הגיע הזמן להפיכה בענף היין 

איך מגדילים את תצרוכת היין בשנה ואיך יוצאים מהקיבעון של ה-5 ליטר בשנה פחות או יותר שאנחנו תקועים בו כבר עשור או יותר.

לא סתם המנכ?ל לא ענה לי; אין לו מושג. כמו שאמרתי, לאף אחד אין מושג. כולם מנסים לשרוד, כולם מסתפקים בגלגל המקרטע הזה. אין שום תוכנית ארוכת טווח, ממשלתית או פרטית, אין תקציב ייעודי, אין חזון ואין מטרה. הענף בתחום הזה נמצא בדיוק במקום שהגפנים בארץ נמצאות: חולות, מוכות וירוסים, וללא עתיד או ביטחון שמשהו באמת יציל אותן. מחירי היין בשמיים, האלכוהול בשמיים, טעמי העץ מכים ללא רחם, והפלצנות חוגגת. אכן יש לנו המון סיפורים על יין, כל יקב עם הסיפור שלו. יש רושם שבכל פעם שאני מזמין כוס יין במסעדה, זה כולל גם שעת סיפור.

אצלם מייצרים (הרבה) ושותים (הרבה)

במטוס לאתונה פתאום נדלקה הנורה אצלי: אני נוסע בעצם למדינה שנמצאת שעתיים טיסה מאיתנו, פחות או יותר אותו טמפרמנט ים תיכוני, האוכל די דומה, הטרואר מגוון כמו אצלנו, הרים גבוהים שמושלגים מדי פעם, כשעולים מקו המים מתגלה נוף גלילי ופה ושם הרי בזלת. האוכלוסייה מונה כ-11 מיליון אנשים, ואז מתחילים ההבדלים המשמעותיים.

היוונים מייצרים 340 מיליון בקבוקי יין בשנה, היוונים שותים כ- 28 ליטר לאדם, היבוא עומד על 48% והיצוא על 10%. רוב היינות הם מזנים מקומיים, ורק בקצוות אפשר למצוא שרדונה, קברנה סוביניון ומרלו, כאשר זן הסירה תופס פה תאוצה. הכוס הנפוצה לשתיית יין במסעדות ובברי ין היא כוס זכוכית עבה קטנה, וברוב המקרים יין הבית מוגש בקנקן. ברי היין הנחשבים בעיר מעוצבים ומגישים תפריטי יין שקודם כל נותנים מקום של כבוד לתעשייה המקומית ולזנים שנחשבים ליוונים (קסינומברו, אגיורגיטיקו, אסריטוקו, סאוואטינו, לימניו, אידיאני ועוד). אלו זנים חזקים ועמידים למחלות וכנימות, והם גם יודעים להסתדר מצוין באקלים חם. אלו זנים שהכורם יודע לבצור אותם ולקבל בסופו של דבר יינות מאוזנים, עם רמת אלכוהול של 12.5%. במרתפי היקבים לא תגלו מאות חביות יין, ומרבית אלה שישנן הן ישנות. 'מי רוצה לשתות עץ', הם מגחכים כשאני שואל איפה חדר החביות.

שותים פה יין והרבה יין. בכל מסעדה מקומית בפינת רחוב יש חבית שבתוכה שקית כסף אטומה עם ברז, ובתוכה עשרות ליטרים של יין לבן ואדום שפשוט נמזגים לקנקנים (בנוסף לתפריט של בקבוקי יין). האוכל היווני דומה מאוד לשלנו: דגים, המון ירקות, ממולאים, המון סופלקי (שיפודים) וגירוס – השווארמה המקומית. התיבול הוא שום, לימון ושמן זית. כמו שכתבתי, מאוד דומה לשלנו והיין  בהתאם: חד, חומצי, עשיר בטעמים, לימוני ופרחוני באף, וכמובן אלכוהול נמוך. יין שנוצר להיות חלק בלתי נפרד ממנות האוכל, ולא אוהב או מתיימר להיות סוליסט.

