עד סוף המסלול 

איי לאב יו טרמינל
"כל כך חיכיתי לפריז הזו והנה... תראו מה קרה, רק שעה חלפה מההמראה וכבר שכחתי את כל ההנאה". בחיי שהכיף מתקצר לו משנה לשנה, שנה שעברה זה החזיק לי לפחות יממה מהנחיתה


"איי לאב יו טרמינל" מתנגן לי בראש. אני כל כך אוהבת שדות תעופה. איך שאני עולה במדרגות הנעות ומריחה את הדיוטי פרי, אני כבר בעננים. לא קונה שום דבר, מלבד ספר לעת הצורך וכמה צ'ופרים לבונבונים שלי בבית. אבל הריח הזה של חו"ל באוויר, תמיד עושה לי את זה.

אודי בעלי מאיץ בי "הנה השער, נו בואי, כבר מתחיל בורדינג" ואני ... בסלואו מווש'ן האופייני לי, מתקשה להדביק אותו וממש לא מבינה על מה המהומה, הרי לא יטוסו בלעדנו ממילא.
מנסה למשוך רק עוד רגע. רוצה להתבונן בכל האנשים הזרים האלה שמתרוצצים סביבי. לאן הם נוסעים, מאיפה הם באים, משחקת בלנחש את התשובה לפי הפנים והמלבושים. תמיד הייתי סקרנית לגבי אחרים.
אודי כבר דוחף אותי מאחור ורוטן "זה נורא מה שקורה פה בחגים". אני נכנעת לו ופוסעת עם כל העדר לשרוול המטוס. הצפיפות המעיקה מזכירה לי את יציאת מצרים. "לא נורא מתוקה" אני מרגיעה את עצמי "עוד כמה שעות ואת יוצאת מעבדות לחירות".

מעבדות לחירות
הדיילת מדגימה. הארוחה דווקא לא רעה. תופסת תנומה קלה, והנה אפילו הנחיתה רכה. עוד כמה פקידים בדרך החוצה, מונית עם הרבה ווי ווי ווי, ואני בנות... בגרנד הוטל דה פרי!
פריז לא מחכה לי אבל אני דווקא מאוד חיכיתי לה. החופש המופלא - להשאיר את הכל מאחורי (שיהיו בריאים כולם) ולדלג לי במרצפות העיר היפה, באושר וחדווה, הוי... איזו הרגשה מתוקה.
שלושה ימים של שכרון חושים. קניות, מסעדות, הנאות, וגם המון שטרות, וקדימה כבר אורזים את הפקלאות. עוד מעט כבר צריך לשאול את הקושיות.

זו שיודעת לשאול
המטוס כבר מעופף, אודי נרדם לי על הכתף, ואני כרגיל מפליגה לי למרחקים. אלא שבמקום להתבונן כהרגלי באחרים, צצה בי פתאום שאלה מטרידה, "נו מדאם ... אז מה נשתנה"???
"שום דבר" אני עונה. ואחרי רגע ברורה לי התשובה הנכונה "אני. אני זו שנשתנה לה".
"כל כך חיכיתי לפריז הזו והנה... תראו מה קרה, רק שעה חלפה מההמראה וכבר שכחתי את כל ההנאה". אולי כי אין דיוטי פרי בנחיתה, או אולי זו העבודה שמחכה לי בבית לליל הסדר הבא עלינו לטובה. על כל פנים, בחיי שהכיף מתקצר לו משנה לשנה, שנה שעברה זה החזיק לי לפחות יממה מהנחיתה.

עד סוף המסלול
עייפה מעצמי ומהכתף שאודי ישן עליה, אני מחליטה לפתוח את הספר שקניתי כבר בהתחלה. ספר קבלה. בדפדוף מהיר אני מגיעה, איזה פלא, לנושא 'ההנאה'.
"הרצון ליהנות הוא תכלית הבריאה ואין בו כל רע". כתוב. "אנחנו רק צריכים להבין מה באמת יכול לגרום לנו הנאה". ההנאות שאחריהן אנו רגילים לרדוף, בעולם החומר, מטבען להיות ברות חלוף.
הנטייה הטבעית שלנו, כשנגמרת לנו ההנאה, היא ללחוץ חזק יותר על הגז, עד סוף אותו מסלול. לדוגמא כשנמאס לנו מהאוטו הישן – נחליף לחדש יותר. כשנמאס לנו מבן הזוג – נחליף לאחר, ועוד ועוד ... רק חזק יותר, מהר יותר, גבוה יותר ... ונדמה לנו שעוד מעט הכל יסתדר.
הבעיה היא שככל שהתענוג אחריו אנו רודפים גדול יותר, כך גדלה גם הריקנות שבאה לאחר סיפוקו... אופס !

אז מה בכל זאת נשתנה
בניגוד להנאות החמקמקות שאנו מכירים, מסתבר שישנן הנאות שאינן ברות חלוף ואפילו מתגברות ומתעצמות עם הזמן.
אפשר וגם רצוי להמשיך ללחוץ חזק על הגז ברדיפה אחר הנאות, אלא שצריך להחליף מסלול. לעבור ממסלול הריכוז בעצמנו והשאיפה למלא את עצמנו בלבד, למסלול מקביל שבו אנו שואפים למלא את רצונותיהם של אחרים. מסתבר שדווקא הנתינה תעניק לנו הנאה וסיפוק אמיתי ומתמשך. בדיוק כמו כל אמא עלי אדמות שנהנית מאוד מכך שילדה נהנה.
בקיצור – יש נוסחה, צריך קצת עבודה, והכי חשוב – יש המון המון תקווה.
ומי ששם לב לעובדה שכל ההנאות שלו נגמרות מהר מדי לטעמו, וגם מרגיש, כמוני, חוסר טעם ועייפות מה מהרדיפה אחריהן, שידע לו שיש אור בקצה המנהרה.
"אודי קום, נוחתים. חזרנו מהגלות. גיליתי מה באמת יוציא אותנו מעבדות לחירות".