נתן זך: הקסם הזר האיטי – קסמים אינם יכולים להעלים את הכאב
הקסם הזר האיטי של לא לנסוע,
של לא לזוז מן המקום הזה אל
הקסמים הפחות-רגועים של הטסים במטוסים בלילה,
חולפים זה ליד זה בשריקה באויר מצוחצח וקר,
דוחקים מרפק אל נוסעים אחרים באור מוזר, לא
לצאת מכאן אלפי פעמים, להשאר
כל ערב מחדש עם האותות המוכרים, לשאת את
הנאום העקר אל הכוכבים, לשמור את צעדי הזמן ולכלות
את היקר מכל יקר
ביד לא-נחפזת ובלב נשבר.
המבט הראשון על צורת השיר מעניק לנו תחושה של הסתכלות על טכניקת זום: משהו שמתחיל ברזולוציה צרה ובהדרגה מתרחב. לשיר שלושה בתים – בית ראשון ובו שתי שורות, בית שני ובו שלוש שורות ובית אחרון ובו חמש שורות; משהו שמתחיל קצר, ברור, חד-משמעי, אך אחר כך הופך למורכב יותר.
האם הרושם הזה של צורת הבית, מעיד על תוכנו?
הבית הראשון
הבית מתחיל בכך שהוא לוקח אותנו אל משהו אחר, אל קסם שאיננו השגרה המוכרת. הקסם הזה הוא זר ואיטי, ומתממש במצב שבו לא נוסעים ולא זזים אלא נשארים.
ומהיכן לא זזים? לא זזים במרחב וגם לא זזים בזמן: "לא לזוז מאז – [הזמן], מן המקום הזה [המרחב] אל". משהו שהוא קפיאה מוחלטת בזמן ובמקום, ואשר יש בו איזשהו קסם.
המילה האחרונה בבית, "אל", אומרת לנו שלא משנה אל מה לא נוסעים ולא זזים, העיקר שלא לזוז לשם, אל מה שלא יהיה. ולכך מצטרף גם הקצב, גם הריתמוס של הבית, שגם הוא משקף את אותה איטיות שהמשורר משבח, איטיותו של הקסם הזר.
בבית הקצרצר של שתי השורות מופיעה המילה "לא" פעמיים, והיא מעידה כי הקסם הוא של סירוב ושל הימנעות, של עצירה ובדיקה האם מה שאנחנו נוהגים לעשות אכן ראוי לבדיקה חדשה. ובהיפוך צורני, ישנו שיכול אותיות בין אותיות המילה "לא" לבין אותיות המילה החותמת את הבית, "אל", מילה השולחת אותנו אל מה שהמשורר רוצה שנימנע ממנו. לאמור, שיכול האותיות בין שתי המילים מעיד על משמעותן ההפוכה.
מהו הקסם הזה שהמשורר ממליץ עליו?
הבית השני
בבית השני, המשורר עובר מקסם הקיפאון האיטי אל הקסם הפחות רגוע. מהו קסם זה? זו הטיסה במטוסים בלילה.
ומה מאפיין את הטיסה הזאת, את הקסם המוצלח פחות במדרג הקסמים?
ראשית, כאמור, זהו קסם שהוא רגוע פחות מהקסם המועדף שבבית הראשון, והוא קיים בלשון רבים, "קסמים", כלומר יש ממנו הרבה, הוא לא ייחודי כמו הקסם הראשון. בנוסף לכך זהו קסם שכולו תזוזה ותנועה, בניגוד לקסם הראשון שבו לא זזים; לא סתם יש בו תזוזה ותנועה, אלא יש בו טיסה – תנועה מהירה מאוד, אולי המהירה ביותר שאדם יכול לחוות.
מה עוד? אלה קסמים רועשים, שורקים, והם מתרחשים בסביבה נקייה מאוד וגם קרה – "באוויר המצוחצח וקר", בסביבה שיש בה אור מוזר וקרבה אנושית מטרידה, מפריעה, צפופה. זו סביבה שיש בה משהו מושך כי היא לוקחת אותנו למקומות אחרים וכנראה אקזוטיים, והיא מושלמת בניקיונה ובמורכבות הטכנולוגית שלה, אבל יש בה גם משהו דוחה ומרתיע, כי היא קרה ומוזרה ופוגעת במרחב האישי של הנוסעים. ומשום כך, קסמי הטיסות האלה רגועים פחות מהקסם שהמשורר ממליץ עליו בבית הראשון של השיר, קסם שבו לא נוסעים, ושבו לא דוחקים מרפק זה אל זה.
