הרהורים על מהותו ויעודו של עם ישראל 

אין אומתנו אומה ? הרהורים על מהותו ויעודו של עם ישראל

לידתו של עם ישראל

ידועה ומפורסמת קביעתו של רב סעדיה גאון:

שאומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה [1]

והדברים הם מקרא מפורש:

וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך [2].

והקשו חז"ל בברכות סג:

ועוד פתח רבי יהודה בכבוד תורה ודרש: הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם. וכי אותו היום נתנה תורה לישראל? [שע"י כך נהיו לעם] והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה! אלא ללמדך: שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני.

ועדיין עיקר קושיא במקומה קאי: מדוע המתינה התורה ארבעים שנה עד שהכריזה על עם ישראל כ"עם לה' " ומדוע לא הכריזה על כך גם מיד עם מתן תורה בהר סיני?

ואפשר שהתירוץ לקושיא טמון בפסוק שבהמשך המקרא:

ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה. [3]

ודרשו חז"ל בעבודה זרה ה:

וכתיב: ולא נתן ה' לכם לב וגו'. אמר רבה, ש"מ: לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין.

ובברכות מז:

 אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ. אמר רב הונא: הלכה כאחרים.

וברש"י שם:

ולא שימש תלמידי חכמים - ללמוד סברת הגמרא בטעמי המשנה מה הם. רשע הוא שאין תורתו על בורייה ואין ללמוד הימנו שע"י הטעמים יש חילוק באיסור והיתר ובדיני ממונות לזכות ולחייב ובטהרות לטמא ולטהר כדאמר בכמה דוכתי מ"ט אמר מר הכי ומר הכי ואמר מאי בינייהו איכא בינייהו כך וכך וערום הוא שהשומע את קולו שונה משניותיו כסבור הוא שבקי בטעמיהם ונוהגין בו כבוד כתלמידי חכמים[4].

ורק אחרי ארבעים שנה זכו בני ישראל להבין את התורה "על בורייה" ולעמוד על דעת רבן, ורק אז זכו להקרא "עם לה' ".

עם ישראל הוא יציר כפיו של הקב"ה והכלי היוצר הוא התורה.

ובתהלים פרק ק

דעו כי ה' הוא אלהים הוא עשנו ולו אנחנו, עמו וצאן מרעיתו:

וכן אומר הנביא: (ישעיהו מג)

עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו

כלומר, אין מדובר כאן בעם שיש לו תורה אלא בתורה שיוצרת לה עם. קביעתו של רס"ג היא קביעה מציאותית ? אין בכלל מציאות של עם ישראל ללא תורה!

ייעודו של עם ישראל

ודברי הנביא כוללים תפקידו ויעודו של עם ישראל כפי שמפרש רש"י שם:

עם זו יצרתי לי - למען תהלתי יספרו:

וכן מבואר בספר המצוות לרמב"ם בעשה ג:

והמצוה השלישית היא שצונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחוייבת. ולשון סיפרי (פ' ואתחנן) לפי שנאמר ואהבת את ה'

 אלהיך איני יודע כיצד אוהב את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה כבר בארו לך כי בהשתכלות [התבוננות שכלית] תתאמת לך ההשגה ויגיע התענוג ותבא האהבה בהכרח.

וכבר אמרו שמצוה זו כוללת גם כן שנדרוש ונקרא האנשים כולם [כולם -- כולל אומות העולם, ראה מדרש להלן] לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. וזה כי כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהוב אותו. וזה על צד המשל כן כשתאהב האל באמת כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו הנה אתה בלא ספק תדרוש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה. ולשון סיפרי (שם) ואהבת את י"י וכו' אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. ר"ל כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב (ישעי' מא) אברהם אוהבי שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו.

ודברי הרמב"ם הנ"ל שנדרוש ונקרא האנשים כולם  לעבודתו יתעלה מפורשים במדרש רבה ויקרא פרשה ו:

והוא עד: אלו ישראל (ישעיה מג), ואתם עדי נאום ה' ואני אל -- או ראה: אתה הראת לדעת --  או ידע: וידעת היום -- אם לא יגיד ונשא עונו: אם לא תגידו אלהותי לאומות העולם הרי אני פורע מכם.

