ניכור הורי - הינו ביטוי להתעללות נפשית במשפחה 

לאחרונה מתפרסמים בעיתונות מאמרים וטורי דעה רבים העוסקים בתופעת הניכור הורי המתרחבת. חלקם מתארים את התופעה הקשה הזו כאסונם של אבות, המנותקים מילדם כתוצאה מהעדפה ממסדית כלפי אימהות לצד כשל מערכתי בטיפול בתלונות השווא נגדם. ומנגד, יש המחזיקים בטענה כי התופעה אינה קיימת במציאות, אלא מדובר בניתוק קשר על רקע אלימות פיזית במשפחה, אשר מנוצלת לרעה על ידי אבות אלימים בטוענת שווא כלפי אמהות - על הסתה לניכור. שתי העמדות הללו מייצגות את שני הצדדים של אותו המתרס, עמדה מגדרית כלפי תופעה ,המקושרת בצורה כזו או אחרת לאלימות פיזית במשפחה, אם בפועל ואם כביכול.

אין בעמדתי זו להגן על עוולות ממסדיות קשות ביותר המתקיימות כנגד מגדר זה או אחר בתהליכי פרידה וגירושין, ובוודאי שאין בדבריי כל כוונה להתעלם מהישנותם המחרידה של מקרי אלימות פיזית במשפחה, אשר נתקלים ברשלנות פושעת מצד האמונים על ביטחוננו. נהפכו! ברצוני להתייחס לתופעת הניכור ההורי מן הזווית שראוי שנתייחס אליה, זו של ילדינו, הנפגעים העיקריים מאלימות נפשית במשפחה על רקע פרידת הוריהם.

תופעת הניכור ההורי, כפי שמתוארת בספרות האקדמית, מתייחסת לסיטואציה בה ילד מסרב לקיים מערכת יחסים עם הורה מיטיב (המכונה גם "הורה מטרה" או "הורה מנוכר"), כתוצאה ממשבר הפרידה או הגירושין, ומסיבות לא מוצדקות או לא טבעיות.

חוקרים בינלאומיים מתחום הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה מצביעים על מספר ביטויים מרכזיים לקיומה. בין היתר, השמצה מוחלטת של כול מעשיו של הורה המטרה, שימוש בטיעונים חלשים להצדקת היעדר הקשר ("היא עושה אוכל לא טעים", "הבית שלו תמיד מבולגן"), שימוש בהצדקות המושאלות מעולם המבוגרים (ילד רך בשנים המתאר את אימו כאובססיבית או אביו כסוציופת), וכן ניסיון מתמיד לגייס את הסביבה לעמדה עוינת כלפי ההורה המנוכר וכל מי שקשור בו. זאת אומרת, ניתוק קשר גם מיתר בני משפחה מורחבת, חברים וכדומה. 

ילד מנוכר, הינו ילד המפגין התנהגות קיצונית כלפי הורה שהיה עד לתהליך הגירושין אהוב ואוהב. התנהגותו כלפי ההורה המנוכר תתבטא בהיעדר אמביוולנטיות, רגשות אשמה או חרטה, לעומת רגשותיו כלפי ההורה הנבחר, אשר יתאפיינו בהזדהות ואמון מוחלטים. תופעות אלה שונות בתכלית מהתנהגויותיהם של ילדים, אשר היו נתונים להזנחה או אלימות פיזית. שכן, אלו האחרונים מאופיינים לרוב ברגשות מעורבים, ואף בהבעת רצון עז לשמור על קשר עם ההורה הפוגעני או המזניח.

ילד מנוכר הינו ילד המוצב במרכזו של הקרע בין הוריו, ומעודד על ידי מי מהם לחרוץ דין ולבחור מי ההורה האוהב ומי האויב, מי בן הברית ומי יהפוך מעתה למודר מליבו ומחייו. חרד, חסר כלים ובשלות רגשית וקוגניטיבית, נאלץ הילד לגייס את מנגנון ההגנה הנפשי הקדום העומד לרשותו, מנגנון הפיצול. ועם המנגנון הזה הוא מועמד בעמדת התובע, השופט והתליין, הופך בעל כורחו לכל יכול, אומניפוטנטי, כשלמעשה אין הוא אלא כלי נשק אנושי, המופעל מרחוק בידי מבוגר משמעותי בחייו.

מחקרים בתחום הניכור ההורי מהעשור האחרון מצביעים על השפעות ארוכות טווח על בריאותם הנפשית של ילדים מנוכרים. נמצא כי הדינמיקה הרגשית המאפיינת את הנפגעים מן התופעה מייצרת מעין תכנות מחודש (programming) והכחדת זיכרונות, רגשות וחוויות אותנטיות, שהיו נוכחים עד אז. התוצאה הכואבת היא ילדים שגדלים למבוגרים עם ערך עצמי נמוך, שנאה עצמית, היעדר אמון, נטייה לדיכאון ולאובדנות, היעדר תחושות אשמה, חוסר יכולת לקיים מערכות יחסים מיטיבות, ומעבר לכך, לתופעה היבט חברתי מדאיג. שכן ברבים מן המקרים היא משוחזרת גם לדור הבא, בדומה לתופעות אחרות של אלימות במשפחה.

