הגירוש לגיהינום במחצית השנייה של החיים ממעגל העבודה (חלק ב') 

ובחזרה לגיהינום, מה שלא תעשה כדי להיראות ולהישמע צעיר, הגיל האמתי יצוף במהלך הריאיון. קרוב לוודאי שמראיין סימפטי יחמיא לך: "לא להאמין שאתה בן 50, אתה נראה צעיר מכפי גילך" ובאותה נשימה, יוריד עליך ברכות את הגיליוטינה ויפסול את מועמדותך. פסילתך תנוסח בזהירות ובעדינות כדי שהתליין לא יסתכן בעבירה על חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, האוסר בין השאר על אפליה מגדרית וגילאית. המעסיק הפוטנציאלי השיג את מטרתו. הוא לא קלט מועמד מזדקן, סוס מת לטעמו, שלא יהיה מסוגל להשתלב בצוות צעיר שעובדיו בגיל ילדיו. המועמד הראוי לא קיבל את ההזדמנות המינימאלית להוכיח את עצמו וכישוריו האישיים, המקצועיים והחברתיים. הוא נזרק מחדש למעגל המובטלים. נכנס לשגרה המדכאת של הליכה ללשכת התעסוקה כדי לדפוק שעון נוכחות, אחרת לא יקבל את דמי האבטלה העלובים. המגזר העסקי, שהוא המגזר הצומח במשק, אינו סובלני לאנשים מבוגרים. הוא לא מקבל באהדה רבה גם נשים מבוגרות, ולא רק בגיל 62 אלא בגיל הרבה יותר מוקדם.

המועמד הדחוי ועשרות אלפים שכמותו, היו שמחים לוותר על נתיב הייסורים ששוק העבודה הנשלט על ידי "צעירים חסרי מנוח" וראייה מרחבית ומעמיקה, סלל עבורם. לא נותרה להם ברירה אחרת אלא לכתת רגליהם ולחזר על פתחי כל מעסיק, ולא משנה אם העבודה משפילה ולא מתאימה לכישורים ולרקע האישי, העיקר להיות עסוק ולהשתכר את המעט שניתן. כולם יודעים ומכירים את המצב במשק - במקום משרה הם מקבלים דחייה. לא פעם אחת. עשרות פעמים. כמה אפשר להכיל? התסכול והזעם משתלטים.

הערך העצמי בשפל. העובדה שאינך יכול לתרום לרווחה הכלכלית של משפחתך שוחקת את מעמדך בתוך התא המשפחתי. אתה נבוך ובורח מהמציאות האכזרית. אחדים לא מחזיקים מעמד ונפרדים מהעולם בטרם עת ובצורה לא טבעית. יש מהם שמטביעים את יגונם בעמק האלכוהול. אחוז צריכת הכדורים נוגדי דיכאון במגמת עלייה אצל בלתי מועסקים המתבגרים שהחברה דוחה ולא רואה בהם צורך. כלי התקשורת מדווחים על התופעה. המודעות הציבורית עולה בעקבות הפרסומים. חברי כנסת, ציידי כותרות, מציקים בשאילתות לשר הממונה. יש דיון קצר ויש כותרות, אך אין תוצאות. כמו תמיד, היוזמה הפרטית מחליפה את הממסדית. עמותות נרשמות ויוזמות יריד תעסוקה לבני ה-50 פלוס. התקשורת מוזמנת לסקר והיא מגיעה. פעם זה לא היה קורה.

היום, בעידן הרב ערוצי והתחרות האגרסיבית יש מלחמה על כל אירוע. המובטל המזדקן נחשף לדיווח בחדשות. הוא מקבל זריקת עידוד. חושבים עליו. עורכים יריד למענו. סיכוייו למצוא עבודה משתפרים על הנייר. מהר מאד הוא מתפכח מהאופוריה הזמנית שתקפה אותו בצוק העיתים. הוא לא זקוק לדיווח מסודר אודות הצלחת היריד. ברור לו שמתוך אלפים שהגיעו ליריד אולי כמה בודדים ימצאו עבודה.

במוספים של סוף שבוע בעיתונות הכתובה והמשודרת יפרסמו כתבות מגזין חיוביות, לשם שינוי, על מעסיק נאור ומבין עניין, שלקח על עצמו סיכון מחושב להעסיק בני 50-60.המצלמות יגיעו למפעל, יראיינו את הבעלים, את העובדים החדשים – ישנים, ישמעו מהם כמה הם מרוצים. הבוס ישבח את תרומתם והשתלבותם המהירה, ימליץ לקולגות שלו, לקחת ממנו דוגמה ולאמץ את המודל של העסקת מבוגרים. הכתבות ידלגו לארכיון, המסך ירד, והצופים המובטלים יחזרו לשגרת יומם המתסכלת. להם ברור, שהכול הצגה אחת גדולה. מס שפתיים ולא יותר.  