יעודו ותפקידו הממלכתי של עם ישראל מתואר בספר המספיק לעובדי ה' לר' אברהם בנו של הרמב"ם שם כתב:

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י"ט ו'): ופרוש ממלכת כהנים שהכהן של כל עדה הוא המנהיג, שהוא הנכבד שלה והדגמה שלה שאנשי העדה ילכו בעקבותיו וימצאו את הדרך הישר על ידו. ואמר תהיו אתם בשמירת תורתי מנהיגי העולם. היחס שלכם אליהם כיחס הכהן אל עדתו. ילכו העולם בעקבותיכם ויהיו מחקים את מעשיכם ויתהלכו בדרכיכם. זה טעם שקבלתי כפרוש מקרא זה מן אבא מרי ז"ל  [הרמב"ם]

כלומר, ייעודו ותפקידו הממלכתי של עם ישראל להוות עדות חיה לבריאת העולם ולהשגחה פרטית על ידי שמירת השבת ושאר מצוות התורה, וכן להפיץ בין כל עמי הארץ את האמונה באל אחד והחיוב בקיום מצוות בני נח כדי להביא לידי קיום דברי הנביאים (ירמיהו טז, צפניה ג):

 . . . . . אליך גוים יבאו מאפסי ארץ ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל [5]

כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד:

וכפי שאנו אומרים בתפילה:

לתקן עולם במלכות שדי וכל בני בשר יקראו בשמך להפנות אליך כל רשעי ארץ

עד להבאת ימות המשיח אשר בהם יקוים דברי הנביא: (ישעיהו יא)

לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים:

עם לבדד ישכון

ברור ומפורש שעם ישראל מובדל הוא במהותו בתכלית השינוי משאר אומות העולם, ככתוב בפרשת בלק:

הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב

ואמנם, במשך הדורות בקשו בני ישראל להדמות לשאר אומות העולם ול"השתלב" ביניהם, ועל כך הזהיר הנביא אזהרה חמורה (יחזקאל כ):

(לב) והעלה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן:

(לג) חי אני נאם אדני ה' אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם:

(לד) והוצאתי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצתם בם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה:

וכן הוא בספרא קדושים פרשה ד פרק ט (הובא ברש"י שם):

ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם לשמי ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחביריו.

וכן מוכח מדברי ימי עם ישראל שבכל עת ומקום שניסו להתבולל בין הנוכרים הסובבים אותם נגמר הדבר בחורבן. ולאחרונה, בימינו אנו, חורבן יהדות אשכנז יצא מארץ גרמניה, שם היה מרכז ההתבוללות ומשם פרצה חימה שפוכה.

מהותו של עם ישראל

הקשר הקיומימהותי בין עם ישראל לבין התורה והמצוות כבר בא לביטוי בפרטי המצווה שנצטווינו בה מיד עם צאתנו ממצרים, הרי היא מצות קרבן פסח, שם נאמר (שמות יב):

(מג) ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו:

 (מח) וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשתו והיה כאזרח הארץ וכל ערל לא יאכל בו: (מט) תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם:

ושני כללים הקשורים במהותו של עם ישראל נאמרו בפרשה זו.

הכלל הראשון:

כל בן נכר לא יאכל בו

ומפרש רש"י שם:

כל בן נכר - שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים:

כלומר, אדם מישראל, אף שאמו מישראל, אם על ידי מעשיו מתנכר הוא לאביו שבשמים, מוצא הוא מכלל ישראל וכאילו איבד זכויות אזרח[6].

וכן לשון הרמב"ם בהלכות עירובין פרק ב ובהלכות גירושין פרק ג

ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיא או שהוא עובד עבודה זרה הרי הוא כגוי לכל דבריו[7]

ומצבו עוד גרוע מנכרי כפי האמור ברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ג הלכה ד

ישראל שהוא מומר לע"ז או מחלל שבת בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל. אפילו העולה שמקבלין אותה מן הנכרים אין מקבלין אותה מן המומר הזה שנאמר אדם כי יקריב מכם מפי השמועה למדו מכם ולא כולכם להוציא את המומר.

