פוטו רצח 2008. 4. 26
זה לא לקח יותר מרגע, אז קראו לזה "פוטו למינוטה" (אפשר גם "פוטו למינוטו") והיתה לזה צורה, כמו שהיום אומרים: "שלא נדע". יושבים בתא ששטחו לא יותר ממטר מרובע. יושבים זקוף מול העדשה כאילו שאנחנו יושבים מול לוע הרובה המכוון אלינו על ידי כיתת מוציאים להורג. אחר כך לוקחים בידיים רועדות את מה שהמכונה היתה מוציאה בשבילנו ומנסים לנחש אם התמונה שאנחנו אוחזים ביד, היא התמונה שלנו. הרבה דימיון לא היה בין התמונה לבין מה שאנחנו זכרנו את הפרצוף שלנו.ידענו שרק אנחנו ישבנו מול המצלמה, אז במאמצים רבים הצלחנו לשכנע את עצמנו שהתמונה היא שלנו וגם הפרצוף הניבט אלינו הוא הפרצוף שלנו כפי שבטח יראה אחרי שנמות, אז קראנו ל"פוטו למינוטה" ?"פוטו רצח".
לרגע יש לי נקיפות מצפון על שאני מתחיל כל כך נמוך. נמוך נמוך, אפילו צלם לא היה שם, אלא איזה מכונה פרימיטיבית שהפיקה תמונות שלא היה בהן הרבה מעבר לביזיון, אז תרשו לי להסביר בקיצור את מה שאני עומד להסביר באריכות בהמשך הכתבה.
אין מה להשוות את הציוד של אז לציוד של היום. אין מה להשוות את איכות התמונה של אז לאיכות התמונה של היום. אפשר להביא עוד הבדלים גדולים ועצומים בין מה שהיה אז למה שיש היום. מה שאותי מדאיג הוא לא ההבדל אלא דווקא העובדה שבדברים מסוימים, החשובים בעיני באמת, לא חל כל שינוי ואם כן חל, הרי שהוא שולי בהחלט ובתחומים מסויימים ישנה היום נסיגה משמעותית שיכולה להיות גם הרת אסון. לא רק בתיאוריה אלא גם במציאות.
אינני רוצה להמעיט בחלקם של הצלמים. תמיד היו גם צלמים שעשו עבודה קשה ומסורה ורצו להביא למתבונן תמונה אמיתית של מה שרצו להראות, אך תמיד חלק גדול של הצלמים עסקו ב"העמדה" של התמונה כי כך היה מקובל.
אולי המפורסמים שבצלמים היו צלמי החתונות והצלמים המשפחתיים: בדרך כלל לקראת סוף האירוע היו הנוכחים, לרוב רק המועודפים שבהם, מסתדרים לצילום. כדי לקבל תמונה "נכונה" היה הצלם מסדר את האנשים לפי הגובה או לפי איזה שהוא מפתח שניראה לו. למשל , שורה ראשונה , כולם יושבים. שורה שניה, הנמוכים בצדדים והגבוהים במרכז ממש כמו "התפלגות טבעית". או הילדים למטה, יושבים על הריצפה, בנים בשוליים ובנות במרכז. מעליהם עומדים המבוגרים, צעירים בשוליים ומגיל העמידה והלאה במרכז, מסודרים לפי זוגות, אישה- גבר אישה- גבר.
כאשר הצלם היה מרוצה מהסידור היה על כולם לקפוא במצבם עד שהוא היה מתייצב מאחרי המצלמה ומצווה על כולם לחייך, וקליק! וכולם חייכו, גם אלה שהרגליים "הורגות" אותם מכאבים וכל מה שרצו זה ללכת הביתה ולזרוק מהרגליים את הנעליים ולתת מעט חופש לאצבעות.
או למשל בחתונת הבת: הבת יושבת על כיסא מיוחד ומעליה עומד אביה שכבר שנים לא דיברה איתו, כי לפני שנים רבות יותר ניצל אותה מינית, ועכשיו הוא עומד וידיו האוהבות מונחות על כתפיה, אבל לצורך הצילום והתיעוד, שניהם צריכים להביט בעיינים אוהבות האחד בשני, היא כשעייניה נשואות מעלה לעברו והוא עיניו מושפלות מטה להביט בה בעייניים אוהבות, ושניהם מחייכים כי לשניהם זה היום המאושר ביותר בחייהם, ושניהם, או לפחות הבת, שונאים האחד את השני שנאת מוות.