בבית השני מתוארים קסמים שאינם מושלמים, שהם בעלי חסרונות. ועדיין, יש בהם משהו שמזכיר את הקסם שבבית הראשון – הזרות, המוזרות. הקסם שמופיע בבית הראשון של השיר הוא זר, כי יש בו ויתור על הקסמים שמושכים את הלב בבית השני של השיר, אבל גם הקסמים האלה זרים ומוזרים.
אבל האם אנחנו מדברים על אותה זרות, או שאולי מדובר בזרות שונה?
הזרות שנקשרת לטיסות שבבית השני מוכרת ולכן מושכת, אבל היא איננה ממלאת את הנפש, איננה מעניקה ביטחון. המשורר מציע לעזוב ולא להיאחז במה שמוכר, בטיסות הליליות האלה, כי יש בהן משהו שמחסר ולא מוסיף.
במקומן, המשורר מציע לנסות ולחוות את הזרות של להישאר ללא הנוסעים האחרים, להישאר בשקט ולא ברעש, באיטיות ולא במהירות, ואז אולי למצוא בזרות הלא מוכרת הזאת את הביטחון, את השקט שבך, שקיימים בהווייתך אבל אינך מכיר אותם.
הבית השלישי
הבית השלישי של השיר מחזיר אותנו אל הבית הראשון, אל השאיפה וההמלצה להישאר, לא לנסוע ולא לזוז. ובינתיים מתברר כאן, שטיסות הלילה התרחשו אלפי פעמים, שקסמיהן היו מרכיב מרכזי באותה הווית חיים, שהמשורר מנסה להתרחק ממנה.
ומה מציע המשורר כאלטרנטיבה?
הפעם המשורר מפרט למה התכוון בבית הראשון, מהו הקסם האחר הזה שהוא מציע, במקום הקסמים של אלפי טיסות הלילה.
זהו קסם שמתרחש לא במהלך היום אלא בערב, כאשר הכוכבים מנצנצים בשמים. מהו הערב? אולי הזמן שבו אנו לא עסוקים, שבו החושך מתחיל לאיים, שבו נושאים תפילה מלב חרד אל הכוכבים.
אבל מתברר לנו שהנאום אל הכוכבים הוא נאום עקר. זו הפעם הראשונה שהמשורר אומר לנו שמשהו קשה קורה במקום שבו אנחנו נשארים ולא נוסעים ממנו. ישנם כוכבים ששואפים אליהם ורוצים מהם משהו, אולי הצלה ואולי תקווה, אבל תפילת האדם אליהם לא נענית.
וכאן בפעם השנייה והאחרונה מופיעה בשיר המילה "אל". בפעם הראשונה, בסוף הבית הראשון, פנתה המילה אל הקסמים הפחות רגועים ואילו עכשיו היא מתייחסת לפנייה חסרת התוחלת לכוכבים. קודם הציע המשורר לנטוש את הקסמים הפחות רגועים ולפנות לקסם הזר האיטי, ועכשיו כשאנחנו נמצאים עם הקסם הזר האיטי אנחנו מתוסכלים כי לא קיבלנו את מבוקשנו.
האם המשורר רומז לנו בכך שגם האלטרנטיבה איננה משובבת לב, שגם היא לא תפתור את הקושי, שלא ברור האם הקסם המומלץ בתחילת השיר אומנם עובד?
אנחנו יכולים להיזכר בשירו של ביאליק "הכניסיני תחת כנפך", שבו המשורר קובל על בגידת הכוכבים ועל כך שהם רימו אותו, ואנחנו יכולים להיזכר בדוגמה הפוכה ומיטיבה כמו אצל אלתרמן בספרו "כוכבים בחוץ", בשירו "פגישה לאין קץ":
טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת,
אל תרחמיהו בעויפו לרוץ,
אל תניחי לו שיאפיל כחדר
בלי הכוכבים שנשארו בחוץ.
ומה עוד נאמר בבית השלישי? - "לשמור את צעדי הזמן", כלומר להיות ערני לזמן הצועד קדימה, לשים לב אליו ולא להסיח את הדעת ממנו. ובמשתמע, כל אותן אלפי טיסות ליליות שאירעו בעבר נועדו להסיח את הדעת מהזמן, לברוח ממנו אל קסמים שאינם רגועים, שאינם מועילים. ואם כך, המשורר שב וחוזר על מה שהמליץ לנו בבית הראשון: להיצמד למקום הקיים ולזמן הקיים, ולא לברוח באלפי טיסות למקום אחר.
