חשיבות השפה בזוגיות וביחסים בנאישיים 

לרוב, תחילת יחסים מתאפיינת בפתיחות (יחסית) חוסר שיפוטיות, ביקורתיות, בתקשורת משתפת, מקרבת וחושפת ככל שניתן את הרגשות האמיתיים. עם הזמן ככל שתחושת הבטחון בקשר גוברת, השפה משתנה והופכת להיות החלטית יותר ולעיתים דורשנית ודורסנית.

לשיח הזוגי נכנס דיבור  דיכוטומי של "את/ה אף פעם... או "את/ה תמיד כזה וכזה...". דיבור מאשים איננו מצמיח פתח לשינוי, אהבה וקבלה. נוצרת פגיעה ופגיעות אצל כל אחד מהצדדים, שאיננה מאפשרת להבין ולרצות לתת.   

 מטבע הדברים, כאשר אדם מרגיש מותקף, בהליך הישרדותי הוא יוצא למתקפת נגד. כך גדל מעגל התסכול "מה בסך הכל רציתי..."  להעיר, להאיר, לשנות, להבין ולהיות מובן. כמעט אוטומטית  השיח עובר למקום אחר לחלוטין – קונפליקטואלי. כאשר ההתלהבות וההתאהבות הראשונים חולפים, קשה להראות פגיעות. כתוצאה מכך נכנסים למגננה ולהתקפה ומביא לתוצאה הפוכה משקיווינו. הדרדרות עלולה להוביל בקלות למאבק כוחות שבו כל אחד מהצדדים רוצה לצאת כשידו על העליונה, אבל בסופו של דבר, שני הצדדים יוצאים מנוצחים.

 במהלך הזמן, התנהגות זו מביאה לשחיקה במערכת היחסים. המילים וההתנהגויות הופכים לקשים יותר ויותר ויוצרים פגיעה מצטברת ההולכת ונערמת עד שלא נותר כמעט דבר מתחילת הקשר.  

ניתן לשנות תקשורת. להתחיל לדבר בשפה המאפשרת פתיחה במקום סגירה, מגננה ופגיעה הרסנית ביחסים.  מדובר במודעות ובתרגול יומיומי, אשר בסופו של דבר מתגמל ומעצים, כאשר מצליחים לעמוד בדחף ובפיתוי להכאיב ולפגוע.   

מדובר בתהליך "לא פשוט" הדורש מודעות וחשיבה מחודשת בדיוק בשעה שהכי קשה כאשר פגועים, מתוסכלים והכי רוצים לפגוע באחר. מצד שני, אין צורך לוותר על האמת שלכם ואין צורך לרצות רק כדי לשמור על שקט. התנהגויות אלה לא עובדות טוב לטווח הארוך. כאשר מתעלמים ומבליגים, גם בנושאים עקרוניים, הדברים בסופו של דבר מתפוצצים באופן לא מבוקר.

איך עושים זאת?

• דברו על עצמכם בלבד,  בגוף ראשון ומבלי להאשים, לנסות לחנך ולהעביר מסרים באופן מניפולטיבי. האשמה וקביעה מביאה לוויכוח ולא לדיבור על העקרון עצמו, על מה אתה מבקש וזקוק, גם אם רצונך ובקשתך לא תתמלא. במחקרים נמצא 80% מהוויכוחים מסתיימים בחוסר הסכמה וכאשר מערכת היחסים טובה, אפשר לעבור מהמורות אלה, גם אם לא מרוצים מהתוצאה.

• דברו על מה מרגישים. אי אפשר להתווכח על מה אתה מרגיש, בתנאי שלוקחים אחריות על הרגשות שלנו ולא מאשימים את האחר בכך שהוא זה שגרם למה שאתה מרגיש. לאנשים אין כח ויכולת לגרום לכם להרגיש את מה שאתם בוחרים לא להרגיש.

• דייקו בדברים ואל תכנסו להכללות ולאמירות מוחלטות "את/ה את לא אוהב/ת אותי יותר". עברו לאמירה "אני מרגיש/ה... נדמה לי... נראה לי..." לשיח פותח ולא סוגר על ידי קביעה חד משמעית.

למילים, לדרך בה דברים נאמרים, ללקיחת אחריות על הרגשות האישיים – יש  עוצמה רבה. קל להתחבר למי שמשתף ברגשותיו, כאבו ופגיעותו. כאשר אנו מאשימים את האחר במסווה של פתיחות וגילוי רגשי, אנו עוסקים בהתקפה ולא בניסיון לשיח מועיל. במקרה זה,  קשה לגלות אמפטיה משום שבן הזוג מרגיש מותקף ועסוק בהתגוננות.  שפה קורבנית נותנת בידי האחר את הכוח עלינו (הקורבן, לכאורה) ומחזיר את בני הזוג למקום פוצע ופוגע.

תנו כבוד לרגשות שלכם, קחו עליהם אחריות. שמחה, פחד, תסכול, כעס וכאב הם רגשות אנושיים ואוטנטיים בסיסיים. רגשות אלה קיימים מעצם היותנו בני אדם חופשיים, חושבים ומרגישים.