תמיד היו גם צלמי שטח. כאלה שרצו בחוץ בשמש ובגשם עם מצלמה אחת ביד ומצלמה שניה תלויה על צאווריהם, להגיש תמונת אמת של משהו. או צלמי מלחמה שלפעמים צילמו את המלחמה מקרוב, ולפעמים מרחוק. לפעמים את הצד ההרואי שלה ולפעמים את האימים שבה.
בימים ההם, אלה שעברו מזמן ואלה שעברו לא מזמן. היה ברור למתבונן כי הוא רואה את מה שהצלם רצה שיראו, וזה היה מקובל עליו. הוא לא ציפה שצלם פשוט עם מצלמה פשוטה יראה לו את מה שלא ניתן לראות בעייניים רגילות.
מאז זרמו אפילו הרבה מיי ביוב במחנות הפליטים, או באזורי מלחמה. אני מתייחס למחנות הפליטים ולאזורי מלחמה, כי בשנים האחרונות אלה הם איזורי המחייה האהובים ביותר על הצלמים האמיצים, בין אם הם פרי- לנסרים ובין אם הם עובדים יחד עם עיתונאים אחרים בשביל עיתונים מסויימים. כך או כך הם חלק מהמדיה.
פעם עוד אפשר היה להפריד בין הכתבים לבין הצלמים. הכתבים היו הראשונים שהצליחו ליצור לעצמם מעמד מכובד ומהר הצליחו ליצור לעצמם מעמד של סלבריטי, בעוד הצלמים היו צריכים להמשיך ולחזר על פתחי העיתונים, לספק להם מאות, אם לא אלפי תמונות ולקוות שאחת מהן תזכה להתפרסם.
אולי זה הוא מקור האמירה: "תמונה אחת שווה אלף מילים". ורק כהערה אפשר לומר כי אפילו תמונה אחת טובה לא מנעה מעיתונאי, אפילו בינוני ביותר, מלכתוב אלף מילים.
תמיד ידענו כי העיתונות הכתובה ניתנת למניפולציה של הכותב. אם פעם חשבנו שהעיתונאי מביא לנו את האינפורמציה כשהיא נקיה ושהעובדות הן עובדות, ושהוא אכן נאמן לטענותיו, שלו ושל כל המדיה, שעומדת לו זכות כל שהיא משום שהוא לוחם למען "זכות הציבור לדעת" וש"חופש הביטוי" שהן אמירות כל כך מוסריות ולכן יש לו חסינות בתחומים מסויימים?היום אנחנו יודעים וגם העיתונאים לא מסתירים זאת, כי לכל אחד מהם ישנה השקפת עולם. ושכל מה שהם כותבים, מתאים לעיתון בו הם כותבים, שגם לו יש אג'נדה מסויימת, וכפועל יוצא מכך, תפקידו וחובתו כלפי השקפת עולמו והאג'נדה של העיתון ממנו הוא מתפרנס, היא לספק את האינפורמציה המתאימה. והאמת? האמת היא מישנית!
ביטוי חיצוני לאמונתו של העיתונאי בזכויות היתר שלו החלה להראות על כל מכונית. הסטיקר "עיתונות" החל להופיע בחלונות הקידמיים והאחוריים של כל מכונית בה ישב מי שעסק בעיתונות, גם אם היה כתב ספורט או כתבת אופנה, היושב במכונית וגם המכונית עצמה קיבלו מן מעמד של כמעט קדושה.
אם כך היה המצב כשמדובר בעיתונאי, למה שזה לא יחול גם על הצלם. הרי גם הוא שייך למדיה ומי שירצה להאמין, הוא גם עובד יותר קשה. וכאמור, "תמונה אחת שווה אלף מילים", ואם נוסיף לכך כי "התמונה אינה משקרת" וש"מה שאתה מקבל, זה מה שיש". ומיד הופיעו על מכוניות הסטיקרים "צלם עיתונות."
