלילה. (ואם לא, האם יסכימו שאלף נשים יאנסו, תמורת הוספת מאה מיליון תינוקות? האם ישנו גבול כלשהו, או שהם יהיו מוכנים להניח לכל העולם להיאנס, בתמורה להוספת אינסוף אנשים חדשים לעולם?) הגעת אנשים חדשים לאוויר העולם לא תהפוך טרגדיה כזו לכדאית.

כעת כשנחזור לפעולת ההולדה, נראה שמבחינה מוסרית היא זהה לחלוטין לדוגמת האונס: כשמאה אלף איש מולידים ילד, קרוב לוודאי שילדה אחת מתוכם תיאנס באכזריות. מאה אלף (חסר אחד) הנותרים המאושרים, אינם מפצים על טרגדיה נוראית זו. עדיף שכל מאה האלף לא היו נולדים מעולם, ובכללם הנאנסת.

נדמה כי נפוצותה של "תופעת" ההולדה היא חלק מהנוהג האנושי לעשות את המקובל והנורמלי, מבלי לעצור ולחשוב על הדברים. אך מעבר לכך, לדעתי ישנם גורמים נוספים, עליהם אדבר כעת.

הטיעון שהצגנו כעת חף מהפסימיות השגויה שאפיינה את הטיעון הקודם. הוא מכיר את המציאות על כל גווניה, הטובים והרעים, ועל סמך התמונה המלאה הוא מגבש את עמדתו המעשית לפיה מדובר בהימור פסול ברווחתו של אחר.

קיצור תולדות הסבל: על האבולוציה והיווצרות הכאב

ענייני במאמר זה הוא עיסוק בסבל האנושי. למרות זאת, אקדיש חלק מן המאמר להצגת הסבל הקיים בטבע. הפנמה מלאה של המתרחש פה על כדור הארץ במליארדי השנים האחרונות תסייע לקבלת הטיעון ביחס לאנושות.

תקציר קורות ימיו של היקום:

נקודת אנרגיה בגודל אפסי, ששכנה לה סתם כך אולי למשך נצח, התחילה לפני 14 מליארד שנה, ללא סיבה פיזיקלית ברורה, להתרחב במהירות עצומה. היקום החל להיווצר. קווארקים התקבצו להם יחדיו לכדי פרוטונים או ניוטרונים, ואלה בתורם יצרו את האטומים, והיסודות השונים. האטומים עצמם התחברו באופנים שונים אלו לאלו, ויצרו את הכוכבים, שיחדיו התאחדו למבנים גדולים יותר של גלקסיות וצבירי גלקסיות.

בגלקסיית שביל החלב, נוצר כוכב אחד שברבות הימים בשלו עליו התנאים להיווצרותם של תהליכים אורגניים מורכבים יותר. זאת הודות למרחקו מהשמש, הרכב האטמוספירה שלו ושלל פרמטרים נוספים.

לפני כ-4.3 מליארד שנים אירעה על כוכב זה תופעה מיוחדת ונדירה. לראשונה נוצר תא חי המשכפל עצמו תוך שמירה על תכונותיו, ומקיים חילוף חומרים עם הסביבה החיצונית. תהליך היווצרותו מכונה אביוגנזה. על אף התקדמויות מדעיות שונות ומאמץ מחקרי רב, הנושא עדיין לוט בערפל.

מכאן כבר בשלו התנאים לקיומה של אבולוציה. תהליך שהביא תא חי בודד למגוון ביולוגי אדיר הנמצא כיום בכדור הארץ.

אך מה כלל אותו תהליך אבולוציוני?

התא שכפל עצמו לתאים נוספים, ואלה היו זקוקים גם הם לצרוך חומרים מהסביבה כדי להמשיך להתקיים. כך נוצר ביניהם מאבק על משאבים, כשהמנצח הוא זה שישרוד, ישתכפל ויוריש את תכונותיו לדור הבא.