מקימי הפורטל "מוטק'ה" חברו למיזם משותף עם האתר "ג'וב מאסטר" כדי לפרסם מודעות דרושים לבני 50+. יוזמה מבורכת שנושאת בכותרתה את הסלוגן: "נקודת מפגש לצעירים ברוחם". חיפוש בגוגל של הביטוי "עבודה לבני חמישים" מביאה לראש עמוד התוצאות את הקישור: "דרושים בני 50+ בסלקום". זה נחמד. זה יצירתי. זה נשמע ונראה טוב. האם זה מבטיח תעסוקה לרבים? כנראה שלא. משיחות עם בני הגילאים הללו ומדיווחים שמתפרסמים, המציאות עודנה עגומה ומביישת את יוצריה. קבוצת ההשמה נישה, המתמחה בהשמת עובדי היי-טק, ביצעה סקר שהתפרסם בעיתון "דה מרקר" בינואר 2011. לפי הממצאים רק 12% מהעובדים שהתקבלו לעבודה היו מעל לגיל 50. בקבוצת הגילאים 40 עד 50 התקבלו רק 37%.

התפרצויות הזעם שלי בבית היו לא צפויות והעיקו על המשפחה והילדים. הבכי הרגיע ופייס אותי אבל נראה כי אני על קרוסלה נעה ומסתובבת של תופעות לוואי. זה קורה גם לאחרים .כאשר תקפו אותי כאבי ראש היה לי ברור לחלוטין מה הסיבה ומה אני צריך לעשות. אני זוכר יום גשום שבו שמתי פעמיי לעבר בית קפה בשכונת מגוריי. מצאתי עצמי מדבר לעצמי (ואני לא בן 90) , "די כבר, אתה חייב להפסיק להשתכן בעבר ולחיות את החיים" מלמלתי. הגיהינום איפשר לי מבט טוב יותר ממה שהיה לי קודם על טיבם האמתי של החיים ועל המניעים התרבותיים האמתיים לעריצות המוח על חיינו. במוחי קדחו מחשבות רבות איך לצאת מהפלונטר המציק של "אדם לא נחוץ". נטלתי דף ועת ונשבעתי לעצמי שאני יוצא מכאן נטול מועקה של אי נחיצות כי פרופיל חיי באמת לא כזה. חברת ילדות פסעה וחצתה את ליד שולחני. נזכרתי שהיא הייתה חברתי בגיל 13. היא שאלה לשלומי והוסיפה כי אני נראה מותש. נכון השבתי לה, ימים קשים עוברים עליי השבתי. היא התעניינה יתר על מידה כאשר מוחי ממשיך להיות ממוקד בחזקת ה"לא נחוץ". בן חמישים לעצה, היא אמרה. זה מהותי, זה עמוק וזה משמעותי היא אמרה. אדם עם כישורים ויכולות כשלך אין הרבה בנמצא. חשתי כי לחץ הדם הסיסטולי שלי פורץ כנחל לאחר שטפון. "רק זה חסר לי עכשיו" מלמלתי לעצמי.

מדובר בדור נשכח ובשכבת גיל שנמחקה. אפילו עורכי התוכניות בערוצי התקשורת והטלוויזיה לא רואים בהם כקהל יעד ששווה לעניין אותו. סקירה מהירה של לוח השידורים בכבלים ובלוויין מעידה יותר מכל שהם תוכננו לשכבה הצעירה. המפרסמים מיישרים קו ומציעים מוצרים שבעיקר מתאימים לצעירים שעליהם ניתן להפעיל מניפולציה רגשית כדי להניע אותם לבקש בקניון ולרכוש מוצרים שהפרסומת הדליקה אותם. בעלי עסקים שרואים לנגד עיניהם רק את שורת הרווח במאזנים שלהם, יושבים על הגדר עד שבני ה–50 יחזיקו מעמד עד גיל 65 ואז, יעלו קמפיין אגרסיבי שיפנה לקהל שהזדקן ויציעו לו, "אחוזות בית, מגדלי מגורים, בית בכפר, בית גיל הזהב", מה שפעם היה מוכר כ"בתי אבות".