מכיוון שהקידמה לא נעצרת, נוצר מצב שגם העיתונות באופן כללי שוב אינה מי יודע מה. היום ישנה הטלויזיה. היא החליפה את הדיבור בכתיבה, אז שיהיה ברור כי הרבה יותר קל לעשות מניפולציות בדיבורים מאשר בכתב, הרי תמיד אפשר לומר כי "הדברים לא הובנו כראוי". כי "הדברים הוצאו מהקשרם" וכו' וכו'. אולם, הטלויזיה משתמשת הרבה יותר בשרותיו של הצלם ולכן הוא הרבה יותר "קדוש" ומיד החלו כתבי וצלמי הטלוויזה לכתוב באותיות גדולות אלף מונים מאותיות קידוש לבנה "טי וי" על מכוניותיהם.
הבעיה העיקרית בכל האמור היא שהציבור קיבל את זה. המדיה מיהרה לדרוש מעמד של קדושים לאנשיה. והציבור עמד על רגליו וחזר ואמר "קדוש קדוש". וממשלות החלו לתבוע את עלבונם של אנשי המדיה ולמדו לזעוק "קדוש קדוש".
אז גבירותי ורבותי, מה קדוש באנשים האלה. הם לא יותר מאנשים פרטיים שעובדים בשביל אירגונים פרטיים ואין הם קדושים יותר מכל זבלן המסתובב ברחוב עם דלי ומטאטא. יתרה מזו: אני אומר באחריות מלאה כי לפחות חלק מאנשי המדיה הם שקרנים עזי-מצח. אני לא יודע מה יותר גרוע: שקר מלא או רק שקר חלקי. אמת חלקית או שקר בכל רמה שתהיה.
אני יכול להעמיד עדים, אנשי מדיה מכובדים וידועים שיעידו: דוגמה ראשונה, מימים רחוקים. מלחמת לבנון הנקראת ראשונה. העיתונאים הזרים הרבים שיהיו בבירות ישבו במספר בתי מלון ולא העזו לצאת החוצה. הם ישבו וסיפרו סיפורים האחד לשני ומהסיפורים האלה הם יצרו כתבות מפוברקות לכל העולם. הצלמים צילמו מחלונות המלון ואותם הצילומים חזרו על עצמם פעם ועוד פעם, כי פשוט לא היו צילומים חדשים.
דוגמה שניה מלפני זמן לא רב, דוגמה שהרעישה את כל העולם: חוקרים מספר ממקורות שונים קבעו כי צילום הילד מוחמד א-דורה, המסתתר מאחרי גופו של אביו בזמן חילופי אש בעזה בין צה"ל לכוחות ערביים, היה צילום מפוברק וכי אין אפשרות שהילד נפגע מאש צה"ל. זה לא מונע מהמדיה להמשיך ולהציג את התמונות האלה שוב ושוב.
דוגמה שלישית מרשת החדשות המציגה את עצמה כגדולה והאמינה ביור בעולם, רשת הסי אן אן. זו מראה תמונות "עכשוויות" מהמלחמה בעירק, תמונות המשודרות פעם ועוד פעם במשך שבועות. ו"חדשות" עוד יותר טריות" ברשת זו משודרות כבר שבועיים מהאתר של הפוליגמים בטכסס וכל מה שנראה שם זה אותן קבוצות של נשים, נערות וילדים ההולכים משמאל לימין ומימין לשמאל.
מסתבר כי גם אין גבול לאבסורד. לפני ימים מספר רעש העולם על כי כתב של סוכנות רויטרס נהרג בעזה, וכבר נערכו עצרות הזדהות בינלאומיות נגד ישראל. את סיפורה של רייצ'ל קורי שנהרגה מפגיעת טרקטור כבר עשו לסרט. בימים האחרונים נודע כי ממשלת בריטניה דורשת פיצויים על מותו של כתב, גם הוא של רשת רויטרס, ושממשלת ישראל הסכימה לשלם פיצויים על כך.
העובדה כי אנשים אלה מצטיידים בשכפ"צ וקסדה מלמדת כי הם יודעים, לפני שהם נדחפים לאזורים מסוכנים, כי הם עלולים לשלם על כך בחייהם. הם יודעים כי מקצועם הוא פוטו מוות, או בהשאלה "פוטו רצח" רובם ברי מזל וחייהם ניתנו להם במתנה. האחרים, אלה שנהרגו, לא שיחק להם מזלם והם שילמו בחייהם למען אמונתם בין אם זו אמונה בצידקת הערבים ובין אם זו "אמונה" בשינאת ישראל.