כלומר, הנכרי מלידה, אף שהוא גם עובד עבדה זרה, מקבלים ממנו קרבן. אבל מישראל שהתנכר למורשתו אין מקבלים.

והכלל השני:

(מח) וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשתו והיה כאזרח הארץ וכל ערל לא יאכל בו: (מט) תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם:

הגר שנימול וקבל עליו עול תורה ומצוות הרי הוא כישראל לכל דבר, ועושה קרבן פסח. כי מהותו של ישראל היא ערכית ולא גזעית -- תלוי בהתנהגותו ובמעשיו של האדם ולא בתולדתו.

וכן הוא בשמות רבה (פרשת יתרו):

טוב שכן קרוב[8] הוא יתרו שהיה רחוק לישראל מן עשו אחיו של יעקב [אביו של עמלק!],  . . .  . . .  . .יתרו שמע בשבחן של ישראל ובא ונדבק עמהם [בא לשכון תחת כנפי השכינה ולכן נקרא שכן] שנאמר וישמע יתרו.

ובמשנה סנהדרין פרק ד

לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא ומפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך

וברמב"ם הלכות מלכים פרק ח

כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא

ובאבות פ"ג מי"ד חביב האדם שנברא בצלם. וכתב התוי"ט שאף את הגויים צריך לכבד שהרי אח"כ כתוב שחביבין ישראל שנקראו בנים וא"כ חביב האדם הכוונה לכל בני האדם[9]. וכן מבואר בספורנו פ' יתרו י"ט ה' שכל העולם חביב משום שנברא בצלם וישראל חביבין יותר שהם מלמדים את כל העולם.

ובבבא קמא דף לח :

ר"מ אומר: מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? ת"ל: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא [ה]אדם[10], הא למדת, שאפילו נכרי[הנקרא אדם!] ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול! [11]

ערכו של כל אדם נקבע על פי התנהגותו ומעשיו ובשום פנים ואופן לא על פי גזעו או מוצאו המשפחתית. הגזענות בכל צורה שהיא נשללת ע"י התורה בתכלית השלילה!

יצירת האדם ויצירת עם ישראל ? יצירות על תנאי

שנים הם שנאמר אליהם שהם יציר כפיו של הקב"ה ? האדם, שנאמר בו וייצר ה' אל' את האדם, ועם ישראל שנאמר בו עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו. , ובשניהם היצירה היא על תנאי:

הכלי היוצר של האדם הוא הדעת שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים. ומתרגם אונקלוס רוח ממללא דהיינו הדעת שבאדם. וכן ברש"י שם:

לנפש חיה - אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור

וכן הוא ברמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ד הלכה ח:

נפש כל בשר היא צורתו [צורתו המהותית, לא התבניתית] שנתן לו האל והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת [מהות] האדם השלם בדעתו, ועל צורה זו נאמר בתורה נעשה אדם בצלמנו כדמותנו

ובספר ביאור מלאכת ההגיון להרמב"ם בפרק ט':

. . . . . שאין אנו קוראים צורה בדברים הטבעיים [הנבראים] אלא לענין המייצב את אותו הסוג, המיוחד בו, אשר אלו תתאר סלוקו מאותו הדבר לא היה אותו הדבר מפרטי אותו הסוג. המשל בזה האדם מן הדברים הטבעיים, חומרו שהוא בעל חי, וצורתו הכח ההוגה [שאם תסולק הכוח ההוגה,דהיינו השכל, שוב אינו אדם] . . . .

וכאשר האדם נשלט ומונחה לא על ידי הדעת היתרה שבואלא על ידי התאווה הבהמית שבו חוזר הוא להיות כשאר בהמה וחיה וכדברי רש"י בסוף ספר יונה:

ובהמה רבה - בני אדם גדולים ודעתן כבהמה שאינם מכירים מי בראם

ופעמים התאווה הבהמית משתלטת על הדעה היתירה בבחינת שפחה היורשת את גבירתה ואז נהיה האדם גרוע מן הבהמה כדברי הרמב"ם במו"נ ח"א פרק ז:

. . . . . וכבר ידעת שכל מי שלא הושגה לו הצורה הזו אשר בארנו ענינה [דהיינו אדם הנשלט על ידי שכלו ולא על ידי תאוותיו הבהמיות] שאינו אדם אלא בעל חי בצורת אדם ותבניתו, אלא שיש לו יכולת למיני הנזקים והמצאת הרעות מה שאין לשאר בעלי החיים.