בבר היין Vintage Wine Bar המעוצב מדהים במרכז הבילוי של אתונה, מצאנו תפריט יין חובק עולם, אבל הצוות המליץ קודם כל על היין המקומי. לצד מנות גורמה הוגשו יינות יוונים נפלאים, עשירים, מורכבים עם נוכחות, אבל כשמביטים על המחירים פשוט נושמים לרווחה ומזמינים עוד ועוד כוסות יין. אין פה חזירות, אין פה תירוצים של שכירות ומיסים כבדים ועלות שבר כוס וכו'. פשוט יש פה הבנה שיין זה מוצר חובה, ויין זו תרבות אמיתית של שתייה. יוון היא מדינה עניה, די כושלת, שהחיבור שלה לאיחוד האירופאי עשה לה לא טוב, בלשון המעטה. קופת המדינה ריקה, אין תמיכה ביקבים, אין תמיכה בכורמים, המע?מ פה הוא 24%. מה שכן יש פה, זו תרבות יין שחיה ובועטת ברחוב. מכל מקום מריחים יין. העסק עובד, המחירים שפויים, היין נגיש במסעדות בכל רמת מחירים, והזול מתחיל ב- 6-8 יורו לבקבוק או 4-5 יורו לקנקן יין הבית. בתוכנית הלימודים של התיכוניסטים מלמדים פרק שלם בהיסטוריה היוונית שקשור ליין, ויוון מייצרת יין יותר מ- 4,000 שנים – שוב מאוד מזכיר את ארץ ישראל.

 ואצלנו?

 במקום שייננים יעסקו בלעבוד אצל משרדי יחסי ציבור, וינסו להמציא לנו זני ענבים שטובים רק לכתבה בעיתון, ראוי שיעשו יין נגיש לאוכל ישראלי, ראוי לאקלים הישראלי. כל יקב מתפאר ברזרב שלו שמופצץ בחבית עץ ובאלכוהול מטורף, קריניאן פרא שממליצים לשתות אותו עוד שלוש שנים מרגע הביקבוק, אבל ממהרים להוציא אותו למדפים, או יינות ששמים עליהם תווית מעוצבת כמו התססה פראית. אם הייתה פה משטרת יין, היא הייתה מוציאה צו סגירה למספר יקבים שרומסים את השם הטוב של יינות ישראל. רבות נכתב על אליטת הסומליירים התל אביבית, שמעדיפה בורגון טוב בתפריט, או יינות של קולגות שהם חפצים בקרבתם. לא בסומליירים האשם, ומהם לא תבוא הישועה להגדיל את תצרוכת היין. עד שלא יהיה במסעדות יין ישראלי טוב שלא עולה מעל  70 ש?ח לבקבוק, נמשיך להצביע ברגליים ולא נזמין יין. כל הסיפורים שמסעדות באמת מוכרות יין ישראלי הוא קשקוש. אין אף יקב שמרוויח מיין שנמכר במסעדה, מבחינתם מדובר בלהיות נוכח בתפריט, להיות קיים ותו לא. 

אצלם מעודדים יצוא ושיווק – ואצלנו?

 היין היווני נוחל הצלחה עצומה בארצות הברית ובעיקר באוסטרליה, שם יש קהילות שלמות של יוונים ששותים רק יין יווני. משרד התיירות היווני מפרסם כל שנה במדיה התיירותית בארצות הברית את נופי יוון, וחלק גדול מהתמונות והסרטונים מובילים היישר לדרכי היין ברחבי יוון. בצמוד לכל יקב קטן או גדול יש חדר טעימות קטן או מרכז מבקרים מפואר, שמטעים ומסביר על יינות האזור. אצלנו בישראל, משרדי הממשלה מנותקים מהמציאות. מדובר בחבורה של בירוקרטים טיפשים. במנהל מקרקעי ישראל יושבים אנשים רעים, אנשים שהורסים את תעשיית היין הישראלית, ואין אפילו אחד שיצא נגדם. מכה אחר מכה מנחיתים על היקבים, ואין פוצה פה. אין התאגדות של היקבים הגדולים על מנת לשכור משרד עורכי דין מהשורה הראשונה ולצאת למאבק משפטי, ובמקביל לקחת משרד יחסי ציבור שינהל את המשבר הזה בשם כולם, שיחשוף את אותם בירוקרטים שהורסים את החקלאות ואת התעשייה. מכון היצוא הצליח לקבל תקציב של 5 מיליון שקל על מנת לפרסם את יינות ישראל בארצות הברית. כבר עכשיו מסתמן כיוון התקציב: השקות מפוארות, תערוכות יין נוצצות שעולות הרבה כסף, בתי מלון, כרטיסי טיסה. לא בטוח שיישאר כסף לפרסום אמיתי להמונים. זה די מזכיר לי עמותות שמגייסות כסף לעניים או לחיילי צה?ל, אבל בסופו של דבר ההוצאות כל כך גדולות בגלל משכורות עתק לעובדים, רכבים, תשורות כאלה ואחרות, עד שלא באמת נשאר משהו להעביר למי שבאמת צריך.

