הגיל השלישי ורות בן ישראל - רשמים אישיים 

מהפכת הגיל מורכבת, לדבריו, משני יסודות: עלייה דרמטית בתוחלת החיים וירידה ניכרת בשיעורי הילודה. לדוגמה, לפני מאה שנים תוחלת החיים הממוצעת בארצות המתקדמות, של נשים וגברים, היתה 50 שנה. ב–1950 היא התקרבה ל–70 וכיום היא נעה סביב 85. בישראל תוחלת החיים ב–1950 היתה 68.9 (נשים 70.3, גברים 67.5) וב–2020 היא 83.5 (נשים 84.9, גברים 82). ב–1950 רק 4.5% מתושבי ישראל היו מעל גיל 65, ואילו היום 11% מהם מגיעים לגיל זה.

תוחלת החיים עולה באופן עקבי, בעיקר בעולם העשיר והמפותח. היא תמשיך לעלות, ותמשיך לאתגר בסוגיות שמעלה מהפכת הגיל: איך ממלאים בתוכן ובמשמעות את שנות החיים שנוספו לנו אחרי גיל הפרישה? האם נכון ונחוץ להאריך את תקופת העבודה, מסיבות כלכליות כמו גם מסיבות רגשיות ומשיקולי ערך עצמי? כיצד מתנהלים חיי המשפחה במתכונת רב דורית? איך חיים עם הפרדוקס, שככל שתוחלת החיים עולה ושיעור המבוגרים גדל, מתגברים פולחן הנעורים והלחץ להיראות צעירים? איך מקרין הצפי לחיים ארוכים יותר על בני דור הביניים — בני ה–40–60?                      

רות הייתה מורתי וחברתי, למדתי ממנה רבות, ביקרתיה בביתה, כתבה לי מספר המלצות לארגונים שונים, והשתתפה איתי  מספר שנים בחוג הציירים שהקמתי  בשנת 2009 , קבוצת "עשרה ציירים דיגיטליים". יחד גם השתתפנו בתערוכה של החוג בגלריה הוראס ביפו. רות גם כתבה הקדמה לספרי "אמנות דיגיטלית בעולם ובישראל - 1945 - 2010".  לצערי רות נפטרה בת 89.

רות בן-ישראל (5 במרץ 1931 – 1 בפברואר 2020) הייתה פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב, דיקאנית הפקולטה למשפטים בשנים 1990–1991, וכלת פרס ישראל לחקר המשפט לשנת תשס"א. אני עדיין רואה אותה חיה בעיני רוחי וכך אני כותב עליה.

רות היא הדוגמה שבחרתי לאשה שניצלה באופן  מקסימלי את שנות חייה גם אחרי פרישתה מהאוניברסיטה – יוצאת דופן, כריזמטית, משכילה ומרשימה, תאבת דעת וחיים, משפיעה, מנהיגה. היא הייתה אשת העולם הגדול בימים שאיש בעצם לא יצא מגבולות הארץ; החל מילדותה היא בנתה את עצמה מחדש מידי תקופה –  רקדנית, שחקנית, פסנתרנית, אומנית, כימאית, משפטנית, ציירת, מלחינה; היא גילמה במקומות מגוריה – תל אביב, באר-שבע, הרובע היהודי בירושלים, נוה צדק -את ישראל השורשית, הציונית, החדשה והמתחדשת.

תכונותיה האישיות של רות באו לביטוי מובהק בהקשר המשפטי – היא עיצבה את דיני העבודה בתיאוריה ובפרקטיקה במדינת ישראל; היא הייתה דיקנית המשפטים הראשונה בארץ; האישה, חוקרת המשפט הראשונה, שקיבלה את פרס ישראל; היא הייתה דמות מרכזית בעיצוב דיני השוויון התעסוקתי והשוויון בעבודה בעולם בכלל ובמדינת ישראל; היא הייתה הנציבה הראשונה לענייני הטרדות מיניות באוניברסיטת תל אביב, וחיברה את התקנון שהפך למודל ארצי. רות פרסמה ספרים רבים בנושא ביטחון סוציאלי, שוויון חברתי, מעמד האישה, זכויות בעבודה, הסכמים קיבוציים ועוד. בין השאר כיהנה כסגנית הנשיא של האגודה הבינלאומית למשפט עבודה וביטחון סוציאלי.                                                 

הפעילות ההתנדבותית שעשתה הייתה מרשימה במיוחד – היא כיהנה כיושבת ראש מועצת המוזיאונים ופעלה שנים רבות בוועד המנהל של סוזאן דלל, ועשתה בכל מקום גדולות ונצורות. אחרי פרס ישראל והפרישה מעולם המשפט החלו הריקודים בלהקת גילה,  מופע שהעלתה קבוצת נשים בשנות השבעים לחייהן ושהוצג במרכז סוזן דלל, ואחר כך  החלה לצייר את ציורי המקרא, הפעם באופן ממוחשב.  כמו כן נטלה חלק פעיל  בקבוצת "עשרה ציירים דיגיטליים" וגם שם הטביעה את חותמה. בשנת 2017 הוציאה את "הגדת רות – מנין באה ולאן אני הולכת", בפרק הבא היא החלה בכתיבת אופרה וסיימה את הפרק הראשון לפני מותה.

אסיים שבעיני, גדולתה הייתה האופן שבו בחרה לחיות – סיפור חייה שהחירות וחופש הבחירה שזורים בו. המסר העקבי עם העלייה בתוחלת החיים, ההתייחסות שלה להתפתחות האישית ומבט לעתיד גם עם פרישתה מהאוניברסיטה, החיבור בין הגוף לנפש ובעיקר האופן בו בחרה להתחדש שוב ושוב לאורך חייה.