כי המחשבה והסברא שהיתה מעותדת לו להשגת השלמות - אשר לא הושגה - משתמש בה במיני התחבולות המביאות לרעות והמצאת הנזקים. וכאלו הוא דבר הדומה לאדם או חקויו. . . .

הכלי היוצר של ישראל היא התורה שנאמר:

היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך [במתן תורה כמבואר לעיל]

ובהעדר התורה והמצוות חוזר להיות כבן נכר כמבואר לעיל.

בהעדר תהלתי יספרו נעדר עם זו.

יוצא שישראל בהעדר תורה ומצוות חוזר הוא להיות כשאר האומות. ואם מתווסף לכך גם העדר הדעת חוזר הוא להיות כבהמה.

דגלי העמים ודגלו של עם ישראל

כל עם ומדינה מיוצג על ידי דגל שהוא אות ייחודי לו, המסמל את הלאום או את המדינה, את ערכיה, מקורה, מגמותיה, ואת הקשר בינה לבין אזרחיה. אזרחי המדינה מתייחסים בכבוד לדגל, שומרים עליו ומצדיעים לו, והרוצים להביע שנאה כלפי מדינה או לאום מבזים את דגלה ושורפים אותו.

עם ישראל, בהיותו יציר כפיו של הקב"ה, הוא ביסודו עם רוחני, ולכן ראוי שהדגל המיצג את העם יהיה בעל אופי רוחני המסמל את קשר העם עם יוצרו. ואכן כבר בחודש השני לצאתנו מארץ מצרים ניתן לנו דגל לאומי כזה, הרי הוא השבת שנאמר בה:

ביני ובין בני ישראל אות[12] היא לעולם.

השבת, שהיא זכר ליציאת מצרים ולמעשה בראשית, היא היא הדגל הלאומי של עם ישראל.

חגיהם הלאומיים של אומות העולם והאדרת גבורת אנוש

כל עם ואומה נוהג לקבוע לעצמו יום חג לאומי שמטרתו להעלות על נס את יסודו ועצם קיומו של הלאום והמדינה. חגים אלה בדרך כלל מתאפיינים בטכסים שונים שמטרתם האדרת מייסדי ומקימי האומה והזכרת גבורתם של לוחמים וגיבורים שפעלו במסירות נפש למען יסוד האומה, שבדרך כלל נוסדה על ידי נצחון במלחמה שהביאה לשחרור העם משעבוד אויב. החגיגה כמעט תמיד כוללת גם מפגנים וטכסים צבאיים שמטרתם להציג ולהאדיר את עוצמתה של האומה שיסודה והמשך קיומה מושתתים על עוצמה צבאית.

תחילת יסודה של עם ישראל גם היא הייתה על ידי ניצחון צבאי לשחרור העם משעבוד אויב, דהיינו, חיל פרעה בקריעת ים סוף. ושם נאמר ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. וסימן הוא לדורות שכל נצחון צבאי של עם ישראל הוא ביד ה', ואתם תחרישון מלפאר ולשבח מעשי גבורת אנוש, כי האדרת הגבורה הצבאית והפיכתו לערך חיובי מביאה לשפיכות דמים בעולם וכפי שעינינו רואות עד היום. ואף כי ראוי ונכון הדבר שיהיה לנו כח צבאי כדי שלא נהיה למרמס תחת רגלי שונאינו[13], יסודו והמשך קיומו של עם ישראל מושתת על לימוד תורה, קיום מצוות, ובטחון ביוצרנו.

וכן נאמר לגדעון (שופטים פרק ז):

  ויאמר ה' אל גדעון רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי:

ןבתהלים פרק כ:

אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר:

שדרכם של אומות העולם להתפאר ברוב הרכב והסוסים שבידם. אבל ישראל, אף שיש בידם סוס ורכב לרוב, אין להם להתפאר בכך כי רק בשם ה' יזכירו. וכדברי הנביא ירמיהו (ט): ואל יתהלל הגבור בגבורתו.