זה לא לקח יותר מרגע, אז קראו לזה "פוטו למינוטה" (אפשר גם "פוטו למינוטו") והיתה לזה צורה, כמו שהיום אומרים: "שלא נדע". יושבים בתא ששטחו לא יותר ממטר מרובע. יושבים זקוף מול העדשה כאילו שאנחנו יושבים מול לוע הרובה המכוון אלינו על ידי כיתת מוציאים להורג. אחר כך לוקחים בידיים רועדות את מה שהמכונה היתה מוציאה בשבילנו ומנסים לנחש אם התמונה שאנחנו אוחזים ביד, היא התמונה שלנו. הרבה דימיון לא היה בין התמונה לבין מה שאנחנו זכרנו את הפרצוף שלנו.ידענו שרק אנחנו ישבנו מול המצלמה, אז במאמצים רבים הצלחנו לשכנע את עצמנו שהתמונה היא שלנו וגם הפרצוף הניבט אלינו הוא הפרצוף שלנו כפי שבטח יראה אחרי שנמות, אז קראנו ל"פוטו למינוטה" ?"פוטו רצח".
לרגע יש לי נקיפות מצפון על שאני מתחיל כל כך נמוך. נמוך נמוך, אפילו צלם לא היה שם, אלא איזה מכונה פרימיטיבית שהפיקה תמונות שלא היה בהן הרבה מעבר לביזיון, אז תרשו לי להסביר בקיצור את מה שאני עומד להסביר באריכות בהמשך הכתבה.
אין מה להשוות את הציוד של אז לציוד של היום. אין מה להשוות את איכות התמונה של אז לאיכות התמונה של היום. אפשר להביא עוד הבדלים גדולים ועצומים בין מה שהיה אז למה שיש היום. מה שאותי מדאיג הוא לא ההבדל אלא דווקא העובדה שבדברים מסוימים, החשובים בעיני באמת, לא חל כל שינוי ואם כן חל, הרי שהוא שולי בהחלט ובתחומים מסויימים ישנה היום נסיגה משמעותית שיכולה להיות גם הרת אסון. לא רק בתיאוריה אלא גם במציאות.
אינני רוצה להמעיט בחלקם של הצלמים. תמיד היו גם צלמים שעשו עבודה קשה ומסורה ורצו להביא למתבונן תמונה אמיתית של מה שרצו להראות, אך תמיד חלק גדול של הצלמים עסקו ב"העמדה" של התמונה כי כך היה מקובל.
אולי המפורסמים שבצלמים היו צלמי החתונות והצלמים המשפחתיים: בדרך כלל לקראת סוף האירוע היו הנוכחים, לרוב רק המועודפים שבהם, מסתדרים לצילום. כדי לקבל תמונה "נכונה" היה הצלם מסדר את האנשים לפי הגובה או לפי איזה שהוא מפתח שניראה לו. למשל , שורה ראשונה , כולם יושבים. שורה שניה, הנמוכים בצדדים והגבוהים במרכז ממש כמו "התפלגות טבעית". או הילדים למטה, יושבים על הריצפה, בנים בשוליים ובנות במרכז. מעליהם עומדים המבוגרים, צעירים בשוליים ומגיל העמידה והלאה במרכז, מסודרים לפי זוגות, אישה- גבר אישה- גבר.
כאשר הצלם היה מרוצה מהסידור היה על כולם לקפוא במצבם עד שהוא היה מתייצב מאחרי המצלמה ומצווה על כולם לחייך, וקליק! וכולם חייכו, גם אלה שהרגליים "הורגות" אותם מכאבים וכל מה שרצו זה ללכת הביתה ולזרוק מהרגליים את הנעליים ולתת מעט חופש לאצבעות.
או למשל בחתונת הבת: הבת יושבת על כיסא מיוחד ומעליה עומד אביה שכבר שנים לא דיברה איתו, כי לפני שנים רבות יותר ניצל אותה מינית, ועכשיו הוא עומד וידיו האוהבות מונחות על כתפיה, אבל לצורך הצילום והתיעוד, שניהם צריכים להביט בעיינים אוהבות האחד בשני, היא כשעייניה נשואות מעלה לעברו והוא עיניו מושפלות מטה להביט בה בעייניים אוהבות, ושניהם מחייכים כי לשניהם זה היום המאושר ביותר בחייהם, ושניהם, או לפחות הבת, שונאים האחד את השני שנאת מוות.
