האמנות במדינת חלמלנד 

בגיל 71, כשמאחוריו 3 תערוכות באירופה בחסות ובמימון משרד החוץ, האמן יוצא נגד הצניחה במעמד האמנים. האמן גם מסביר  מדוע הוא מעדיף להיקרא "הומניסט שמצייר" ולא אמן.

באחד הרחובות הוותיקים בכ"ס מתגורר האמן עם זוגתו עליזה. השנה מלאו לו 71, אך האנרגיות עדיין במיטבן, הוא צלול, שופע סיפורים ושוחה מדי יום בבריכה, לפחות עד הסגר. שמו של האמן, לא מוכר לקהל הרחב.

אביו היה בקשר עם מנהיגי העם בתקופה שאלה כיבדו עדיין את שם המשפחה הרצל — היה בקשר רחוק עם בן גוריון, שאף דאג לסדר לו מקום עבודה.

לאורך השנים, הוא אומר, צייר רק אחת מחמש עבודות שתכנן. "כשאני רואה רעיון חדש שלא הכרתי, צילום יוצא דופן שמדבר אלי או סדרת עבודות של אמן שאני מתרגש לראותה  היצירתיות שלי מתחילה לעבוד שעות נוספות ואני מרגיש כמו הר געש שמתחיל להתפרץ. אני מתחיל בסדרה חדשה רק כשאני מתאהב בנושא ואני מרגיש שבאמת יש לי מה לומר לעולם. אני נוהג לשבת כמה שעות, לשאול את עצמי  שאלות, ובסוף השאלות, העבודה כבר היתה מתוכננת בראשי. אם לאמנות יש כוח לעזור לאנושות. ולו גם בקנה המידה הקטן ביותר, היא יכולה לעשות זאת רק באמצאות יצירות שיביאו את הצופים למחשבות". עבודות הקולאז' שצייר בשנים האחרונות  גדולות ופשוטות. אין בהם גרנדיוזיות המאפיינת אמנות עכשווית: כל קטע מחושב ויושב במקומו, והקומפוזיציה השלמה היא  טבעית ועדינה.

האמן הושפע מזרם ה"היפ הופ" במוזיקה החדישה, ובמיוחד מטכניקת "גזור והדבק" שנמצאת בשימושם.  ה"היפ הופ"  משתמש בסמפלינג (דגימה מוזיקלית) של קטעים או חלקים משיריהם של אמנים אחרים, לפעמים ללא ידיעתם או הסכמתם, והצגתם בקטעי מוזיקה חדשים. סימפול הפך לאחד מהמאפיינים הבולטים של מוזיקת ה"היפ הופ".

האמן החליט  להעביר את הטכניקה לאמנות שהוא עושה.  לכן הוא "גוזר ומדביק בצורה דיגיטלית" עבודות קודמות שייצר ב-15 שנות יצירתו. כך נוצרים עבודות הקולאז' המדהימות.

במשך 70 שנות חייו  רכש מספר תובנות שהוא אוהב להתחלק בהן עם אחרים:

הראשונה – "אנו לא זוכרים  כמה אמנים מוכשרים ומצוינים ישנם שנכשלו בדרכם להיות מפורסמים. ההיסטוריה נכתבת ע"י האמנים המנצחים. אילו ששיחק להם מזלם. טעויות של אמנים שהם לא מבינים שהאספנים, אוצרים וכתבי התרבות מעוניינים לראות מה זה יתרום להם ולא רק לאמן. אמן המתמקד רק בעבודה וביצירה, וחבל לו לבזבז זמן על דברים שוליים כמו מכירות, פרסום ויחסי ציבור – לא יגיע למרכז תשומת הלב של הממסד האמנותי. רוב האמנים לא מכירים את האינטריגות, כוחניות, יחסי "שמור לי ואשמור לך" של הביצה הקטנה של האמנות בישראל, ואת השלוליות העוד יותר קטנות, של האמנות המקומית בערי מגוריהם".

השניה - "מדהים איך מדינה ברוכה בכל כך הרבה כישרונות, אינה מסוגלת לפתור בעיה בסיסית  בזמן הקורונה, כמו פתיחת האמנות בחזרה עבור אוהביה."

השלישית - "אלוהים מסתתר בפרטים הקטנים. הקולאז' שאני יוצר  חייב להיות מושלם, מדויק, פונקציונלי, מרחיב את הלב ומהמם ביופיו – אחרת נכשלתי בעבודתי".

הרביעית – "יצירתיות היא להרשות לעצמך לבצע טעויות. אמנות היא לדעת אלו מהן לשמור.  הרבה מהעבודות הכי טובות שלי, הן חד פעמיות, כי כשניסיתי לחזור על אותו תהליך, קבלתי עבודות אחרות לגמרי, הרבה פחות טובות".

החמישית –"כמהנדס למדתי שפאבלו פיקאסו צדק כשאמר -  מחשבים הינם חסרי תועלת ביצירת אמנות. הסיבה היא שהם יכולים רק לתת תשובות לשאלות".

