כמו חמצן לכאב כך גם אדם בעולם יכול להבין את מקור כאבו ולפעול להסרתו, אדם אחד זקוק לקרקע מתחת לרגליו והאחר זקוק לחבור לעולמות הרוח, במה אנחנו שונים ובמה אנחנו דומים אבל ממש, החוויה היא סובייקטיבית וברובה ומגיעה מחיים קודמים, דמיון בצורה שוני בחוויה, דמיון במהות שוני בפרשנות.
עם מה ולמה מגיע בעצם אדם לעולם, זו שאלה ששווה לנסות לענות עליה, עם מה באנו להתמודד, השיעור מוסווה לא נוכל לראות את ההקשר במציאות הנוכחת והפשוטה, המטרה לפתח את החמלה ולהבין שברמה מסוימת האחר הוא בעצם אתה, או לפחות השתקפות, לראות את הדמיון בינינו ולא את השוני בין בני האדם את המשותף, הרוב דומה משותף וכמעט אותו הדבר, אך בגלל שלא פעם אנו עומדים משני צדי המתרס הכל נראה שונה ואחר,
החלק השונה תפקידו ניתן לומר, לבוא ולדחוף אותנו להתפתחות, השוני בהבדל הוא זמני, ההזמנה היא לצמצם את פער השוני ולראות את האחדות בין בני האדם, נכון ברמת החומר אנחנו אינדיבידואלים ורב השוני על הדמיון, מעצם החומריות בעלת הגבול המוגדר שלה, בעולם הנפש החומרים דומים יותר, תשוקות כעסים אהבות פחדים באים מאותו המקום, נוצרים קשרים וחיבורים והדמיון גדל, זו כבר לא רק הגנטיקה שעוברת אלא השפעות ומהות חזקות יותר, ובממד הרוח כבר רב הדמיון על השוני, רוח מתמזגת בקלות עם רוח אחרת, שם אנו כונסים יחד למקום אחד ואחיד, כלומר מעצם התפתחותנו אנו נהיים דומים אדם לרעו, תפקידנו לצמצם את השוני בין בני האדם לראות ולהראות את הדמיון, זו תנועה מהחומר אל הרוח.
אנחנו נופלים בפח השוניות, חושבים שזה העיקר ולא מבנים שהשונות היא בעצם המנוע ותפקידה להשתנות ולא להתקבע כשונה, היא איננה אמתית מוצקה בדיוק כמו נחל שזורם ולכן כל ניסיון להצביע על שוני הוא חמקמק בפני עצמו והנה התהפכו היוצרות והמצביע הופך למוצבע.
מה יש לי עם השונות לכאורה של האחר, זה נוגע לנו בנקודות הכואבות שלנו, בחולשות שלנו, אפשר להגיד אפילו במקומות האפלים שלנו שאיננו רוצים להכיר בהם ולפגוש אותם, אנחנו ממהרים להגיד שזה אצלו או אצלה שם בחוץ, אך זה לא באמת כך, אם נתבונן פנימה באומץ נוכל להיווכח בכך, שהמקום הזה מוכר לי למרות הניסיון הנואש לדחוס אותו מתחת לפני השטח על מנת שיפסיק להכאיב.
מסתבר שאנחנו לא כל כך שונים זה מזה, אלא מה יש דמיון גם במקומות הכואבים ואת זה קשה לנו לסבול, הלבושים הם שונים, המידות שונות אבל אנחנו פוגשים את אותה הגברת, כפי שאמרנו השוני אינו באמת כה גדול כפי שאנו נוטים לחשוב, דרכי ההתמודדות שונות וכמה דרך כבר עשה כל אחד, ההתחלה זהה והסוף אחיד, מסירות נפש וחמלה זו התחנה, כשנגיע נדע.
אנחנו במהותנו נשמה, הנפש היא רק לבוש אחד לחיים האלה, כשנפש פוגשת נפש אחרת עולות התנגדויות, כשנשמה פוגשת נשמה יש הדרת כבוד.
כאשר נפש פוגשת נפש ללא ליוויה של הנשמה מיד נוצרת תחרות נוצר בלגן וכאוס, מיד מחפשים נקודות אחיזה, למה מחפשים, מחפשים את הדומה אך לא מסוגלים לראות אותו, יש צורך באישור שאינו מתקבל ומשאיר אותנו בשוק, אנחנו לא מחפשים במקום הנכון, לא מבינים את תפקיד הנפש, היא באה ללמוד היא לא המורה, זה תפקידה של הנשמה, רק מה שזו האחרונה רק לוחשת בשקט ובדרך כלל רק פעם אחת, גם זה חלק מהשיעור, אנחנו מכירים את קול הלחישה הזה, כמה פעמים סירבנו לשמוע לו וחזרנו לנקודת ההתחלה, בלי קשר אם הצלחנו להודות בכך או לא.
הדגש הוא על הדומה הוא האור, תמיד להקפיד לחפש את הדומה את הטוב, זו ההמלצה, מה מפריע לך באחר, הפערים הם בדרך איפה הוא ואיפה אני והפחד שהאחר יגרור אותי חזרה מהדרך שכבר עשיתי, לפתוח את זווית הראיה, להבין שיש מעבר גם אם זה עדיין נסתר מעיני, הפחד ליפול לתהום הפחד להבין שהקיום שלי לא מותנה בזה, זה ההבדל בין מקומה של הנפש לעומת הנשמה.
מה יכול לעזור לנו בני האדם להתוודע אל הרוח לפתח אמונה, מה בעצם מפתח אמונה, כמו אשכול ענבים לרגע אנחנו יחד אחר כך נפרדים.
אתגר או כל קושי אחר זה השיעור, זו הדרך להבין ולהתקרב לאחדות, אנחנו מפרידים את מי ואת מה שגורם לנו לחוות כאב, מבחינתה של הנפש היא לא יכולה לסבול את עצמה ככה, היא לא מבינה שזה רק כאב, היא חושבת שזה באשמתה.
שמואל בן איש מנהל ומטפל ב"דרך האור" מרכז לרפואה משלימה בקיבוץ ברעם, סדנאות הרצאותטיפולים פרטניים וחוגים, להתפתחות אישית וצמיחה רוחנית, טיפולים אנרגטיים, קבלת מסרים והדרכה רוחנית.