המחשבה שאולי בעצם האתוסים והמיתוסים המסוימים שגדלתי עליהם אינם שייכים לעולם התרבותי המודרני. אדם מחפש משמעות החיים מתייחסת רק למקור פרנסה? אז מה מרגישים בני החמישים פלוס שאינם מועסקים? זהו ? הסתיימו החיים ? הם חסרי משמעות ? בתוך בית הקפה ברקע המפטפטים בקלילות אדיבה על הכל ועל לא כלום ,מול השמש השוקעת הפלגתי. ניסיתי לשכנע את עצמי ברוגע כי עכשיו מבחן האובייקטיביות שלי בחיים. לא הצמדת תווית כאדם לא נחוץ, לא הכללות שמעוותות מחשבה קוהרנטית, לא קריאת מחשבות של אחרים ולא רגשי אשמה. בית הקפה המה באנשים. משהונחה לפניי חוות-דעתי נתתי ידי בידי והנחתי להן להובילני בדרכן. כך הילכתי בדרכים שעצבו אותי, עליתי הרים שבפסגותיהם הישגים לא מעטים, עברתי על פניהן של דוקטרינות, ירדתי אל פילוסופיות ותפישות על החיים ומשמעותם, ובדרכי ליוו אותי כל העת הצדק, האמת, היושר והשכל הישר. עליתי על אנייה והגעתי אל אי לא ידוע. קיבל אותי אדם משונה:

"שמי הוא מיכאל, המלאך מיכאל."

"לכבוד הוא לי. ומהו המקום שאנו נמצאים בו ?", שאלתי.

"אתם נמצאם במדינת אוטופיה", השיב האיש, והוסיף: "מדינת אוטופיה בלשון היוונית היא מדינת 'שום מקום'".

" מעניין מאד", אמרתי, וכיצד שוררים החיים החברתיים באוטופיה ? האם גם שם עובדים נקלעים לגיהינום  כמו שבישראל ?" אצלנו בישראל קיימת תופעה של תחושה אמורפית מרגע שמחצית בני האדם נמצאים בגילאים 45-60 שנים, הם מתאיידים ואינם  נחוצים יותר במקומות העבודה, למרות שהם מאופיינים בניידות, ברמת השכלה גבוהה, ביכולות טכנולוגיות גבוהות .מר מיכאל חייך והשיב: "צר לי, אך יש הבדלים עמוקים בין שתי צורות ההתנהלות החברתית, ויעבור זמן רב עד שישראל תגיע למדרגת אוטופיה. תמשיכו לחוות קושי רב במציאת עבודה חדשה. והמדינה ? החטאת רובץ עליה. לעת הזו אתם עדיין מגנים על חייכם, על הישרדותה של המדינה, על יכולתו של העם היהודי לנהל חיי קהילה ומדינה ככל העמים. מניעת מצבי גיהינום כאוטופיה לעת הזו - לא לכם הם. עדיין לא. הגנו על עצמכם, עשו כמיטבכם מבחינה חברתית, וחיו." כך אמר מיכאל ולא יסף.

"בוקר אחד פוטרתי. ניסיתי "לדלג מעל "אזור המוות". המונח הזה שגור לא רק בפי מטפסי ההריםבגבהים שמעל 8,000 מטר. הוא מוכר היטב גם למי שמוצא את עצמו בלי עבודה בגיל 45–50, וקל וחומר בגיל מתקדם יותר. הסיכוי למצוא עבודה בגיל הזה אפסי. קשה מאוד לתת לקבוצת אוכלוסייה זו " בלון חמצן": החמצן דליל מדי בגילאים אלה ואינו מאפשר קיום אנושי. כפי שמרבית המטפסים לא שרדו את הדרך לפסגת האוורסט, למשל, כך רבים מבני החמישים.

ירדתי מן האנייה. על המזח הקביל את פניי רעיון ההתמודדות עם הגיהינום. מפץ גדול! תוך מספר דקות בלבד חלפו במוחי פעילויות רבות משמעותיות שעשיתי בחיי בעלות משקל ותרומה לכלל ולפרט. החיים נראו קצת אחרת. יש קוקטייל תרכובות כימיות הקרוי "מי מלך". המדובר הוא בחומצה גופרתית ובחומצה מלחית שערבובן זו בזו יוצר תערובת שבכוחה להמיס (כמעט) כל חומר שהוא. ה"לא נחוץ " הפך ל"חיפוש משמעות לחיים" בענייננו ולא התערבב.

ואקיץ, והנה חלום. ולאחר ששאון המחשבות נדם, האבק שכיסה שקע, הים עמד מזעפו והשקט בא על הארץ, מצאתי עצמי עם בלון חמצן , שב אל ביתי מבית הקפה לאחר שהתאוששתי מאימת הגרוש לגיהינום והבנתי שהוא אפילו לא נראה יותר באופק.