 אז מה עושים?

מקימים מנהלת יין שממומנת על ידי היקבים, באמצעות מס קטן על כל בקבוק (30 אגורות, 18 מיליון שקל בשנה), שכל תפקידה הוא חינוך יין, פרסום, חיפוש ודרישה של תקציבי מדינה, שמירה על ענף היין עם ליווי משפטי צמוד שיאבק בגורמים שמקבלים הנחות ופטורים ממיסים, שמירה על אינטרס אחד ויחיד ?יין ישראלי?.

הקמת לובי של ענף היין, שיעלה על סדר היום את כל נושא הענף: כורמים, יקבים, מסעדות, יצואנים, יבואני מוצרי תמיכה ליין (בקבוקים, פקקים וכו'), גיוס משרד יחסי ציבור שכל עיסוקו זה יין ישראלי כחול לבן. לדבר על יין בגובה העיניים, ולהנגיש אותו לקהל בכל מקום אפשרי; בכל תערוכה, שבכל מקום יהיה דוכן יינות ישראל, שבכל שגרירות בעולם יגישו יין ישראלי, בכל הרמת כוסית ממשלתית יהיו על השולחנות יינות ישראלים כדי שכולם יראו. להילחם בחוק איסור פרסום יין במדיה – זה אפשרי. צריך להוריד את הכפפות, צריך לתת לאנשי מקצוע חסרי אינטרסים לקחת את הטיפול לידיים. לא עוד בעלי חנויות – שהם בעלי יקבים – שהם מארגני תערוכות – שהם יבואנים. צריך למנוע קרטלים ומונופולים, צריך לקבוע תוכנית פעולה קצרת טווח וארוכת טווח, והכי חשוב: לעמוד ביעדים שהוחלטו; בלי תירוצים, בלי האשמות. אם לא עומדים ביעד, מחליפים את בעלי התפקידים, בלי סנטימנטים. מנכ?ל כושל הולך הביתה, משרד יח?צ שמתרץ כישלון מוחלף, כמו בכל חברה פרטית מתוקנת. גורל ענף היין הישראלי נמצא אך ורק בידיים של אנשי היין המובילים בענף.

 בעלי היקבים, רק איחוד כוחות ענפי יוביל אתכם בסופו של דבר למכור יותר יין, הרבה יותר יין. נכון שאתם מנכ"לים של יקבים פרטיים, אבל זו המשמרת שלכם, וזה הזמן עכשיו לחשוב על העתיד. במספר השנים שיש לכם כמובילי דרך עד שתמשיכו הלאה, תוכלו לעשות משהו שיזכרו אתכם. אתם תהיו אלו שהכריזו על מהפכה, והייתם אלו שהובילו אותה. מהפכה ראשונה הוביל יקב רמת הגולן בנחישות ובהתמדה. הגיע הזמן למהפכה השנייה. היא הרבה יותר קשה והרבה יותר מורכבת – אבל הכרחית. במדינה שאוכלת יושביה והפוליטיקאים הורסים בה כל חלקה טובה, צריכים לשלב ידיים ולא להיכנע.