קושי להודות בטעויות 

חלק בלתי נפרד מהחיים, הוא גם לטעות. ישנם אנשים שאינם מסוגלים להודות בטעותם ואינם נותנים לעובדות לבלבל אותם. אנשים אלה מתסכלים ואף מכעיסים. מאחורי התנהגותם זו עומדות סיבות עמוקות יותר מהנראה על פני השטח.

כולנו חוטאים בטעויות יומיומיות קטנות או גדולות יותר, אשר ניתן לחיות איתן בשלום. מנגד ישנן טעויות אשר עלולות לעלות במחיר כבד: לדבר בסלולארי או לשלוח הודעה תוך כדי נהיגה, לקחת סיכונים כלכליים הנראים כמו הימור הנועד מלכתחילה לכישלון, לגלות חוסר נאמנות כלפי אדם משמעותי וכו'.

מרביתנו לא מתכוונים לטעות ולא עושים זאת בזדון.  לעיתים אפשר ללמוד מטעויות, לתקן ולשפר. באופן כללי, מדובר בחוויה רגשית, שאיננה  תמיד נעימה. העניין הוא כיצד מגיבים לטעות. ישנם אלה אשר יקחו אחריות ויזדרזו להודות.  בעוד  אחרים יודו בחצי פה ובמרומז  שטעו  – יש להם קושי להודות, למרות זאת יודו ויתקנו את שניתן.

לעומתם,  ישנם אלה המסרבים בכל תוקף להודות בטעותם, גם מול הוכחות חד משמעיות ומוחלטות.  אנשים אלה יתעקשו שאינם טועים והאחרים הם אלה הטועים בפרשנותם.  יתר על כן, הם ילחמו בצדקתם תוך שהם משוכנעים ומשכנעים, שהטעות איננה שלהם ונעשה להם עוול.  אדם זה ינסה לשנות  את המציאות וליצור תמונה שתתאים למציאות הפנימית שלו. התנהגות זו היא אחד מאבני הנגף המהותיים ביחסים זוגיים, הוריים, משפחתיים ובינאישיים.

נשאלת השאלה, מה המנגנון הרגשי שאיננו מאפשר הכרה בטעות, גם כאשר הדברים ברורים מעבר לכל ספק? כיצד קורה שהתנהגות זו חוזרת על עצמה? מדוע קשה להודות בטעות?

התשובה לכך קשורה במבנה האישיות ותחושת העצמי.  ישנם אנשים שבבסיס אישיותם קיים אגו פגיע, הערכה עצמית נמוכה ומנגנון הגנה נוקשה. הם אינם יכולים לשאת את המחשבה והאפשרות שהם  טועים מידי פעם. הודעה בטעות תהווה ערעור בבסיס אישיותם.  מדובר  במקום בו מנגנוני הגנה נוקשים נכנסים לפעולה ומונעים מהאדם להודות  בטעותו.האדם יעוות וישנה את המציאות כדי להפוך אותה סבילה ופחות מאיימת עבורו. תפקידם של מנגנוני ההגנה במקרה זה, הוא שמירה על האגו השביר באמצעות שינוי העובדות והתאמתם (שלא במודע) לסיפור המאפשר לו לשאת מבלי להרגיש אשמה או כשלון לנוכח טעותו. הוא  יעסוק בלהוכיח כיצד  לא טעה וכולם אשמים או לא הבינו. יותר מכך, הם יזלזלו וימעיטו בדעתו של האחר ובעובדות שהוא מציג.

לכאורה, האדם נראה  כמי שדבר איננו יכול לערער את בטחונו והערכתו העצמית הגבוהה- הוא תמיד יודע הכל וכל הזמן – תכונות אותם אותן אנשים נוטים לקשר לעוצמה וכוח. למעשה, ההפך הוא הנכון. הם אינם שופעים כח ועוצמה אלא נוקשות וקושי רגשי בהתאמה לסביבה. לעיתים פחד פחד מפני פגיעה בדימוי העצמי שלהם, מוסיף לכך. התוצאה עלולה להיות תגובה תוקפנית כלפי אלה שלתחושתם פולשים למרחב האישי שלהם ומנסים לערער אותו.

פגיעותם גדולה, אינם מרגישים שיש להם רשות מטעם עצמם לטעות.  סוג של פרפקציוניזם ונרקיסיזם. התנהגות זו עלולה לנבוע מילדות שבה עמדו תחת ביקורת קשה ומתמדת מצד הסביבה הקרובה, בעיקר ההורים.

מצטיירת תמונה שגויה שהתעקשותו של האדם בצידקתו נובעת מעמדת כח,  בטחון עצמי מפרז, זלזול באחרים וכו'. בעוד הסיבות בקושי להודות בטעויות נובעות בדיוק מהסיבות ההפוכות: נוקשות והגנתיות, העדר כוחות רגשיים להתמודד עם העובדה שטעו.   

קשה לחיות ולהתחבר לאדם שאיננו יכול להודות בטעויותיו,  בעיקר כאשר כל אחד מהצדדים עומד על דעתו וחשוב לו שיעשה סוג של צדק. אך כאשר אנו מבינים שהדברים נובעים מחולשה ולא מחוזקה, אולי יהיה קל יותר לראות את הצד האנושי של האדם מאחורי ההתנהגות, לחפש פתרונות שיביאו  לשיפור ביחסים.  אפשרות נוספת היא לפנות ולהעזר בטיפול.