ככל מכונה, גם מערכת שכפול התא סבלה מטעויות קלות בשכפול. דבר זה גרם לתאים מעט שונים בכל דור. וכך, תא שהשתכפל עם מוטציה שהפכה אותו למותאם יותר לסביבתו ולמאבק על משאבים, הוא זה שהמשיך להשתכפל ולהפיץ את תכונותיו על חשבון תאים אחרים. תהליך זה הוביל לעלייה בשכלול ובמורכבות של התאים מדור לדור.

עד כאן מדובר בתופעה חביבה ומרתקת. לא עוד.

אחד האורגניזמים הועתק מאביו עם מוטציה המעוררת בו כאב כשדבר מה מסכן אותו. כך למשל כאשר הוא נמצא בקרבת אש, עורו צורב. דבר זה נתן לו יתרון הישרדותי מובהק על פני יתר האורגניזמים, ובברירה הטבעית תכונת הכאב התפשטה לרוב בעלי החיים המורכבים. כך קרה עם מנגנוני הגנה שונים; למשל, מחסור בחומרים ילווה בכאב בטן, ומכה ברגל תלווה בכאב ברגל. לא עוד מכונה כימית שמגיבה באופן פיסיקלי, אלא יצור חי עם תודעה, המרגיש כאב וסבל מדברים מסויימים. הסתיימה תקופת ה"משהו" והתחילה תקופת ה"מישהו".

האבולוציה כמובן לא שינתה חוקיה בעקבות התפתחות מצערת זו, והכל נשאר על כנו. כעת התופעה היתה הרבה פחות חביבה. מעתה אורגניזם שהיה חלש מחבירו, ונטרף על ידו, חש בכאב ובסבל המלווים את הטריפה.

היצורים השתכללו עוד ועוד עד שהגיעו למגוון ביולוגי ולרמות מורכבות שלא יאומנו. כל זה היה כרוך באוקיינוס של סבל לכלל בעלי החיים.

תהליך זה כמובן ממשיך עד ימינו. עד היום, הזברה בורחת בבהלה מהנמר עד סופה המר והכואב למות בין מלתעות שיניו באכזריות. הזחל יאכל עלה להנאתו עד שתבוא הציפור שתלעס אותו ותגרום לו כאב רב, וכן כיוצא בזה.

ברבות הימים נוצרו הזוחלים שמהם התפתחו היונקים. מהיונקים התפתחו קופי האדם, ומהם כמה עשרות סוגי אדם.

האדם נתייחד מבעלי החיים שקדמו לו בנפח מוחו הגדול יחסית לגופו. תכונה זו אפשרה לו לפתח יכולות קוגנטיביות מורכבות כמו למידה, דיבור, ועוד. הורגלנו למציאות הנוכחית בה האדם המודרני הוא מין האדם היחיד, אך עד לפני כמה עשרות אלפי שנים חיו זה לצד זה כמה וכמה מינים של בני אדם.

נסיבות כאלה ואחרות הובילו לכך שכל מיני האדם נכחדו למעט ההומו ספיינס, הוא האדם המצוי כיום.
אלה קורות ימיו של עולמנו, למי שלא מתכחש לעובדות המדעיות.

היכרות קצרה זו עם היסטוריית כדור הארץ מספיקה כדי להבהיר כי סבל וכאב הם מנת חלקם ההכרחית של כל חיים תחושתיים. זה ממש ב"ד.נ.א" שלהם.

יצור חי ומרגיש הוא בהכרח מוקד להיווצרות סבל. הסבל האנושי הוא רק פיסה מן הסבל של כלל בעלי החיים.

כעת נחזור לדון באופן ספציפי בסבל האנושי. נתייחס לשני דברים הגורמים לאנשים שלא לקבל את הטיעון האנטי-נטליסטי.

גורם ראשון: 'ערך החיים' - האמנם?

אחד מערכיה הבסיסיים של כל חברה מתורבתת הוא חיי אדם. רבים אף רואים אותו כערך העליון ביותר. אם ישנו ערך בחיי אדם, פירוש הדבר שלחיות זה ערך כמו לתת צדקה, ועלינו לקיימו. לפיכך, הגם שקיומו של ערך זה טומן בחובו סיכונים לא מבוטלים, אחת מהשלכותיו האפשריות היא הערך שבהבאת אדם לעולם, כלומר הולדה.