וכפי שנאמר בתהלים כ:

נרננה בישועתך ובשם אלהינו נדגל ימלא ה' כל משאלותיך

ומפרש רש"י שם:

  נרננה בישועתך -- כשיושיע אותך הקדוש ברוך הוא נרננ' כולנו להקב"ה. ובשמו נדגול -- נתאסף ונעשה חיל:

ובמשלי כא:

סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה:

וכתב רבינו יונה שם:

וביאור ענין סוס מוכן ליום מלחמה, כי חייבים בני אדם להשמר לנפשותיהם, ולהכין סוס וכלי זין ליום מלחמה, והשי"ת יושיע ויחון את אשר יחון

ורבינו בחיי בפתיחה לפרשת שלח מפרש:

 . . . . . כמי שרוצה ללכת למלחמה על אויביו שראוי לו שיכין כלי זיין וסוסים ומרכבות ליום מלחמה, שאם אינו מכין ויסמוך על הנס ימסר ביד אויביו[14], או כמי שיש לו חולה שהוא ראוי לתקן לו מסעדים וסמים למאכלו, ומאכילו המאכלים המועילים ולמנוע ממנו המאכלים המזיקים, ואחר שעשה לו כל יכלתו והשתדל בכל כחו ועשה בדרך הטבע כל הכנותיו אין ראוי לו לבטוח שיגיע אל רצונו רק בשם יתעלה לא בהכנות האלה, כי יש אדם שיאבד במלחמה עם כל ההכנות, ויש שינצל מבלעדיהן, ויש חולה שימות עם המאכלים המועילים ויש שתגיע לו רפואה עם המאכלים הרעים המזיקים, וא"כ אין עיקר התשועה בענין המלחמה ולא בענין הרפואה להכנותיהם רק בשם יתעלה שכן כתיב: (תהילים קמז, ג) "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם", וכתיב: (תהלים קמז, י) "לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה", וכתיב: (תהלים לג, יז) "שקר הסוס לתשועה", זאת כוונת התורה ורוב הפסוקים מוכיחין כן, ולכך תצוה התורה לישראל להשתדל בהכנות האלה שיצאו חלוצים בעלותם למלחמה על אויביהם, ושישימו אורב ושישלחו מרגלים בערי האויבים, כי כל הענינים האלה הם הכנות לעשות מה שבכח האדם לעשות בדרך המנהג והטבע, ואחר כן יפעול הנס על כל מעשה הטבע, ואף על פי שישראל לא היו צריכין לזאת לפי שלא היה נצחונן בדרך המנהג והטבע כי אם על פי הזכות והעונש, ואם היו זכאין מעט מהם ינצחו עמים רבים, ואם היו חייבים מעט מן האויבים ינצחו רבים מהם, מכל מקום באה מצות התורה לישראל לעשות כל השתדלותם בהכנות האלה ואחר כך למסור הענין למי שהתשועה לו, כי התורה לא תסמוך על הנס לעולם.

ואכן ראוי ונכון שיהיה בידינו סוסי מלחמה גדולים וחזקים לרוב, אבל לא בסוסים נשים מבטחינו!

וכבר הזהירנו על כך הנביא (ירמיהו יז):

כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ה' יסור לבו. ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו:

והמשל בזה הוא המצווה הידועה של שמירת בריאות הגוף, שאין היא תכלית בפני עצמה אלא כדברי הרמב"ם בהלכות דעות פרק ג:

אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד [דהיינו מטרה בפני עצמה[15]] ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצורכו אין זו דרך טובה, אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב,

ועצם הלחימה למען שלום עם ישראל חובה היא כפי שמובא במדרש (ספרי בהעלותך פיסקא פד):

וכל מי שעוזר את ישראל כאלו עוזר את מי שאמר והיה העולם שנאמר אורו מרוז אמר מלאך ה' אורו ארור יושביה כי לא באו לעזרת ה' לעזרת ה' בגבורים (שופטים ה כג)

רק אין להתפאר על כך. ומי שיש ביכולתו[16] והוא נמנע נמצא בארור.

