מאת : פנינה מילוא - מאמנת לחיים מלאים www.lifecoacher.co.il
בתקופה שסוגדת ליופי, נעורים וגוף חטוב קשה להיות שונה. כשאנו מופצצים בפרסומות שבהן מככבים צעירים בריאים זוהרים דקי גוף, קשה לראות את העולם דרך כסא גלגלים .
גם אני חשופה כמו כולם למסרים של אנטי אג'ינג, ניתוחים פלסטיים שמירה על שלמות הגוף לאורך זמן ומה שיותר.
כשחליתי והושבתי על כסא גלגלים נאלצתי להתמודד לא רק עם עצם המחלה אלא גם עם השפעתה על תפיסת עצמי ועל התפיסה של האחרים אותי. התגובות האוטומטיות לנכות הינן מצד אחד רחמים תגובה שיש בה הפחתת ערך של האדם הנכה ומאידך תגובה שיש בה וסוג של הערצה לנכים שפורצים את גבולות הנכות שלהם ועושים דברים יוצאי דופן. אני רציתי יחס שוויוני וזה אינו פשוט.כדי שאצליח לנהל דיאלוג שוויוני עם הסביבה, למרות הנטייה האנושית הטבעית, היה לי ברור שהשינוי צריך להתחיל ממני, שמה שאקרין ואשדר הוא מה שהסביבה תקלוט. במקום לעסוק במה ש"אין" התחלתי לעסוק במה ש"יש ", לא לתת לנכות לצבוע את מי שאני.
"מה אני עושה ומוכן לעשות כדי שאתפס טוב ע"י אחרים" היא אחת מהתופעות שמאפיינות אנשים רבים ומהווה נושא משמעותי באימון. הנושא של "להראות טוב" לא היה רלוונטי לי במובן המילולי הפשוט של המילה כמו שהמודל המוסכם של השלמות החיצונית לא היה רלוונטי יותר, מאחר ואינני שלמה בהתאם למושגים המקובלים.
כשחליתי למדתי שגם אם אתה עושה הכול כדי לפתור בעיה, לא תמיד אתה מצליח, יש דברים שהם למעלה ממך למרות שהייתי אצל מיטב הרופאים בארץ. כעסתי על חוסר האונים שלהם ועל חוסר היכולת לרפא אותי. לראשונה חוויתי חוויה של חוסר אונים והכרתי לראשונה את משמעות המושג חמלה כלפי עצמי ואחרים.
אחד השעורים החשובים ביותר שלמדתי באימון ,היה לאהוב את מה שיש, ליהנות ממה שיש, להמשיך עם מה שיש ,להבין שלא תמיד צריך להיות חזקים, משום שדווקא הם נשברים ,הם אינם גמישים ואינם מוכנים להתאים עצמם למציאות משתנה.אינני מתכוונת לכניעה וויתור, אלא על משהו עמוק יותר, שהוא בזבוז אנרגיה על ויכוחים עם המציאות. גמישות מחשבתית , רגשית ואינטלקטואלית היא ראייה של הדברים לאו דווקא בצבעים של שחור לבן או במושגים של נכון לא נכון,היא ראייה מורכבת הרבה יותר.
ידעתי את הדברים בראש אך לא חוויתי ולא חשתי אותם מספיק ברגשותיי. היה עלי ללמוד להכיר את השלמות שבחוסר השלמות לקבל את עצמי כמו שאני .
כשמציאות חדשה כזו מתרחשת לא רק הגוף מתנפץ אלא, מערכת אמונות ומחשבות מתנפצות יחד עמו. ואז יש שתי אפשרויות האחת לחבר את השברים ולשחזר מחדש את אותו מכלול שבור, או להתיך את הברזל וליצוק ממנו משהוא חדש. האפשרות השנייה קשה ומאתגרת הרבה יותר בעיני.
הדגש עבר מהחוץ פנימה ללמידה עמוקה והבנה , הצורך שלי להיות נאהבת ומוערכת, הומר בצורך לאהוב את עצמי ולתת לעצמי את ההזדמנות להיות מוערכת על ידי עצמי .
אני מאמינה שאהבה, הענקה והערכה לעצמנו הינה בסיס אמיתי וכן לנתינה לאחרים.