אנטי נטליזם כופר לכאורה בערכם של חיי אדם.

לתפיסה הרואה ערך בחיי אדם ישנן השלכות שונות. כך למשל רואה החברה בחומרה מעשי התאבדות, והמתאבד עצמו נחשב כפוגע בערך 'חיי אדם'.

בנוסף, המתת חסד נתפסת לעיתים קרובות כרצח ממש. אמנם האדם רוצה במותו, אך עדיין ישנה כאן נטילת חיים שהיא עוון מוסרי, יהיו נסיבותיה אשר יהיו.

לדעתי, תפיסה זו של החיים אינה מתאימה באמת לאינטואיציות שלנו, ויסודה בטעות.

תפיסה זו היא נגזרת שגויה משתי הלכות מוסריות מקובלות.

ברור לכולנו שאסור לרצוח, ושיש להציל אדם הנמצא בסכנת חיים. ראיית החיים כערך מסבירה את שתי ההלכות הללו, ומעמידה אותן על בסיס איתן אחד. רצח הוא בלתי מוסרי בגלל שהוא פוגע בערך החיים, ומבטל את קיומו אצל הנרצח. כך גם הצלת חיי אדם היא ערך מכיוון שאנו מאפשרים לניצול להמשיך ולקיים את ערך החיים.

בדומה לכך, התאבדות נתפסת כמעשה בלתי ערכי מפני שהמתאבד בעצם מפסיק לקיים את ערך החיים.

זו הסיבה שהשתרשה אצלנו התפיסה לפיה לחיים ישנם ערך עצמאי, כלומר לחיות זה ערך בפני עצמו.

על הבנה זו אשאל את השאלות הבאות:

האם יש ערך במסע ליצירת חיים חדשים ביקום שלנו? האם יש ערך לנסות להפוך את כל היקום לשוקק חיים? כמובן שיש בכך ערך מדעי, אך האם יש בכך ערך מבחינת יצירת החיים כשלעצמם?

אני רוצה להציע תפיסה אלטרנטיבית שתייתר את הצורך בהפיכת החיים לערך.

לדעתי אין שום ערך בלחיות. כעת מוטל עליי להסביר מדוע בכל זאת רצח הוא מעשה בלתי מוסרי, ומדוע אנו מחוייבים בהצלת חיי אדם.

חיים הם נכס שבו מחזיק האדם (כל עוד הוא בחיים). כשם שלאדם ישנה מכונית, כך יש לו נכס הנקרא 'חיים'. כשם שאין שום ערך בלהיות בעלים של מכונית או דירה, כך אין שום ערך בלהיות בעלים של חיים, כלומר לחיות.

מאידך, כשם שגניבת מכונית היא מעשה בלתי מוסרי, כך גם גניבת חיים, כלומר רצח, הוא מעשה בלתי מוסרי. וכשם שהצלת רכושו של אדם היא מעשה חיובי ומוסרי, כך גם הצלת חיי אדם היא מעשה חיובי.

בנוסף, נטילת חיי אדם כרוכה לרוב בסבל לנרצח ולסביבתו, וזו עוד סיבה לאי מוסריותו של מעשה הרצח.

מתפיסה זו ייגזר דבר שרבים מסכימים לו, אך חוששים לאמרו בצורה מוחלטת: המתת חסד לאדם הרוצה בכך (ואולי אף לאדם שהיה כנראה רוצה בכך אך אינו יכול להביע דעתו), היא מעשה מוסרי לעילא. כאשר אדם מוותר מרצונו על רכושו, אין שום ערך בהחזרתו אליו. במקרה של אדם שסובל, נראה אף שראוי לעזור לו להיפטר מרכוש זה שמסב לו סבל רב (חייו).

