פרקי יומן 

כשישראל הרצל נהיה אבא הוא כתב יומן אישי שבו תיאר את קורותיו. בשיטתיות יומיומית היה כותב חלומות ופנטזיות, תהיות קיומיות ומחשבות חולפות. דורש מעצמו להצליח, מקטלג משימות. ואז, ביום בהיר אחד, בנו הבכור התגלה כמפגר ברמה גבוהה, וזו הפעם הראשונה בה הוא זוכר שהיה חסר אונים לגמרי ושלא נותרו לו מלים. היומן שבו כתב  מביא את כל האירועים הקשים. ישראל נזכר בסיפור הזה ומציין כי מעולם לא חטף מכה מכאיבה כזאת, וחווה עצב חד ומצמית.

 הוא, תמיד רצה יותר. יותר פרסום, יותר תהודה. אבל דווקא בבית שבו גדל לא זכה להכרה המתבקשת. למרות שבלט כילד חכם ודעתן, אמא שלו סירבה להתרשם. מחמאות לא חולקו בנדיבות. וכך, שנים רבות לאחר מכן, כשחשב לקפוץ לבריכת האמנות, לא היה לו די ביטחון לקפוץ למים. את טבילת האש לקח לו שנים לעשות.

הוא מעיד על היחסים שלו עם עליזה זוגתו:

"אני בנאדם מאוד חם וטאצ'י ומאוהב בזוגתי עליזה ואוהב להרעיף עליה אהבה וגם לקבל. הבת זוג שלי מרגישה נאהבת. אני לא מקמץ ברגשות. אני נהנה מזה. תודה לאל שאנחנו חיים בעידן שבו לא נדרש ממני לבשל כדי להפגין אהבה. אפשר גם להזמין".

"כשאני עם עליזה בבית אני מרגיש אותה כמו חמצן. כמו פילטר שנכנס לי לתוך החיים ושינה בי המון דברים. גם ברמת הזוגיות ובמה שלמדתי ממנה על אהבה וחברות. לא הייתי כזה אדם פעם. הייתי הרבה יותר אגרסיבי. ובה יש משהו מאוד עדין ואצילי כל כך"

אמונותיו לגבי אמנות:

יש באמנות מלא אנשים מוכשרים שלא מגיעים לשום מקום. אתה יודע כמה כישרוניים יצאו השנה מ"בצלאל" ו"המדרשה"?

"קודם כל, בשביל להצליח באמנות צריך מוטיבציה של טייס קרב לפחות. חייבים להתמיד, ולהיות כל הזמן עם האצבע על הדופק. הצלחה לא באה אחרי הציור הראשון, וגם לא אחרי התערוכה הראשונה. חייבים להיות פעילים כל הזמן."

"חשוב לא לחכות למוזה שתבוא. אמנות זו עבודה קשה. רצוי ללבוש סרבל, ולהתנהג כמו פועל שחור שבא כל יום לעבודה. חשוב גם להאמין בנסים. אבל חייבים להתכוונן, לדעת מה המטרה ולחלום עליה. צריך להיות גם קצת חצופים, ולא לפחד לפנות לאנשים שיכולים לקדם אותך".

"אני לא מפונק. לא חיכיתי שדברים יקרו, אלא גרמתי להם לקרות. זה שאני לא קשור לגלריה  מסוימת מאפשר לי חופש לעשות מה שבא לי, עם מי שבא לי".

"במצבים של תחרות יוצא ממני משהו טוב. אני אוהב להיות בקבוצה של הכי טובים וגם בקבוצה הזו להיות הכי טוב. אין לי רגשי נחיתות. טוב, אולי קצת. כי אף פעם לא הייתי פופולרי בכיתה"

סגנונו צבעוני, למרות שלא פעם עבודותיו מכילות ביקורת פוליטית וחברתית. הוא לא רואה סתירה בין ליצור אמנות המוצגת בגלריות ואפילו מוזיאונים, לבין שיתופי פעולה ברשת עם אחרים.

יש לו גם אמונות כלליות:

"אני חושב שהדור שלנו, בני השבעים פלוס, הוא מדהים ומשנה גם היום את העולם. אני לא משווה אותנו לדור שהקים את המדינה, שם כל אחד היה איזה סופרמן. אנשים שבגיל 16 הלכו והקימו קיבוצים. אבל הדור שלנו גם כשהיה צעיר נאבק בדעות ובגזענות ובאמיתות של המבוגרים. המדינה הזו היא המדינה הכי לא שמרנית בעולם. היא נולדה מתוך רעיון, מתוך פנטזיה. אבל הדור של ההנהגה העכשווית, זה של טראמפ, ג'ונסון וביבי, לא חושב על הדור הצעיר. לא חושבים על זה שאין להם אפשרות לקנות דירה, שאין להם שוויון הזדמנויות, שאין להם זכויות סוציאליות. וקצת כמו ביציאת מצרים, שבני ישראל זעקו ולא שמעו אותם, גם הדור הצעיר בארץ ובעולם זועק כבר עשור שנמנעים מהם החיים שדור הבייבי בומרז כן זכו להם".

מתחילת דרכו הוא פועל עם אסטרטגיה שמטרתה לפרוץ גבולות וחוקים, כדי למשוך תשומת לב.

" הגשתי פעמיים מועמדות לסיוע של מועצת הפיס לתערוכות, ונדחיתי. אני חייב להגיד לך שאני חדור מוטיבציה, אני רוצה להיות על השער, ושיהיה כתוב שמישהו קנה אותי או שעשיתי אקזיט מטורף. אני רוצה להיות סיפור הצלחה כמו אלה מעולם ההייטק שבו פעלתי עד גיל 55. נורא בא לי לתרגם את הכישרון שלי לכסף. זה ייתן לי מרחב פעולה. ואז, כשכבר יהיה לי המון כסף, אולי אצא לחופשה ביפן עם עליזה".