נתינה הנעשית מתוך צורך לקבלת אישור והערכה מהסביבה אינם נתינה אמיתית ומטעינה אלא
נתינה מרוקנת. הסכנה הטמונה בגוף שבור היא לנצל אותו לסחיטת רגשית מהסביבה, להזנה על ידה. אמנם הגוף השבור זקוק לסיוע, ותלוי באחרים במימדים הפיזיים של הקיום, אך תלות זאת משחררת אותו מעשיה שוטפת ומאפשרת לו לפנות זמן ואנרגיה למיצוי פוטנציאל אישי, אינטלקטואלי ורגשי. לנצל את "המתנה" שקבל, להתפתחות ועצמאות אישית ורוחנית שאינה תלויה בסביבה.
כולנו סופגים שריטות חבלות ואף שברים במהלך החיים, השאלה היא אם אנו נותנים לכל החבלות לנהל את חיינו או שאנו מפיקים מהם את השעורים שלנו כדי ללמוד מהם איך להמשיך הלאה עם כל הפגיעות והחוזק, החולשה והעוצמה, הקשיחות והגמישות האיגום של כל מה שיש, ייתן אותנו במיטבנו.
כמאמנת אני חווה את הצורך של מתאמנים רבים בתיקון מתמיד של עצמם, לא לראות את מה שיש, אלא להתמקד באין. היכולת לראות את היש בכל מצב, מסייעת לפרוץ את גבולות המציאות שבכל קושי ומגבלה. עלינו לדעת לחיות עם חוסר השלמות שבנו, במובן הפיזי והנראה לעין אצל האחד או הנסתר ואולי בלתי מובן אצל האחר.חוסר השלמות יכול לבוא לידי ביטוי בכול תחום מחיינו, כדי ללמוד לראות את השלמות בחוסר השלמות כדאי שנקבל אותה, את הייחודיות שבה, ואת הערך המוסף שהיא מעניקה לנו .
בחברה שסוגדת לשלמות בכל תחומי החיים, לדעת לקבל את חוסר השלמות פירושו לא להתווכח עם המציאות ולבזבז אנרגיה מיותרת אלא לפרוץ אל העתיד והאפשרויות מתוכה.
"הפרדוקס המוזר הוא שכאשר אני מקבלת את עצמי כפי שאני, רק אז אני יכול להשתנות"
(קארל רוג'רס) .
בתקופה שסוגדת ליופי, נעורים וגוף חטוב קשה להיות שונה. כשאנו מופצצים בפרסומות שבהן מככבים צעירים בריאים זוהרים דקי גוף, קשה לראות את העולם דרך כסא גלגלים .
גם אני חשופה כמו כולם למסרים של אנטי אג'ינג, ניתוחים פלסטיים שמירה על שלמות הגוף לאורך זמן ומה שיותר.
כשחליתי והושבתי על כסא גלגלים נאלצתי להתמודד לא רק עם עצם המחלה אלא גם עם השפעתה על תפיסת עצמי ועל התפיסה של האחרים אותי. התגובות האוטומטיות לנכות הינן מצד אחד רחמים תגובה שיש בה הפחתת ערך של האדם הנכה ומאידך תגובה שיש בה וסוג של הערצה לנכים שפורצים את גבולות הנכות שלהם ועושים דברים יוצאי דופן. אני רציתי יחס שוויוני וזה אינו פשוט.כדי שאצליח לנהל דיאלוג שוויוני עם הסביבה, למרות הנטייה האנושית הטבעית, היה לי ברור שהשינוי צריך להתחיל ממני, שמה שאקרין ואשדר הוא מה שהסביבה תקלוט. במקום לעסוק במה ש"אין" התחלתי לעסוק במה ש"יש ", לא לתת לנכות לצבוע את מי שאני.
"מה אני עושה ומוכן לעשות כדי שאתפס טוב ע"י אחרים" היא אחת מהתופעות שמאפיינות אנשים רבים ומהווה נושא משמעותי באימון. הנושא של "להראות טוב" לא היה רלוונטי לי במובן המילולי הפשוט של המילה כמו שהמודל המוסכם של השלמות החיצונית לא היה רלוונטי יותר, מאחר ואינני שלמה בהתאם למושגים המקובלים.
כשחליתי למדתי שגם אם אתה עושה הכול כדי לפתור בעיה, לא תמיד אתה מצליח, יש דברים שהם למעלה ממך למרות שהייתי אצל מיטב הרופאים בארץ. כעסתי על חוסר האונים שלהם ועל חוסר היכולת לרפא אותי. לראשונה חוויתי חוויה של חוסר אונים והכרתי לראשונה את משמעות המושג חמלה כלפי עצמי ואחרים.