בדומה לכך, גם התאבדות אינה מעשה בלתי מוסרי כשלעצמו. היא עלולה להיחשב כזו רק בגלל שהיא פוגעת פגיעה אנושה בסובבים, אך לא בגלל איבוד החיים עצמם.

גורם שני: בין כוונה למעשה

הגורם השני המטשטש את אי מוסריותה של ההולדה, הוא העובדה שהבאת ילדים לעולם נעשית בדרך כלל ממוטיבציה מוסרית וחיובית. ראשית, רבים מביאים ילדים לעולם מרצון להעניק להם חיים (שבעיניהם נתפסים כזכות גדולה). שנית, הבאת ילדים לעולם גוררת בעקבותיה טיפול אינסופי בהם, הדורש המון אנרגיה ורצון טוב. הדבר הנוח יותר הוא דווקא להימנע מלהביאם.

שלישית, רבים מביאים ילדים כי הם טועים לחשוב שיש ערך בחיים, ושוב המניעים שלהם טובים.

כבר ראינו קודם לכן שהולדה היא מעשה בעייתי מוסרית, ולאור שלוש הנקודות שהבאנו כאן, חשוב לחדד עניין משמעותי.

אני סבור שרוב ככל ההורים מביאים לעולם ילדים ממניעים טובים, והם בהחלט לא אנשים רעים. טענתי היא שהם פשוט טועים. אני מכיר אנשי חסד גדולים, שאיני מתקרב לקצה ציפורני רגליהם, שהביאו ילדים והסתכנו בסבלם (חלקם אף הביאו ילדים שסובלים מאוד). הם חד משמעית צדיקים ומוסריים, אלא שהם לא מבינים שהולדה היא מעשה בלתי מוסרי.

לכן, אמנם מניעיהם חיוביים, אך המעשה איננו כזה.

בקבוצות אנטי-נטליסטיות רבות, היחס להורים הוא כאל רשעים ואגואיסטיים. אני בהחלט סולד מיחס זה.

אנטי-נטליזם לא אומר שמי שמביא ילדים לעולם הוא אדם פחות טוב ממי שלא מביא. ייתכן בהחלט שהוא דווקא יותר טוב מבחינת מניעיו ומוסריותו. טענתי היא שהוא פשוט טועה טעות שגורמת לו לעשות מעשה בלתי מוסרי.

כך למשל אדם הסובר שחברו צריך תרופה מסויימת על מנת לחיות, ונותן לו בטעות תרופה אחרת שהורגת אותו, הוא בהחלט אדם טוב. טעות מצערת גרמה לו לעשות מעשה בלתי מוסרי (הריגה), אך הוא כשלעצמו אדם טוב ומוסרי.

בין רע למגעיל: על השיפוט המוסרי שלנו

כדי להקל על קבלת המסקנה האנטי-נטליסטית, אוסיף כמה משפטים בנוגע לאינטואיציות המוסריות שלנו. קושי שיכול להתלוות לקבלת המסקנה הוא התמיהה כיצד דבר שחשבנוהו בתחילה למוסרי לגמרי, ואף חיובי, מתברר כעת כעוול מוסרי. איך החמצנו כל כך את המטרה?

ובכן, מסתבר שבעיניינים מוסריים אנו מועדים להיכשל באבחנות ולהיגרר אחרי רגשות שאין בינן למוסר מאומה. כך למשל רבים יזדעזעו מהריגת חתול ברחוב, ויחשבו זאת לפשע ממש, בעוד הריגת נמלה ברחוב לא מרגישה להם חמורה באותה המידה, אם בכלל. פגשתי אנשים לא מעטים שמנעו בכח התעללות בחתול או בכלב, ומנגד נהגו לדרוך על חרקים בשטח בו הם אינם מהווים כל מטרד.

הריגת חתול היא אולי מגעילה יותר מדריכה על נמלה קטנה, אך שווה לה לחלוטין מבחינת אי מוסריותה.