ואז מגיעה השורה התחתונה והמסכמת של השיר: "ביד לא-נחפזת ובלב נשבר". במה מדובר?
מדובר בחיים שגם כשלא בורחים מהזמן ומהמקום שבהם, וגם כשפועלים באיטיות כפי שזך כותב: "ביד לא נחפזת, הקסם האיטי", אין בהם נחמה ואין בהם גאולה.
ובחיים כאלה אכן נותרים בסוף עם לב נשבר
וכאן נותר הקורא עם שתי פרשנויות אפשריות לשיר: האפשרות האחת – העדפת חיים שיש בהם קסם איטי של לא לנסוע, והאפשרות השנייה – מתן מעמד שווה וטרגי לשני סוגי הקסמים: זה האיטי, וזה של הטיסות במטוסים.
הפרשנות הראשונה מעניקה ערך לחיים שבהם לא זזים במרחב או בזמן, חיים שבהם לא בורחים במטוסים למקומות אחרים שאיש לא הבטיח שיש בהם חיים אחרים, ולא מזרזים את החיים מתוך הנחה שהמהירות מסיחה את הדעת מכאבם. אלה חיים אותנטיים, חיים עם קסם זר כי אנחנו לא רגילים להישאר עם מה שכואב אלא בורחים מהכאב, אבל הוא הקסם העדיף כי איתו נחיה חיים ללא מסכה, חיים אמיתיים.
הקסם מתקיים "עם האותות המוכרים" (שורה שנייה בבית השלישי) – ביטוי שהוא גם אוקסימורון. מה שמוכר הוא השגרה, אבל במה שמוכר חבויים ניסים ונפלאות ("ואת המטה הזה תיקח בידך אשר תעשה בו את האותות", שמות ד, יז), כלומר הקסם מתרחש כאשר אנחנו נשארים עם המוכר והכואב, כי הקסם החליפי של טיסה מהירה למרחקים הוא רגוע פחות ובסופו של דבר, מיטיב פחות.
אפשר להוסיף, אף כי הדבר לא עולה מן הטקסט, כי אולי יש פתח תקווה בלב הנשבר. כאשר מפסיקים לברוח אל הזר והלא מוכר ונשארים במרחב ובזמן המוכרים והשגרתיים, מגיעים תיקון ושלווה מסוימים, מה שאין הדבר כך אם הלב נשאר ללא בחינה עצמית וללא תיקון. זאת, ברוח דבריו של ר' נחמן מברסלב, או שמא של ר' מנחם מנדל מקוצק – "אין דבר שלם מלב שבור".
הפרשנות השנייה משאירה את הקורא מול שני סוגי קסמים של חיים, ושניהם טרגיים כי הקיום האנושי הוא טרגי. הבריחה אל הטיסות המהירות והרועשות איננה מעניקה שלווה או גאולה, אבל גם ההישארות במקום ובמרחב איננה מבטיחה זאת. להפך, יש בה לב נשבר, יש בה עקרות, ויש בה זמן שצועד, מתכלה ומכלה אותנו ואת חיינו שהם היקר לנו מכל יקר. הטיסות המתרחשות בלילה, וההישארות במקום בערב ולא ביום, כולן מתרחשות בזמן שבו הלב מתחמץ מכאב, והכוכבים בשמים שבהם טסים המטוסים אינם מגיבים לתפילת האדם, בדיוק כמו הכוכבים שהנאום העקר פונה אליהם.
ולכן הכניס המשורר את הפסיחה בשורה האחרונה של הבית השני, בואכה הבית השלישי של השיר. בשורה זו, הממשיכה אל השורה הראשונה של הבית השלישי, מומלץ שלא לטוס אלפי פעמים מחוץ למקומנו, אך באותה נשימה ממליצה השורה הראשונה של הבית השלישי דווקא לטוס אלפי פעמים. ומה מחבר בין שתי השורות? אותה מילה קטנה, "לא", שהיא כמו האל יאנוס במיתולוגיה הרומית, בעל שתי הפנים הפונות לעבר ולעתיד. אין פלא שיאנוס נתן את שמו לתכונת הדו-פרצופיות ובהקשר לשיר – לדו-משמעות שבו.
מוטב להישאר במקום, ומוטב לנסוע מהמקום. מוטב לעצור את הזמן, ומוטב להביט בזמן הצועד קדימה. כך או כך, הלב נשבר, והקסמים אינם מאחים אותו.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
