סביר להניח שלא בכדי בחרה ארנדט בתיאור הרוח המעיפה את אייכמן אל ההיסטוריה. בבחירת הדימוי הזה היא מציירת את אייכמן בצורה אבסורדית כמלאך ההיסטוריה, ומקשרת אותנו אל השקפתו של וולטר בנימין על מושג ההיסטוריה ועל השפעותיו של המטריאליזם ההיסטורי על ההווה והעתיד. בה בעת, מכוונת אותנו ארנדט לקוטב מוסרי אחר, מהגותו של ובר בכך שהיא מציגה את אייכמן כבירוקרט המושלם, היודע להפריד בין רגשותיו וענייניו הפרטיים לבין עבודתו ו"שליחותו" כבורג במערכת הנאצית הכוללת. הדיכוטומיה והתנועה על הציר הובריאני-בנימיני מאפשרות לארנדט למתוח ביקורת הן על ההתנהלות והמוסריות של משפט אייכמן, והן על אישיותו של אייכמן כדוגמא לקיצוניות הרציונליות האינסטרומנטלית שאותה מעלה ובר בדמות כלוב הברזל של הרציונליות. שני הכיוונים בוחנים את שאלת גבולות הציות משני צידיו של המתרס במשפט - הצד המפסיד והנאשם מול הצד המנצח והמאשים.
וולטר בנימין טוען כי "מי שזכו בניצחון, עד עצם היום הזה, צועדים גם הם בסך תהלוכת הניצחון, המצעידה את השולטים היום על גופותיהם של המוטלים היום על הארץ. גם השלל מובל בתהלוכת הניצחון, כנהוג מאז ומתמיד. מכנים אותו 'נכסי תרבות'." (וולטר בנימין, "על מושג ההיסטוריה" הרהורים ב', עמ' 312)
ארנדט ממשיכה בקו זה כדי להעלות את השאלות האם ניתן לשפוט כלל את המפסידים במלחמה לפי ערכים שמציבים המנצחים בדיעבד? האם אין בהגדרת "פשעים נגד האנושות" בדיעבד משום מוסר כפול המכשיר את פעולותיהן של בעלות הברית במלחמה, אכזריות ככל שיהיו, מול פסילת ושלילת פעולותיהן של המדינות המפסידות? האם יש בידה של מדינה את הסמכות לשפוט אדם אשר פעל במסגרת החוק של מדינתו?
השאלות הללו, יחד עם הנושא הבעייתי של חטיפת אייכמן על מנת להעמידו לדין בישראל מעיבים על יכולתו של משפט זה להעמיד קו מוסרי נקי ומוחלט, על אף שקו זה מסתמן בפסק הדין. בעוד ארנדט מציגה את הרציונליות האינסטרומנטלית של אייכמן כצו המצפון שהוביל אותו בפעולותיו מתוך מוסר של כוונה, טוענים השופטים בפסק הדין כי ישנן פקודות והוראות אשר אי חוקיותן מתנוססת "כדגל שחור (מעליהן) ככתובת מתריעה: 'אסור!'".
דבקותו של אייכמן במטרות תפקידו לאורך המלחמה ובמיוחד בתקופה שבה הועבר לבודפשט לקראת סוף המלחמה, השאיפה ליעילות מוחלטת והרצון לטפס בסולם הדרגות של המערכת הבירוקרטית הנאצית מציגים אותו לכאורה כתופעה המוחלטת של הבירוקרט המצוי בכלוב הברזל אשר איבד את ערכי האנוש הבסיסיים.
ארנדט מנסה להציג בפנינו את התנאים התרבותיים והחברתיים שהובילו לאיבוד הערכים: "למילותיו של הפיהרר היה כוח של חוק", "החוק בארצו של היטלר דרש שקול המצפון יאמר לכל אחד "תרצח"" ולמרות זאת בתחילת דרכו אייכמן בוחר לעשות פעולה הנוגדת את "חוק המדינה והתנועה", הוא "עזר לבן דוד יהודי למחצה, ולזוג יהודי בוינה שדודו התערב למענם". בחירתו של אייכמן לבצע פעולה זאת ולסייע בידי השלושה היא אולי המפתח לשאלת מוסר האחריות ומוסר הכוונה של אייכמן. יכול להיות שדווקא לגבי אותו בן דוד ראה אייכמן את הוראות המערכת מתנוססות כדגל שחור? אם לא = הרי שהיה בוחר להבליג על בקשותיו. אך בידיו הייתה היכולת לעשות והוא בחר לפעול, גם אם לא בתחושת שלמות מלאה, הרי שבסופו של דבר בחר לעזור לשלושה.
בעיה זו ממשיכה לרחף גם כיום על המשפט ועל שאלת רדיפת הנאצים לאחר המלחמה. עצם חטיפתו של אייכמן מדרום אמריקה, ממדינה שלא הייתה מוכנה להסגירו, עולה השאלה האם הפעולות אשר בוצעו כלפי אייכמן בהבאתו למשפט הן תוצאה של מוסר האחריות או מוסר הכוונה. האם הרצון לרדוף צדק, עד כדי התעלמות מהחוק, אכן אפשרי עבור מדינה דמוקרטית או האם נפלה אותה מדינה לאותו כלוב ברזל של צורך בנקמה שהתמסד.
בנימין עצמו וודאי היה מפנה אצבע מאשימה אל המדינה היהודית בשלב זה ומצביע על כך שהניצחון אפשר למנצחים לבצע פעולות לא מוסריות כלפי אייכמן המפסיד בשם מוסר המנצחים הכפול. כאן נפתח פרדוקס המחבל המתאבד באופן מופשט אך יותר. השאלה העומדת על הפרק - האם מותר לענות אדם אשר ייתכן שיש בידיו מידע שיכול למנוע הרג חפים מפשע. במקרהו של אייכמן עולה השאלה האם מותר להתעלם מזכויותיו של אדם ומריבונות וחוקי המדינה המגינה עליו רק בגלל שרצח בעבר וייתכן כי הבאתו למשפט תמנע רצח עם נוסף בעתיד. שאלה זו אינה ניתנת לפתרון ביריעה כה קצרה כמובן וטמונות בה עליות ומורדות רבות. כל שיכולנו לעשות כאן הוא לחדד את הסוגיות העומדות על הפרק ולהבליט את הניגוד בין מוסר הכוונה והאחריות של המנצחים לבין אלו של המפסידים לאור ההיסטוריוגרפיה.