דוגמא יפה לכך היא הסערה שעוררו דבריו של רון חולדאי. הלה אמר פעם כי אכל כלב והיה לו טעים. כל אדם רציונלי מבין שאין שום הבדל בין אכילת כלב לאכילת פרה. ובכל זאת, גם אנשים שלא רואים בעיה מוסרית באכילת פרה, או לפחות אינם סולדים מכך, הזדעזעו מחוסר חמלתו של חולדאי.

השיפוט המוסרי שלנו מושפע לעיתים מרגשות בלתי רלוונטיים (כמו גודלו של בעל החיים, או קרבתו החברתית לאדם).

כך למשל אני מכיר אנשים מוסריים ביותר שכאשר הם צופים בסרטון המציג נחש בולע בעל חיים אחר, הם עושים זאת בהנאה ולא חושבים לרגע על הסבל של הנטרף. המסקנה היא שהמוסר צריך תדיר את ביקורת השכל על עקביותו.

חשוב להיות מודעים לכך ולגבש מסקנות מוסריות ביתר זהירות ובספקנות.

על אנטי-נטליזם שפוי

אנטי-נטליזם מספר סיפור טוב. הוא היחיד שנותן תקווה אמיתית נגד מפעל הסבל שהתפתח פה במליארדי השנים האחרונות. הוא רק צריך אנשים מוסריים ואמיצים שיספרו אותו.

אינני שונא חלילה יצורים חיים, ובטח שלא בני אדם או תינוקות. להיפך, אני אוהב אהבה עזה בעלי חיים וילדים קטנים (לכן אשקול אימוץ של שניהם בעתיד). מעטים הדברים שמרגשים אותי כמו לראות חיה חמודה, או עולל מתוק. אני גם משתדל בכל מאודי להפחית את סבלם של בעלי חיים, אפילו זעירים. כך למשל, לעיתים אני משקיע דקות ארוכות כדי לעזור ליתוש שנקלע למקלחתי להיחלץ משם בטרם אתקלח והוא יטבע במים. אני גם משתדל מאוד לעזור לבני אדם בחיי היום יום, לומר שלום לנהג האוטובוס ולא להעליב אף אדם.

אני לא שונא בעלי חיים, אני שונא את העובדה שיש מהם שסובלים כל כך הרבה, סתם כך ללא הצדקה.

אני גם משלם מחיר כבד על החלטתי המוסרית. אני אדם שומר מצוות (גם אמונתי לא מצדיקה בעיניי לקיחת סיכון על גבו של יצור שעלול לסבול), וכלל לא בטוח שאמצא אישה דתייה שתרצה להתחתן ולא להביא ילדים.

אין לי שום מניעים מלבד מניעת סבל. הא ותו לא.

סיכום

אציג לקורא שאלות מאבחנות, על מנת לעזור לו להבין להיכן נוטה דעתו בסוגייה זו.

במידה והיית 'אדם הראשון' והיית מודע לסבל הרב שעתידה האנושות לחוות (מלחמות, שואה, מחלות, אסונות ועוד), האם היית מוליד צאצאים ומתחיל את כל התסריט הזה?

למעשה כל אדם שמביא ילדים לעולם תורם את חלקו בהמשכיות העולם הזה. הוא שקול לאותו אדם הראשון שמחליט להביא ילדים למרות שהוא יודע כמה סבל צפוי לצאצאיו.

באופן דומה, במידה והיה ביכולתך, האם היית מתחיל גלגל חיים זהה לשלנו, על כוכב אחר? (כוכב אחר בו תתחיל מחדש כל היסטוריית החיים שקרתה בכוכב שלנו, על כל סבלותיו).

יש עוד רבות מה לומר ולדון בסוגיה זו, וכמובן שלא מיציתי את כלל היבטיה. אני מקווה שלפחות עוררתי כמה מן הקוראים לחשיבה מחדש בנושא. גם אם לא, בקשתי היחידה ממי שלא הסכים לדבריי היא שלא ידינוני כאדם בלתי מוסרי, אלא כאדם מוסרי וטועה (רוצה לעשות טוב ולמנוע סבל, אך טועה בדרך).