כאשר ההתייחסות לתופעה נבחנת דרך פריזמת המאבק בין המינים, והמיקוד מוסת מצרכיו וטובתו של הילד, לשיח אודות זכויות מגדריות או היעדרן, נמנעת מכולנו היכולת והחובה לבחון את המקרה לגופו, לשלול קיומה של פגיעה פיזית, ולעשות כל שניתן על מנת להבטיח קיומה של משאלת ליבו הכמוסה של כל ילד, קשר אוהב, בטוח ויציב עם שני הוריו.

מניסיון ארוך השנים בעמותה הישראלית למאבק בניכור ההורי, וכן מנתונים בינלאומיים מהשנים האחרונות, ניכר כי למרבה הפלא, כאשר הניכור ההורי דופק בדלת, הוא אינו פוסח על אף אחד מהמגדרים או מהמגזרים. ובהיעדר שקיפות בנוגע לנתוני התופעה הרשמיים בישראל , נדווח כי בקרב חברי העמותה בישראל, 60% אימהות ו- 40% אבות מתמודדים. כך שעמדות המתייחסות לתופעה כזו הפוגעת בגברים בלבד או בנשים בלבד הינה שגויה מיסודה.

אין חולק כי יש חשיבות לבחינת גורמי השורש וכן המענים לתופעה בפריזמה המתייחסת לדגשים מגדריים. יחד עם זאת, בחינת כלל התופעה דרכם, מעכבת באופן רשלני ופושע את המחקר אודות ההיבטים הפסיכולוגיים שבבסיסה, את הכשרת אנשי המקצוע לאבחונה ומניעתה, וכן את פיתוחם של פרוטוקולים טיפוליים ותשתיות משפטיות וחברתיות, שיאפשרו גאולתם של הילדים הנפגעים ממנה.

לסיום, ברצוני להתייחס לניצול הדמגוגי שנעשה בפסילת קיומה של התופעה דרך קישורה הבלעדי לדמותו של ד"ר ריצ'רד גרדנר, אשר היה הראשון להצביע עליה בשנת 1985. מאז מותו של גרדנר לפני כשני עשורים, נחקרה התופעה על ידי רבים וטובים ממומחי בריאות הנפש בקרב הקהילה המדעית הבינלאומית. מחקריהם של פסיכולוגים ופסיכיאטרים בכירים כד"ר ריצ'רד וורשאק, ד"ר איימי בייקר, ד"ר קרייג צ'ילדרס, ד"ר לינדה גוטליב, ד"ר קורק, ועוד רבים וטובים נוספים, מעידים על קיומה של התופעה ועל הגדרתה כתופעה של התעללות במשפחה. לאחרונה אף קיבלה התופעה תוקף דיאגנוסטי גם על ידי ארגון הבריאות העולמי, והיא תופיע במהדורה הבאה של ה- ICD-11 האירופאי, כתסמונת הבאה לידי ביטוי כתוצאה מאובדן קשר עם הורה אהוב.

כדי למצוא פתרון לתופעה הקשה הזו, עלינו להעז ולבחון את האופן בו ילדים בתהליכי גירושין ופרידה סובלים מאיום בנטישה או נתונים לדינמיקה של נאמנות ושליטה, על ידי אחד מהוריהם, אמא או אבא. עלינו להעז ולבחון כיצד הורה, אשר מתקשה להכיל את רגשותיו בהקשר למשבר הפרידה, מייצר עבור ילדו סביבה פתוגנית, אשר למרעית עין עשויה להתפרש כאהבה או מסירות, ולמעשה היא התעללות בתחפושת.

ברחבי העולם הולכת וגוברת בשנים האחרונות ההבנה, כי בהיעדר טיפול מערכתי הולם, הפכה תופעת הניכור ההורי למגיפה מתפשטת. וכי מחויבותנו האנושית והמוסרית היא לפעול ללא לאות לפיתוחם של כלים ותשתיות להתמודדות מהירה ואפקטיבית.

אנו, ככל העוסקים בתופעה, נמשיך לפעול בנמרצות, כדי שילדים מנוכרים ומשפחותיהם המתמודדות לא יהיו שקופים עוד. ולא נשקוט עד שהפריזמה הראשונה במעלה דרכה נסתכל תהיה זו של בריאותו הנפשית והפיסית של הילד, ואיכות חיו המיטבית של לצד שני הוריו, גם לאחר גירושיהם.