השישית – "יש מהנדס עם עשר שנות ניסיון, ויש את חברו שיש לו עשר פעמים שנה ניסיון".

השביעית – "האמנות נותנת חופש. אני מרגיש וחש באמנותי כנשמה חופשיה. אני  מרגיש כהומניסט המצייר ולא כאמן.        כיום אין לי שום בוס שאומר לי מה לעשות ואיך לעשות כמו בתקופת עבודתי בחברות היי טק.  מגוון הנושאים שאני מצייר הינו גדול: אמנים שאהבתי, מקומות שהייתי והתרשמתי, אירועי מחאה לסוגיהן השונים. מנהיגים שאני מעריך, עבודות של בת זוגי, פרסומות מלהיבות, ציטטות מחכימות, עיניים ומערכות העצבים, ואילו רק חלק קטן מ-82 עבודות הקולאז' שבתכנון".

השמינית - אמן חייב לזכור שאנשים קונים אמנות משלוש סיבות: מאהבה, כהשקעה כלכלית וכסטטוס חברתי - ואמן מסחרי חייב ליצור בהתאם ולשווק את עצמו כשכל שלושת המרכיבים הללו קיימים ביצירה שלו.

התשיעית – אחרי 15 שנות חיפושים, מצאתי ואני מביא איתי סגנון חדש לעולם האמנות הישראלי, יוצר שפה אמנותית ייחודית, שונה ואחרת,  בסדרת 82 עבודות הקולאז'. משהו שהוא רק שלי, סגנון אישי ובר זיהוי.

העשירית - במקביל להצגת 3 תערוכות יחיד באירופה, התחלתי למכור יצירות שלי לאט לאט גם בבית המכירות  הפומביות של גלריה "תירוש". כיום, אם אתה לא נמכר גם בבתי המכירות  הפומביות,  אתה לא קיים.   רוב האספנים וסוחרי האמנות מחפשים מידע על אמן חדש באינטרנט, מרבית המידע שיעלה יהיה ממכירות פומביות בהן נמכרו יצירות של אותו אמן ובכך לא רק יאסף על האמן מידע, תינתן לו במה וחשיפה נאותה, יבנה לו מוניטין והכי חשוב יבנה לו מחיר שוק אמיתי ומעודכן.

 "חיפשתי מקום כפרי לעבור אליו מתל אביב — באותם ימים זה לא היה איני לגור בכפר סבא שנחשבה עיר פרובינצילית".

הוא נולד בתל אביב ברחוב רופין, דור ראשון בארץ. גדל בתל-אביב וסיים לימודים בתיכון א' בת"א. אביו, אליעזר האמן, עלה מהונגריה אחרי המלחמה. אימו, כרמלה, הייתה נכדתו של קלמן גרדינגר, ששלט על שמו יש עד היום בכניסה ל"מדרשה" בבית ברל.

ב–1967 התגייס לתפקיד לא קרבי . "הייתי - משקפופר עם משקפיים, לא הייתי פייטר", הוא נזכר בתקופה. בהמשך עבר להיות חוקר סעד בצבא, וזה היה שיפור.

בשנות ה–70 למד בטכניון ובתום הלימודים נסע לאירופה: חזר לישראל, כאן עבד בתעשיה האווירית כמה שנים, שבסופם הצטרף לחברת תדיראן.

לסיום - למה אתה מתבייש להיות אמן?

"בגלל מעמד האמנים הירוד בחברה הישראלית. אף אחד לא סופר אותם. שרת התרבות לשעבר גב' מירי רגב הייתה לדבריו "הקש ששבר את גב הגמל". התנהגותה חסרת האחריות, והנזקים שגרמה לתרבות ולאמנות בישראל גרמו לציבור האמנים לקרוא לשרה "מירי נזק". היא ביישה את התרבות ואת האמנים בישראל, וכעת קודמה להרוס את משק התחבורה.

מצב האמנות בכלל והמוזיאונים בפרט בזמן מגפת הקורונה, היה נראה לי חסר היגיון. מוזיאונים וגלריות הם מקומות לא עמוסים ואלה מקומות שקל למשטר בהם את הקהל. אני בטוח שסגרו אותם לא מסיבות בריאותיות. היחס הזה מעיד על המעמד של התרבות והאמנות. זה גם מאוד מטריד שמתייחסים לתרבות ולאמנות כתופעה אחת. מוזיאון, הופעה, כנס, הכול באותה קטגוריה. עולם האמנות פשוט לא מעניין אף אחד. זה נמוך בסדר העדיפויות של המנהיגים שלנו".

מי שהכיר בחשיבות עבודותיו היה מנכ"ל משרד החוץ הקודם מר יובל רותם, שהתלהב מהן כשהציג בגלריית משרד החוץ, ושלח את תערוכתו  לשלוש תערוכות יחיד באירופה.