אחד השעורים החשובים ביותר שלמדתי באימון ,היה לאהוב את מה שיש, ליהנות ממה שיש, להמשיך עם מה שיש ,להבין שלא תמיד צריך להיות חזקים, משום שדווקא הם נשברים ,הם אינם גמישים ואינם מוכנים להתאים עצמם למציאות משתנה.אינני מתכוונת לכניעה וויתור, אלא על משהו עמוק יותר, שהוא בזבוז אנרגיה על ויכוחים עם המציאות. גמישות מחשבתית , רגשית ואינטלקטואלית היא ראייה של הדברים לאו דווקא בצבעים של שחור לבן או במושגים של נכון לא נכון,היא ראייה מורכבת הרבה יותר.
ידעתי את הדברים בראש אך לא חוויתי ולא חשתי אותם מספיק ברגשותיי. היה עלי ללמוד להכיר את השלמות שבחוסר השלמות לקבל את עצמי כמו שאני .
כשמציאות חדשה כזו מתרחשת לא רק הגוף מתנפץ אלא, מערכת אמונות ומחשבות מתנפצות יחד עמו. ואז יש שתי אפשרויות האחת לחבר את השברים ולשחזר מחדש את אותו מכלול שבור, או להתיך את הברזל וליצוק ממנו משהוא חדש. האפשרות השנייה קשה ומאתגרת הרבה יותר בעיני.
הדגש עבר מהחוץ פנימה ללמידה עמוקה והבנה , הצורך שלי להיות נאהבת ומוערכת, הומר בצורך לאהוב את עצמי ולתת לעצמי את ההזדמנות להיות מוערכת על ידי עצמי .
אני מאמינה שאהבה, הענקה והערכה לעצמנו הינה בסיס אמיתי וכן לנתינה לאחרים.
נתינה הנעשית מתוך צורך לקבלת אישור והערכה מהסביבה אינם נתינה אמיתית ומטעינה אלא
נתינה מרוקנת. הסכנה הטמונה בגוף שבור היא לנצל אותו לסחיטת רגשית מהסביבה, להזנה על ידה. אמנם הגוף השבור זקוק לסיוע, ותלוי באחרים במימדים הפיזיים של הקיום, אך תלות זאת משחררת אותו מעשיה שוטפת ומאפשרת לו לפנות זמן ואנרגיה למיצוי פוטנציאל אישי, אינטלקטואלי ורגשי. לנצל את "המתנה" שקבל, להתפתחות ועצמאות אישית ורוחנית שאינה תלויה בסביבה.
כולנו סופגים שריטות חבלות ואף שברים במהלך החיים, השאלה היא אם אנו נותנים לכל החבלות לנהל את חיינו או שאנו מפיקים מהם את השעורים שלנו כדי ללמוד מהם איך להמשיך הלאה עם כל הפגיעות והחוזק, החולשה והעוצמה, הקשיחות והגמישות האיגום של כל מה שיש, ייתן אותנו במיטבנו.
כמאמנת אני חווה את הצורך של מתאמנים רבים בתיקון מתמיד של עצמם, לא לראות את מה שיש, אלא להתמקד באין. היכולת לראות את היש בכל מצב, מסייעת לפרוץ את גבולות המציאות שבכל קושי ומגבלה. עלינו לדעת לחיות עם חוסר השלמות שבנו, במובן הפיזי והנראה לעין אצל האחד או הנסתר ואולי בלתי מובן אצל האחר.חוסר השלמות יכול לבוא לידי ביטוי בכול תחום מחיינו, כדי ללמוד לראות את השלמות בחוסר השלמות כדאי שנקבל אותה, את הייחודיות שבה, ואת הערך המוסף שהיא מעניקה לנו .
בחברה שסוגדת לשלמות בכל תחומי החיים, לדעת לקבל את חוסר השלמות פירושו לא להתווכח עם המציאות ולבזבז אנרגיה מיותרת אלא לפרוץ אל העתיד והאפשרויות מתוכה.
"הפרדוקס המוזר הוא שכאשר אני מקבלת את עצמי כפי שאני, רק אז אני יכול להשתנות"
(קארל רוג'רס) .
פנינה מילוא בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית,מרצה ,מנחה מאמנת אישית וקבוצתית להצלחה,גם עם נתוני פתיחה לא פשוטים.
www.lifecoacher.co.il
www.lifecoacher.co.il
