האתגר האמיתי של אסטרטגיית היציאה האישית והקהילתית ממשבר הקורונה 

הטבע האנושי הוא טבע אופטימי בעיקרו. אילמלא היה זה כך, ואילו לא הייתה קיימת תכונת החוסן (resilience), אותה תכונה המאפשרת לאדם לקום על רגליו ולהמשיך הלאה גם לאחר שספג מכה מהותית בחיים, לא היינו מתאוששים בקלות ממלחמות ומאסונות גדולים אשר לרוע המזל פקדו את עמנו לא פעם לאורך ההיסטוריה.

הישראלים הם עם ידוע כחסין במיוחד, ויש בהם את תאוות החיים, היצירתיות והנחישות לקום ולהתחיל לרוץ מחדש. אבל זה לא נכון לגבי כולנו. יש בינינו כאלה ש"חטפו" יותר חזק הפעם, ושנפגעו קשה יותר ממשבר נגיף הקורונה, והם עדיין אפילו לא רואים את הקצה. ובצדק, כי ה"קצה" עדיין לוט בערפל. בעיקר כאשר תחזיות האפידמיולוגים והמדענים מדברים כבר על ה"גל השני" של המחלה הצפוי באוקטובר-נובמבר השנה.

כל אחד מאיתנו יכול לעשות הרבה דברים על מנת לשוב ולעמוד על הרגליים.

כמובן שלא כל עצה מתאימה לכל אחד. יש מי שהיה שכיר ופוטר או הוצא לחל"ת ללא אופק ברור לחזרה לשגרה, יש מי שהיה עצמאי ולא ברור לו כיצד יוכל לעמוד בנזקים או להשיב חיים לעסק שנפגע. יש כאלה שהגיל אצלם כבר קריטי ויתקשו למצוא עבודה חדשה, וכן הלאה.

הדבר הראשון שכל אחד יכול להתחיל בו הוא חשיבה מחדש על מה שהיא או הוא יכולים לעשות ברגע זה על מנת לחזור למסלול, תוך כדי ניצול יכולות וכישורים מיידיים שממילא קיימים אצלם. למשל, מי שהבינו מהר את המצב, ועשו במיידי "הסבה" להיות שליחים על אופניים וקטנועים או מכוניות היא דוגמא כזו. אף "שליחים הפוכים" המציעים להביא לשכנים סחורה וקניות ממקומות בהם לא ניתן לקבל שליח הביתה כבר קמו לנו. דוגמא אחרת היא בניית והתאמת שירותים מסוימים לשירות מרחוק, בין בטלפון ובין בפלטפורמות אינטרנטיות כגון סקייפ וזום. ניצול הידע בשפות, והזמן הפנוי עקב ההכרח לשבת בבית הפנו כמה אנשים לנצל את כישוריהם לצורך ביצוע תרגומים שונים, או אפילו כתיבת תוכן עבור אתרים, או מענה לסקרים תמורת תשלום.

אלה מקצת מהדברים שכל אחד מאיתנו יכול לעשות על מנת לשוב לאיתנו בהקדם לאחר תקופת הסגר הקשה הזו, ולקראת התחזיות הקודרות של חזרתו הכמעט ודאית של הנגיף בעוד חודשים אחדים.

אולם ישנו דבר אחד, מהותי, שעלינו לעשות, דבר הקשור להישרדותנו כחברה, כעם וכאנושות, והוא להגביר בהכרח את שיתוף הפעולה הרחב, גם עם בני אדם אשר אותם אנו לא מכירים כלל.

שיתוף פעולה איננו דבר קל או מובן מאליו, וכרוך תמיד בוויתור כלשהו. כאשר הוויתור גבוה מהרווח הנתפס, אין תמריץ לעשותו. אולם מה קורה כאשר הרווח עשוי להיות גבוה, אבל אנו מתקשים לראותו בגלוי? לשם כך צריך לפתוח את העיניים מעט יותר חזק, ולראות שיש סביבנו כל מיני הזדמנויות כאלו.

לכאורה, כולנו חיים בעולם תחרותי מאוד, כאשר ההצלחה האישית שלנו נתפסת לעיתים קרובות לפי ה"מרווח" (פור, בלשום האצנים) שהצלחנו לתפוס לפני האחרים בבראנז'ה שלנו.

במשבר הנוכחי ראינו איך גם אומות מתחרות זו בזו באכזריות, ומונעות עזרה מהמדינות החלשות יותר. חטאו בכך גרמניה, סין, ארצות הברית ובריטניה, ועוד. זוהי טעות גדולה, שהרי כולנו קשורים זה בזה, בין אם נרצה ובין אם לאו. אם המדינה שלי מתגברת היטב על הנגיף ושומרת היטב על אנשיה ועל כלכלתה, אולם המדינות שמסביב לא מצליחות בכך, לא עשינו הרבה. ווירוסים לא מכירים גבולות, ובסופו של דבר החלשים ידביקו את החזקים מהם, או יתמוטטו כלכלית ויהיו תלויים בחזקים ממילא, כך שהמשחק חייב להשתנות ממשחק סכום אפס (אם אני מרוויח אתה בהכרח מפסיד ולהפך) למשחק בו כל הצדדים מנצחים.

