מהו התפקיד העיקרי שלנו כהורים 

מהו התפקיד העיקרי שלנו כהורים

לפני קריאת שורות אלה, אני מזמינה אתכם לענות על השאלה הבאה בשני משפטים בלבד:

מהו לדעתכם התפקיד העיקרי שלכם כהורים?

הורים רבים ששאלתי, היו משוכנעים שתפקידם העיקרי כהורים הוא לגדל ילדים בריאים ומאושרים!  וכאשר שאלתי מה זה אומר, רוב התשובות הביעו את אותו רעיון: לדאוג לכך שלילדיהם יהיה כל הזמן קל/ נוח/ כיף/  מעניין.

מה אתם חושבים?

התעמקות בשאלה הזאת היא מהותית לבחירת עקרונות החינוך בהם נבחר לגדל את ילדינו.

כל הורה רוצה שילדיו יחוו אושר, הצלחה ויחיו חיים טובים, אך...

האם ניתן בכלל לגדל ילדים שיחוו אושר, קלות ונוחות גם בהווה וגם בעתיד?

האם ילד שחווה אושר, קלות ונוחות כל ילדותו, יוצא בבגרותו לחיים מאושרים, קלים ונוחים?

האם החיים באופן כללי בבגרות הם בועה של אושר, קלות ונוחות?

כאשר אנחנו משוכנעים שהתפקיד העיקרי שלנו כהורים הוא לגדל ילדים מאושרים שכל הזמן קל להם/ טוב להם/ נוח להם, יהיה לנו מאוד קשה ומתסכל לראות אותם עצובים, כעוסים, מתוסכלים, לא יכולים ו/או לא מסוגלים, נתקלים בבעיות, ננזפים על ידי אחרים, נדחים בשל טעות שעשו או מאבדים משהו שיקר לליבם.

אך האם לא אלה בדיוק אותן החוויות הרגשיות שחווינו בחיינו שעיצבו אותנו בדמותנו כמסוגלים להתמודד גם עם תוצאות פחות רצויות/ מציאות פחות רצויה ו/ או להתגבר על אכזבות? האם לא אלה החוויות הרגשיות שבסופו של דבר ציידו אותנו במיומנויות ובתכונות המאפשרות לנו לחיות חיים טובים ואפילו מאושרים?

ואיך זה קשור? בואו ננסה להבין.

כאשר קשה לנו עד בלתי נסבל לראות את הילדים האהובים שלנו ברגעים בהם לא נוח וקל להם, לראות שאינם שמחים, אנחנו נענים לכל גחמה שלהם ובמקביל ממעיטים (לעיתים עד אפס), לתת להם אחריות על משימות ועזרה בעבודות הבית (למשל). התנהגות זאת שלנו לא מחזקת אצלם את הלמידה להתחשב בצרכים וברצונות של אחרים מלבד עצמם, ובעיקר מלמדת אותם מבלי לשים לב, לא להתחשב בצרכים וברצונות שלנו כהורים. פעמים רבות זה גם גורם להם להפוך לתובעניים יותר, לרצות לקבל הכול מבלי להתאמץ ולהשקיע וללא יכולת לדחות סיפוקים.

ולמה זה רע?

מאחר ומשימות יום יומיות כמו הכנת שיעורי בית, התכוננות למבחנים, הליכה לבית הספר או אפילו המתנה לתורם בצפייה בתוכנית טלוויזיה כי זה התור של האחים, הופכות בעיניהם למשימות מתסכלות עד בלתי נסבלות, הופכות אותם לכועסים ואותנו לאשמים בכך שאינם מאושרים.

וזאת רק ההתחלה! אם תחשבו על זה לרגע, החיים שלנו עמוסים במשימות פחות נוחות ונעימות שאנחנו צריכים לבצע בכל יום, הכי טוב שאפשר, על מנת שנוכל לקטוף את הפירות בעתיד ולהתקדם. כך בנויים המסלולים לתעודת הבגרות, המסלולים בהכשרות צבאיות, באוניברסיטה ובעבודה ואפילו במסגרות של זוגיות ונישואין.

אז מה צריך להיות התפקיד העיקרי שלנו כהורים?

אני רוצה להציע תפקיד אחר שעשוי  לשרת בעתיד את אותן המטרות שלנו לגדל ילדים מאושרים.

התפקיד העיקרי שלנו כהורים הוא לצייד את הילדים האהובים שלנו בארגז כלים הכולל תכונות ומיומנויות שיעזרו להם להתגבר על קשיים, כישלונות ואכזבות וייתן להם את היכולת לפתור בעיות ולא רק למנות אותן.

כדי לעשות זאת אנחנו צריכים ללמד את הילדים שלנו דחיית סיפוקים ושליטה עצמית, סבלנות ויכולת להתפשר ולשתף פעולה, אחריות עקביות והתמדה. אלה יגדילו אלפי מונים את הסיכוי שהילדים שלנו יהיו מאושרים בעתיד, כאשר אנחנו כבר לא נהיה שם "להרים" אותם, לעשות במקומם ולספק להם עזרה כלכלית.

כאשר אנחנו כהורים נכנעים לכל דרישה של הילדים, אנחנו לא מלמדים אותם מהי שליטה עצמית ודחיית סיפוקים. כאשר אנחנו כהורים מוותרים לילד על משימות ועזרה בעבודות הבית, מרימים עבורם את הכביסה המלוכלכת בחדר למרות שאמרנו שלא נעשה זאת, אנחנו לא מלמדים מהי אחריות ואיך לשתף פעולה. וכאשר אנחנו מוותרים להם על הכנת שיעורי הבית, ללכת לבית הספר/ לקום בזמן בבוקר לבית הספר בגלל שקשה להם, אנחנו לא מלמדים אותם להיות עקביים ומתמידים ולקחת אחריות על ההחלטות שלהם.

כך, שלא במודע, אנחנו מוכרים אושר רגעי של הילדים שלנו, על חשבון אושר עתידי שיוכלו לחוות כבוגרים – זמן שהוא ארוך הרבה יותר מהילדות שלהם!

אז איך ומתי קורה, שמתוך אהבה אמיתית וטהורה לילדים שלנו, שלא במודע ומכוונה רעה, אנחנו יכולים ליצור בהם "נכות" שבעתיד עלולה לגרום להם לתוצאה הפוכה לחלוטין מזו שקיווינו לה, כאשר ירגישו בבגרותם שהחיים המורכבים שכולנו חיים, קשים עבורם באופן בלתי נסבל/ מתסכלים/ מייאשים!

תחשבו מתי עזרנו להם להרגיש בטוחים יותר כאשר נפלו ובכו כפעוטות? האם זה היה כאשר הרמנו אותם בהיסטריה כאילו הרע מכל קרה, בניסיון נואש למחוק את הכאב, או כאשר הרמנו אותם ברוגע ובביטחון, סיפרנו להם באמפתיה שאנחנו מבינים שכואב ועודדנו אותם להמשיך הלאה בעודם חשים את הכאב, מתגברים עליו ומבינים את המסר - שהם יכולים!