ואם היוצאים להילחם למען שלומם של ישראל זוכים גם לקים:

והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר וכו'

נשמרים הם כדין העוסקים במצווה כפי שמובא במדרש (ספרי פינחס פיסקא קלט):

אשר יוציאם במנין ואשר יביאם במנין [המנין היוצא הוא המנין הבא] שנאמר ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש (במדבר לא מט)

קשר עם לארצו

כל עם קשור בקשר חיוני לארץ מסוימת המהוה חלק בלתי נפרד מזהותו הלאומית. לא יתואר עם צרפתי ללא ארץ צרפת או אנגלי ללא ארץ אנגליה. עומק הקשר בין העם לארץ מתבטא במנהגם לכנות את ארצם בתואר "ארץ מולדת" כאילו לידת האומה הייתה מתוך ארצם. ואכן כל עם שגלה מארצו אבד את זהותו הלאומית.

היום הזה נהיית לעם נאמר לעם ישראל בטרם כניסתם לארץ, כי מולדתו של עם ישראל הייתה במדבר, במתן תורה בהר סיני. המולדת של עם ישראל היא התורה ולכן המשיך העם להתקיים בגלות כל זמן ששמר על התורה.

ואמנם לנו ולאבותינו הובטחה ארץ ישראל כדי שנקיים בה את ייעודינו הממלכתי להקים בה חברה לדוגמא על פי התורה ולהיות אור לגוים. ומימוש יעודינו הממלכתי הוא גם תנאי להמשך ישיבתנו בארץ כי ישיבתנו בארץ היא בתור שוכרים ולא בעלים שנאמר (ויקרא כה) כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי, ותנאיי השכירות מפורטים בפרשה השניה של קריאת שמע שאנו מצווים לקרא אותו בעיון פעמיים בכל יום.

וגם הובטח לנו שעמי הארץ יכירו בזכותנו לארץ ולא יהיה מי שיערער על זכותנו זו שנאמר (שמות ל):

ולא יחמד איש את ארצך    . . .  . .

וגם זה בתנאי:

בעלתך לראות את פני ה' אלהיך שלש פעמים בשנה

כלומר, כאשר מטרת ישיבתינו בארץ היא שמירת התורה והמצוות, אזי יראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויכירו כולם בזכותינו לארצנו[17].

החג הלאומי של עם ישראל

כאמור, מייסדו ומקימו של עם ישראל הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו והוא אשר קבע את חגנו הלאומי ואת אופן חגיגתו. ולא חג לאומי אחד קבע לנו אלא שלשה שהם חג המצות, חג השבועות, וחג הסוכות, שבשלשתם נאמר "זכר ליציאת מצרים".

וחגים אלה גם מציינים את שלשת שלבי הגאולה כמתואר בשלשה פסוקים שבספר שמות פרק ו: 

(ו) לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים:

(ז) ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים:

(ח) והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה':

השלב הראשון הנזכר בפסוק הראשון (והוצאתי והצלתי וגאלתי) הוא מלחמת השחרור של עם ישראל משעבוד מצרים, מלחמה שהחלה בריכוך האויב על ידי עשר מכות במצרים והסתימה בתבוסת האויב על ים סוף. והגיבור הלאומיצבאי שלנו במלחמה זו אינו אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו וכפי שאנו מכריזים כל שנה בסדר ליל הפסח:

ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו

וכדי שלא יסור דבר זה מלבנו וכדי להרחיקנו מהנטיה הטבעית של בני אדם להערצת והאדרת גבורת אנוש, מצווים אנחנו להזכיר את גבורת ה' ביציאת מצרים פעמיים בכל יום.

השלב השני הנזכר בפסוק השני (ולקחתי )הוא מתן תורה בהר סיני, שהלקיחה לעם היא על ידי מתן תורה כאמור. וגם כאן יש ענין של שחרור, כי על ידי התורה משתחרר האדם מיצר הרע המשעבדו לתאוותיו הגופניות כמאמר חז"ל[18]:

בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה - אין אתם נמסרים בידו,

במתן תורה הושלמו שני השלבים הראשונים של תהליך השחרור של עם ישראל: שחרור משעבוד חיצוני ביציאת מצרים, ושחרור מהשעבוד הפנימי של יצר הרע על ידי מתן תורה.