ואם זהו הדין לגבי מדינות, זהו הדין גם לגבי קהילות ובני אדם פרטיים. לגבי קהילות ההסבר פשוט ודומה להסבר אודות המדינות. אם בני ברק תיפגע, רמת גן תסבול. אם ערים חרדיות, ערביות, ואחרות לא יצליחו להתמודד היטב, גם הערים החזקות והקהילות לא יוכלו לנשום לרווחה ולחזור לשגרה, שלא לדבר על חוסר השקט החברתי אשר עלול לבוא בעקבות זאת. אם בצבא, במשטרה או במערכת הבריאות תהיה תחלואה, כולנו נסבול, לא משנה כמה הגנו על עצמנו.

אז מה את ואני יכולים לעשות בנידון?

כיצד נוכל להרחיב את הנתינה שלנו, להרחיב את שיתוף הפעולה בינינו, ובכך לחזק את הקהילה והמדינה, ולתרום ליציאה משותפת משופרת מהמשבר?

בדומה לסיעור המוחות אם חברים ושותפים לדרך, המניב רעיונות, תכניות ושיתופי פעולה שלא בהכרח חשבנו עליהם קודם, כך גם ברמה הקהילתית ומעלה, יוזמות חברתיות בסגנון של "שלחן עגול" סביב נושא או מקצוע יכולים להוליד יוזמות ורעיונות חדשים אשר ייתכן שיביאו לפתרונות שטרם נראו כאן, ויסייעו לקהילות באשר הן לצאת מחוזקות יותר ועם פתרונות טובים יותר.

לדוגמא, הזדמן לי בשבועות האחרונים להשתתף בכמה וכמה פורומים בינלאומיים, בין של מאמנים מרחבי העולם, בין של מתרגלי אמנות הלחימה אייקידו, טכניקות אימון (coaching) שונות ועוד, וגם בפורומים בארץ סביב התייעצות עם מומחה לגבי רעיונות לשיקום העסק הקטן, או דרכים של מנחים ומרצים לצאת מהמשבר. בכל הפורומים הללו כולם הרוויחו מהעצות, השיתופים, המחשבות והרעיונות שהועלו שם. הדבר הזה כמעט ולא יכול היה לקרות בימים של לפני הקורונה, ימים בהם כולם מנסים להשיג יתרון יחסי על פני האחרים, על חשבון האחרים, העיקר להיות בראש התור.

הזדמן לי להציע וגם לבצע כמה וכמה תהליכי אימון אישי למובטלים הרבים, אותם ליוויתי בחינם, כמובן, לאור מאפייני התקופה. לאחרים שלחתי סרטונים חדשים (תחום אליו נכנסתי רק בחסות הקורונה, אשר "הכריחה אותי" ללמוד תוכנת עריכה, להעלות את הרעיונות ולבצע, והנה על הדרך שברתי תקרת זכוכית קטנה שעמדה בדרכי כבר זמן רב).

בקבוצת גימלאי המורים בגבעתיים, בה נהגתי ללמוד יידיש פעם בשבועיים, יזמתי והכשרתי את ה"צעירים" שם (אני הילד הכי קטן בקבוצה, כמו שבוודאי ניתן להבין, ואני כבר בן 63) ללמידה בזום, תוך כדי משבר, והנה כבר חמישה או שישה מפגשים מתנהלים שם מדי שבוע, כאילו היה זה הדבר הכי טבעי עבורם, וזאת כאשר חלקם לא ממש מתמצאים בטכנולוגיה או מחשב ולא שמעו מעולם את המילה "זום" עד לפני חודש וחצי, למעט בהקשר של דבורים.

אחרון לרשימה קצרה זו, אך לא פחות חשוב או מעניין יהיה ניצול חוכמת ההמונים. מתברר שחוץ מ"דוקטור גוגל", יש הרבה אנשים טובים וחכמים ברשת, חלקם אף נמצאים במרחק כמה רחובות מאיתנו, רק לא ידענו עליהם. שוב, בחסות המגפה הזו, ולאור ההסתערות על רשת האינטרנט, ניתן היה ללמוד, להתייעץ ולשאול רבים על התלבטויות ושאלות מקצועיות רבות. ומאחר וגילינו שחוץ מואטסאפ אפשר לדבר עם בני אדם גם ממש באופן ישיר, ובניחותא, באמצעות הטלפון או בתכנת וידאו צ'אט כזו או אחרת, הצלחתי ליהנות מהרבה עצות וחוכמה של חברים, עצות וחוכמה אשר מסייעים בידי בחשיבה קדימה על העולם הפרטי שלי שלאחר המשבר, אך גם אודות העולם הקהילתי בו ארצה להיות שותף.

זאת לצד יוזמה קהילתית מול עיר ילדותי ברומניה, שם מתברר כי יש רבים המוכנים ללמוד מאיתנו, קשובים ועירניים, ומוכנים בהחלט לשתף פעולה אם רק ניתנת להם ההזדמנות. את זאת אנו יכולים וצריכים לעשות גם כאן, בארצנו, ורבים מאיתנו, ובעיקר אלה מ"אוכלוסיית הסיכון" המבוגרת יותר, בעלת הידע, הניסיון והמיומנות.

מה נותר לנו לעשות? לחשוב, לתכנן, ובעיקר לעשות! בהצלחה!