תמיד היו גם צלמי שטח. כאלה שרצו בחוץ בשמש ובגשם עם מצלמה אחת ביד ומצלמה שניה תלויה על צאווריהם, להגיש תמונת אמת של משהו. או צלמי מלחמה שלפעמים צילמו את המלחמה מקרוב, ולפעמים מרחוק. לפעמים את הצד ההרואי שלה ולפעמים את האימים שבה.
בימים ההם, אלה שעברו מזמן ואלה שעברו לא מזמן. היה ברור למתבונן כי הוא רואה את מה שהצלם רצה שיראו, וזה היה מקובל עליו. הוא לא ציפה שצלם פשוט עם מצלמה פשוטה יראה לו את מה שלא ניתן לראות בעייניים רגילות.
מאז זרמו אפילו הרבה מיי ביוב במחנות הפליטים, או באזורי מלחמה. אני מתייחס למחנות הפליטים ולאזורי מלחמה, כי בשנים האחרונות אלה הם איזורי המחייה האהובים ביותר על הצלמים האמיצים, בין אם הם פרי- לנסרים ובין אם הם עובדים יחד עם עיתונאים אחרים בשביל עיתונים מסויימים. כך או כך הם חלק מהמדיה.
פעם עוד אפשר היה להפריד בין הכתבים לבין הצלמים. הכתבים היו הראשונים שהצליחו ליצור לעצמם מעמד מכובד ומהר הצליחו ליצור לעצמם מעמד של סלבריטי, בעוד הצלמים היו צריכים להמשיך ולחזר על פתחי העיתונים, לספק להם מאות, אם לא אלפי תמונות ולקוות שאחת מהן תזכה להתפרסם.
אולי זה הוא מקור האמירה: "תמונה אחת שווה אלף מילים". ורק כהערה אפשר לומר כי אפילו תמונה אחת טובה לא מנעה מעיתונאי, אפילו בינוני ביותר, מלכתוב אלף מילים.
תמיד ידענו כי העיתונות הכתובה ניתנת למניפולציה של הכותב. אם פעם חשבנו שהעיתונאי מביא לנו את האינפורמציה כשהיא נקיה ושהעובדות הן עובדות, ושהוא אכן נאמן לטענותיו, שלו ושל כל המדיה, שעומדת לו זכות כל שהיא משום שהוא לוחם למען "זכות הציבור לדעת" וש"חופש הביטוי" שהן אמירות כל כך מוסריות ולכן יש לו חסינות בתחומים מסויימים?היום אנחנו יודעים וגם העיתונאים לא מסתירים זאת, כי לכל אחד מהם ישנה השקפת עולם. ושכל מה שהם כותבים, מתאים לעיתון בו הם כותבים, שגם לו יש אג'נדה מסויימת, וכפועל יוצא מכך, תפקידו וחובתו כלפי השקפת עולמו והאג'נדה של העיתון ממנו הוא מתפרנס, היא לספק את האינפורמציה המתאימה. והאמת? האמת היא מישנית!
ביטוי חיצוני לאמונתו של העיתונאי בזכויות היתר שלו החלה להראות על כל מכונית. הסטיקר "עיתונות" החל להופיע בחלונות הקידמיים והאחוריים של כל מכונית בה ישב מי שעסק בעיתונות, גם אם היה כתב ספורט או כתבת אופנה, היושב במכונית וגם המכונית עצמה קיבלו מן מעמד של כמעט קדושה.
אם כך היה המצב כשמדובר בעיתונאי, למה שזה לא יחול גם על הצלם. הרי גם הוא שייך למדיה ומי שירצה להאמין, הוא גם עובד יותר קשה. וכאמור, "תמונה אחת שווה אלף מילים", ואם נוסיף לכך כי "התמונה אינה משקרת" וש"מה שאתה מקבל, זה מה שיש". ומיד הופיעו על מכוניות הסטיקרים "צלם עיתונות."