השלב השלישי הנזכר בפסוק השלישי (והבאתי) הוא ישוב ארץ ישראל על ידי עם ישראל.

והבדל יש בין שני השלבים הראשונים לבין השלב השלישי, ששני השלבים הראשונים הם מוחלטים והשלב השלישי הוא על תנאי.

השלב הראשון של יציאת מצרים הוא מוחלט שנאמר בו[19]:

וה' אמר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה עוד

השלב השני של מתן תורה הוא מוחלט כי מעיקרי האמונה שזאת התורה לא תהיה מוחלפת[20].

אבל השלב השלישי של ישוב ארץ ישראל הוא על תנאי כאמור.

ושלשת חגי הלאום שלנו באים לציין שלשת שלבי הגאולה.

חג המצות בא לציין עצם יציאת מצרים וניצחון הקב"ה במלחמת השחרור של עם ישראל.

חג השבעות בא לציין את השלב השני של מתן תורה בהר סיני.

ועל פי מאמר חז"ל[21]:

שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה

ראוי יום זה להיקרא יום העצמאות של עם ישראל[22].

וחג הסוכות שנאמר בו[23]:

באספכם את תבואת הארץ

בא לציין ישיבת ארץ ישראל.

ואפשר שטעם מצות סוכה שענינה צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי הוא כדי להזכירנו שעצם ישיבתנו בארץ היא ארעית על תנאי ועל דעתו של מי שהגן עלינו בענני כבוד בהיותנו במדבר.

ושמיני עצרת כפי שכתב הרמב"ם במו"נ חלק ג פרק מג:

אבל זה שסוכות יוצאים ממנו לחג אחר כלומר: שמיני עצרת, הוא להשלים בו את השמחות שלא היה אפשר לעשותן בסוכות אלא בחצרות המרווחות ובבניינים.

[1] אמונות ודעות מאמר שלישי - פרק ז

[2] דברים פרק כז

[3] דברים פרק כט

[4] וראה שו"ת הב"ח ישנות ס' פ.

[5] וראה מורה הנבוכים חלק ג פרק לא: . . .  .וכל המטרה [של המצוות] היא תועלתנוכמו שביארנו ממה שנאמר 'לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה', ואמר 'אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה'.

הרי ביאר כי אפילו החוקים כולם מורים אצל כל העמים שהם בחכמה ותבונה. ואם היה ציווי שאין לדעת לו סיבה, ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע ייאמר על הסוברו או העושהו שהוא חכם ונבון ורם מעלה, ויהיה זה מופלא בעמים?

אלא הדבר כפי שאמרנו בלי ספק, והוא שכל מצווה מאלו השש מאות ושלש עשרה מצוות, היא: או למתן השקפה נכונה, או לסלוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק או לסילוק עוול, או להדריך במידה נעלה או להזהיר ממידה רעה.

הכל תלוי בשלשה דברים: בהשקפות ובמידות ובמעשים המנהליים המדיניים [ואומות העולם עתידים להבין זאת].

[6] ודומה הדבר לנהוג היום במדינות רבות השוללות אזרחות מבוגדים.

[7] יש להדגיש בכל לשון של הדגשה שהדברים מובאים כאן אך ורק לשם בירור מהותו החיונית של עם ישראל ובשום פנים ואופן אין ליחסם לרוב רובם של מחללי שבת שבימינו שלגביהם יש ליחס דברי הרמב"ם בהלכות ממרים פרק ג הלכה ג:  במה דברים אמורים באיש שכפר בתורה שבעל פה [לאחר שלמד וידע במה הוא כופר] במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו . . . .  אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם [או מחנכם!] . . . הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואף על פי ששמע אח"כ שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם  . . . שטעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה. (וראה גם רס"ג אמונות ודעות בהקדמה הסיבה השביעית עמ' ל במהדורת הרב קאפח, ובמו"נ חלק ב פרק טז)

[8] במשלי פרק כז: טוב שכן קרוב מאח רחוק

[9] וראה יבמות סא. בתוס' ד"ה ואין העובדי כוכבים קרוים אדם שכל מקום שכתוב האדם בה' הידיעה כולל גם את הנוכרי.

