ניתן למצוא אותם בבתי החולים במחלקות הילדים בעיקר, אך לאו דווקא. הם מצחיקים, משמחים מסייעים לצוות הרפואי בטיפול ועוזרים להעלות חיוך במקום הכי עצוב. ערכו של חיוך לא יסולא בפז, קל וחומר כשמדובר בחיוך על פניו של אדם חולה, וודאי וודאי כשמדובר בחיוך על פניו של ילד. על כוחה המרפא של השמחה. ליצנות רפואית, מהי? הקשר הוודאי בין חיוך לבריאות הוא שהוליד את תחום הליצנות הרפואית. תרפיה בצחוק, בעזרת ליצן, היא שיטה ייחודית לטפל בחולה כחלק מתהליך ההחלמה. מחקרים עדכניים מאשרים היום כי הצחוק יפה לבריאות. חוקרים רבים מדברים על ההשפעות הפיזיולוגיות החיוביות שנגרמות על ידי האדרנלין שנוצר מהצחוק, אבל ההשפעה היא לא רק פיזית; הומור, שמחה וצחוק יכולים לגרום לחולה לשכוח מהקשיים ולפעמים לעזור לו להתחבר למה שעובר עליו ולהיפתח. גם המעגל הקרוב שמסביב לחולה, המשפחה והחברים צמאים לשמחה ועידוד לצן או לצנית. כל חיוך שניתן להעלות בסביבתו של החולה יכול רק להועיל. תחום הליצנות הרפואית הוא תחום חדש יחסית בישראל. בשנים האחרונות נרשמת עלייה גדולה בשימוש בליצנים המסייעים לילדים להתמודד עם מחלות קשות ועם אשפוז ארוך. בעוד שבאירופה ובארה"ב קיים עיסוק רב שנים בנושא, פועלים היום בישראל כמה עשרות ליצנים רפואיים בלבד בבתי החולים השונים בארץ. ליצנות מתוך "שמחת הלב" כיום קיימות מרפאות צחוק ברחבי העולם, הידועה ביותר של הרופא-הליצן ד"ר פאנץ' אדמס, הנקראת - לא פחות ולא יותר - "מכון גזונטהייט" (באידיש: תהיה בריא). אדמס מסתובב ברחבי העולם ומרצה על שיטתו ובין השאר ביקר גם בישראל. צריך רק לטבול אותו בנוזל סבוני ולנשוף דרך האוזנייה. כך הופך הכלי הזה שעושה צמרמורת בגב לעוד אביזר ממזוודת ההפתעות של הליצן הרפואי, שכלום לא מקודש בעיניו. הקורס עורך כשבעה חודשים ובמהלכו לומדים הסטודנטים בשני מישורים עיקריים שיאפשרו להם את ההסמכה לליצנות - התחום העיוני והמעשי. בתחום העיוני עוסקים המשתתפים בלימודי הפסיכולוגיה של הילד המאושפז, כאב אצל ילדים, התמודדות של נוער מול אובדן ושכול, פחדים ומצבי לחץ. הלימודים מועברים על ידי צוותים רפואיים ועל ידי מנחים שהוכשרו במיוחד לכך על ידי איגוד הליצנים. בתחום המעשי עוסקים הסטודנטים בסדנאות מתחום האמנות, שמטרתן לרכוש כלים לפיתוח דיאלוג עם קשת רחבה ככל הניתן של ילדים. הסדנאות עוסקות באיפור, תיאטרון, הקראת סיפורים, אמנות פלסטית ודיאלוג באמצעות מוסיקה מול ילדים. בסופו של התהליך הם יוכשרו רשמית להיות "ליצנים רפואיים" ויחלו, לאחר תקופת סטאז' קצרה בעבודת הקודש שלהם. חלוץ הליצנים הרפואיים מדבר "הבעיה המרכזית בבתי החולים היא שהחולה הופך לחסר אישיות - בודקים אותו, מצלמים אותו, נוטלים ממנו את בגדיו האישיים והוא הופך להיות סתם חולה". כך אומר שלומי אלגוסי העונה לתואר "הליצן הרפואי הראשון בארץ". אלגוסי עובד כליצן כבר קרוב ל-20 שנה. בניגוד לליצנים אחרים שאספו כמה טריקים וקסמים ועובדים כליצנים, אלגוסי למד את המקצוע במיטב בתי הספר לליצנות בפאריס ובלונדון. בשנת 94 כשהתקיימה בארץ סדנא לליצנות רפואית, החליט "ללכת על זה". "האמת", הוא אומר היום, "בכלל לא ידעתי במה מדובר, והמילה ליצנות משכה אותי יותר מהרפואה, אבל אמרתי ננסה". כעבור כמה חודשים הוא אכן סיים את הקורס, אפילו בהצטיינות אך בארץ אף אחד לא קיבל את הרעיון שנשמע הזוי מעט- להקל על כאב באמצעות צחוק . רק בשנת 2000 כשהופיע בבת המצווה של בתו של ד"ר שי פינטוב מאסף הרופא, העניינים החלו לזוז. "לאחר ההופעה בבת המצווה שהייתה מוצלחת מאד" מספר שלומי, "סיפרתי לד"ר פינטוב על תחום הליצנות הרפואית, ושאלתי מה דעתו להקים פרויקט נסיוני כזה באסף הרופא. ד"ר פינטוב זיהה את הפוטנציאל הטמון ברעיון, שיכנע את הצוות הרפואי ב"אסף הרופא" ש"אם לא יועיל בוודאי לא יזיק" והשאר היסטוריה. רופאים ואחיות שהיו סקפטים מאד לגבי הרעיון עמדו פעורי פה נוכח השינוי שחל במטופליהם. בדיקות דם שהיו כרוכות בדמעות מרובות עברו ללא קושי בסיועו של אלגוסי. כך גם בדיקת סטטוסקופ המעוררות אצל ילדים רבים פחד. בילדים אחרים הצליח שלומי באמצעות קסמים שונים במקום בו פיזיוטרפיה סטנדרטית נכשלה. כל פעולותיו נעשות בתיאום ובפיקוח של הצוות הרפואי, ועל פיו נקבע לוח הזמנים שלו. למרות הכותרת ה"ליצנית" הרי שמדובר פעמים רבות בעבודה רפואית הכרוכה גם במעורבות נפשית לא קלה. אלגוסי מספר על ילדה שכרתו לה רגל והיא לא ידעה מכך ואיך באמצעות האירוניה העצמית, הצליח לחזק את רוחה. "אני הייתי צריך להרים אותה מוראלית. מדימוי שלילי לחיובי. מהפעם השניה, כשידעה כבר על הכריתה וישבה על כסא גלגלים, הבאתי לה שלט 'נהגת חדשה' והיא צחקה. אלגוסי מאמין כי אין מי שמסוגל לעמוד בפני הצחוק. "השליחות שלי בעולם היא לא להצחיק, כי אם לגרום לאנשים לצחוק. וזה יכול להיות בצורות שונות. זה יכול לבוא מצידי, זה יכול לבוא מצידם, מן היכולת הפנימית של האדם לצחוק על עצמו, האמצעים חשובים, אך בעיקר חשובה לנו המטרה - להקל, ולו במעט על מי שנגזר עליו להולדת לבלות בבית החולים , לקצר את השהות בו ולגרום לה להיות מה שפחות טראומתית עבורו, ואם הצלחנו גם להעלות חיוך על פני חולה הרי מה טוב".