מכיוון שהקידמה לא נעצרת, נוצר מצב שגם העיתונות באופן כללי שוב אינה מי יודע מה. היום ישנה הטלויזיה. היא החליפה את הדיבור בכתיבה, אז שיהיה ברור כי הרבה יותר קל לעשות מניפולציות בדיבורים מאשר בכתב, הרי תמיד אפשר לומר כי "הדברים לא הובנו כראוי". כי "הדברים הוצאו מהקשרם" וכו' וכו'. אולם, הטלויזיה משתמשת הרבה יותר בשרותיו של הצלם ולכן הוא הרבה יותר "קדוש" ומיד החלו כתבי וצלמי הטלוויזה לכתוב באותיות גדולות אלף מונים מאותיות קידוש לבנה "טי וי" על מכוניותיהם.
הבעיה העיקרית בכל האמור היא שהציבור קיבל את זה. המדיה מיהרה לדרוש מעמד של קדושים לאנשיה. והציבור עמד על רגליו וחזר ואמר "קדוש קדוש". וממשלות החלו לתבוע את עלבונם של אנשי המדיה ולמדו לזעוק "קדוש קדוש".
אז גבירותי ורבותי, מה קדוש באנשים האלה. הם לא יותר מאנשים פרטיים שעובדים בשביל אירגונים פרטיים ואין הם קדושים יותר מכל זבלן המסתובב ברחוב עם דלי ומטאטא. יתרה מזו: אני אומר באחריות מלאה כי לפחות חלק מאנשי המדיה הם שקרנים עזי-מצח. אני לא יודע מה יותר גרוע: שקר מלא או רק שקר חלקי. אמת חלקית או שקר בכל רמה שתהיה.
אני יכול להעמיד עדים, אנשי מדיה מכובדים וידועים שיעידו: דוגמה ראשונה, מימים רחוקים. מלחמת לבנון הנקראת ראשונה. העיתונאים הזרים הרבים שיהיו בבירות ישבו במספר בתי מלון ולא העזו לצאת החוצה. הם ישבו וסיפרו סיפורים האחד לשני ומהסיפורים האלה הם יצרו כתבות מפוברקות לכל העולם. הצלמים צילמו מחלונות המלון ואותם הצילומים חזרו על עצמם פעם ועוד פעם, כי פשוט לא היו צילומים חדשים.
דוגמה שניה מלפני זמן לא רב, דוגמה שהרעישה את כל העולם: חוקרים מספר ממקורות שונים קבעו כי צילום הילד מוחמד א-דורה, המסתתר מאחרי גופו של אביו בזמן חילופי אש בעזה בין צה"ל לכוחות ערביים, היה צילום מפוברק וכי אין אפשרות שהילד נפגע מאש צה"ל. זה לא מונע מהמדיה להמשיך ולהציג את התמונות האלה שוב ושוב.
דוגמה שלישית מרשת החדשות המציגה את עצמה כגדולה והאמינה ביור בעולם, רשת הסי אן אן. זו מראה תמונות "עכשוויות" מהמלחמה בעירק, תמונות המשודרות פעם ועוד פעם במשך שבועות. ו"חדשות" עוד יותר טריות" ברשת זו משודרות כבר שבועיים מהאתר של הפוליגמים בטכסס וכל מה שנראה שם זה אותן קבוצות של נשים, נערות וילדים ההולכים משמאל לימין ומימין לשמאל.
מסתבר כי גם אין גבול לאבסורד. לפני ימים מספר רעש העולם על כי כתב של סוכנות רויטרס נהרג בעזה, וכבר נערכו עצרות הזדהות בינלאומיות נגד ישראל. את סיפורה של רייצ'ל קורי שנהרגה מפגיעת טרקטור כבר עשו לסרט. בימים האחרונים נודע כי ממשלת בריטניה דורשת פיצויים על מותו של כתב, גם הוא של רשת רויטרס, ושממשלת ישראל הסכימה לשלם פיצויים על כך.
העובדה כי אנשים אלה מצטיידים בשכפ"צ וקסדה מלמדת כי הם יודעים, לפני שהם נדחפים לאזורים מסוכנים, כי הם עלולים לשלם על כך בחייהם. הם יודעים כי מקצועם הוא פוטו מוות, או בהשאלה "פוטו רצח" רובם ברי מזל וחייהם ניתנו להם במתנה. האחרים, אלה שנהרגו, לא שיחק להם מזלם והם שילמו בחייהם למען אמונתם בין אם זו אמונה בצידקת הערבים ובין אם זו "אמונה" בשינאת ישראל.