[10] וראה יבמות סא.בתוס' ד"ה ואין העובדי כוכבים קרוים אדם שכל מקום שכתוב האדם בה' הידיעה כולל גם את הנוכרי.

[11] ובסנהדרין נט: התם בשבע מצות דידהו.                        

[12] בלשון המקרא דגל פירושו קבוצה של שלש מחנות שבטים ומה שנקרא היום דגל נקרא בלשון המקרא אות. ראה רש"י על הפסוק איש על דגלו באותות באתת - כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו ובת"י שם: באתון דמסתמנין על טיקסיהון (ויש גם מפרשים כפירושו היום כגון הרד"ק בספר השורשים ועוד.)

[13] ובענין זה אסור לסמוך על הנס כפי שהיה בחורבן ביתר כמבואר באיכה רבה פרשה ב: אמר רבן גמליאל חמש מאות בתי סופרים היו בביתר וקטן שבהם לא היה פחות משלש מאות תינוקות, והיו אומרים אם יבואו השונאים עלינו במכתבין הללו אנו יוצאין ודוקרין אותם,[שלימוד התורה יגן עלינו] וכיון שגרמו העונות ובאו השונאים כרכו כל אחד ואחד בספרו ושרפו אותם ולא נשתייר מהם אלא אני. וקרא על עצמו (איכה ג:נא) עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי:

[14] כפי שאירע בביתר

[15] ויש שאף עשו מבריאות הגוף עבודה זרה ממש. והדוגמה פעילות תקינה של המעיים שלכל הדעות חיונית היא לבריאות הגוף, ויש שהפליגו ועשו ממנה עבודה זרה הנקראת בעל פעור.

[16] ומי שאין ביכולתו מבואר סוטה מד: מאן תנא להא דתנו רבנן: שמע קול קרנות והרתיע, הגפת תריסין והרתיע, צחצוח חרבות ומים שותתין לו על ברכיו - חוזר, כמאן? לימא, רבי עקיבא היא ולא רבי יוסי הגלילי! בהא אפי' ר' יוסי הגלילי מודה, משום דכתיב: ולא ימס את לבב אחיו כלבבו.

[17] וכמה שונה מצבנו היום. מגיע לארץ אורח מחו"ל ביום השבת. נוחת בנמל התעופה ורואה שכל השירותים והמסחר עובדים כביום חול. נכנס למונית ומגיע לתל אביב וגם שם אינו רואה שום זכר לקדושת יום השבת. נכנס למסעדה ושם מציעים לו מבחר רחב של מאכלים האסורים על פי התורה. יוצא הוא לטייל ולהתרשם מאוירת המקום וקשה לו להבחין מה הבדל יש בין תל אביב לשאר ערי העולם כגון אמסטרדם. ותוהה הוא לעצמו איזו ייחודיות יש למקום הזה שבגללו נקרא הוא עיר יהודית? וכאשר הוא שואל אחד התושבים "מה קשר יש לכם למקום הזה?" מתקבלת התשובה "זאת הארץ אשר ה' הבטיח לנו כפי שכתוב בתנ"ך". וכאשר הוא ממשיך לשאול על שאר הדברים הכתובים בתנ"ך כגון שבת ושאר מצוות התורה מתקבלת התשובה "זה כבר לא שייך היום". אין פלא אפוא שאורחנו הנכבד יסיק את המסקנה המתבקשת: שיש לו כאן עסק עם חבורת נוכלים!

[18] קידושין דף ל עמוד ב

[19] פרשת שופטים

[20] ודברים מפורשים כתב הרמב"ם במורה הנבוכים חלק ג פרק לד לא יתכן שיהו המצוות נרשמות כפי שינויי מצבי בני אדם והזמנים

[21] אבות פרק ו

[22] ויום העצמאות הנהוג היום במדינת ישראל הכולל הנפת דגלים וטכסים שונים שמטרתם הערצת והאדרת כוחנו הצבאי ו"גיבורי הצבא" שלנו, זר הוא לרוח האומה ואינו אלא חיקוי מוקיוני למנהגי האומות. לתופעות מעין אלה כבר התיחס הנביא (יחזקאל כ): והעלה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות

[23] פרשת אמור