נגיף הקורונה המסתורי מתנהג באופן שגם המדענים מתקשים להסבירו. במחלה זו קיימות תופעות בלתי מוסברות וקיימים מקרים המנוגדים להסבר לפיו מידת החומרה של המחלה תלויה בגיל ובמחלות רקע. להלן מספר דוגמאות:
א. העובדה שיש צעירים בריאים בשנות העשרים לחייהם, שחלו במחלה ומתו.
ב. העובדה שיש זקנים מעל גיל 100 שהחלימו ממחלת הקורונה.
ג. העובדה שיש אנשים שחלו במחלה מבלי לחוש בה כלל.
ד. העובדה שיש אנשים (ולא הרבה) שהחלימו מהקורונה ושבו ונדבקו בה.
ה. העובדה שיש מדענים הסבורים כי קיימים אולי שני זנים למחלה, אחד קל ואחד אלים.
המקרים הללו צריכים להוביל, גם את מי שאינם מומחים בתחום, למסקנה שבתמונה קיים פקטור משפיע נוסף. גורם זה יכול בהחלט להיות, כפי שיוסבר להלן, רמת החשיפה לנגיפי הקורונה, או במילים אחרות מספר הנגיפים להם נחשף הגוף.
מערכת החיסון בגוף משולה לצבא של מדינה. ככל שהאדם צעיר ובריא יותר, כך צבאו חזק יותר. כאשר מתרחשת פלישה של נגיפים זרים ועוינים לגוף חיילי מערכת החיסון מתגייסים מייד להגנתו. ההנחה לפיה אדם בריא וחסר מחלות רקע יוכל לגבור על הנגיף מתבססת רק על איכות מערכת החיסון שלו אך אינה מביאה בחשבון את עניין הכמות, דהיינו את יחסי הכוחות המספריים שבין כמות תאי מערכת החיסון לבין כמות הנגיפים התוקפים. על מנת להבין עד כמה רמת החשיפה לנגיף יכולה להיות קריטית ניקח לדוגמא שני מקרים שונים של הידבקות, האחד של בחור צעיר ובריא שהיה בקרבת מספר חולי קורונה במשך מספר ימים ובמרחק קטן והאחר של בחור צעיר ובריא שרק נגע במשטח מספר שעות לאחר שהמשטח נחשף לנגיף (או שהיה במרחק של כמטר וחצי מחולה קורונה במשך כ-10 דקות). ברור שמערכת החיסון של מי שנחשף למספר "קטן" של נגיפים יכולה לגבור עליהם ביתר קלות מאשר מערכת החיסון של מי שנחשף לכמות גדולה פי כמה וכמה של הנגיפים.
רמה שונה של חשיפה לנגיפי הקורונה יכולה להסביר מדוע זקנים או בעלי מחלות רקע מחלימים מהנגיף בעוד צעירים ובריאים מתים ממנו, מדוע אנשים עוברים את המחלה בלא לחוש כל סימפטומים ומדוע אנשים שנחשפו לרמה נמוכה מאוד של נגיפים לא פיתחו מספיק נוגדנים וחלו שוב במחלה. הדבר גם מסביר מדוע יש מדענים הסבורים שיש שני זנים למחלה, אחד קל ואחד אלים מאוד.
בעל תואר אקדמי בתחום המשפטים ומדעי המדינה
