ייצוגם והשפעתם של הערבים בכנסת 

הקדמה

 ערב כל בחירות, עולה על הפרק התנהגותם של הערבים אזרחי ישראל, שכוחם האלקטוראלי עשוי להגיע לכדי 15% מכלל המצביעים בישראל במידה שמרביתם לוקחים חלק בהצבעה לכנסת, הצבעה שהולכת וקטנה בשנים האחרונות. בכנסת העשרים ושלוש הגיע ייצוג זה לחמשה עשר חבר כנסת ברשימה המשותפת מתוכם חבר כנסת יהודי ברשימת חדש, בנוסף  לשלושה נציגים דרוזים במפלגות ציוניות.                                                                                                                                            התנהגותו הפוליטית של המיעוט הערבי, אשר באה לידי ביטוי בהליכה אל הקלפי איננה מובנת מאליה, שכן, לא קיימים עבורם דחפים חזקים שיאפשרו להם לקחת חלק אמיתי במה שקרוי "ההליך הדמוקרטי". קבוצות רחבות מתוך הבוחרים הערבים מעדיפים לא לקחת חלק כלשהו במערכת הבחירות לכנסת.                                                                                                                                                                                                                                  סוגית התנהגותו הפוליטית של המיעוט הערבי בישראל מושפעת מגורמים רבים והחשוב מכלם השסע הלאומי בין האוכלוסייה היהודית והערבית במדינה, שסע אותו משמרת מדינת ישראל מאז הקמתה, ואשר לא אחת הוביל להתפרצויות והתנגשויות אלימות בין הממסד הישראלי לבין המיעוט הערבי. נוכח ההגמוניה היהודית וההפליה הממסדית המתמשכת כלפי המיעוט הערבי . השגת שוויון מלא והולם הפך בשנים האחרונות לשאיפה מרכזית עבור המיעוט הערבי. למען השגת השוויון המיוחל, התאפיינה התנהגותם הפוליטית של האזרחים הערבים בלקיחת חלק אקטיבי בפוליטיקה הישראלית, המעורבות פוליטית של הערבים בישראל פועלת במסגרות שונות: עילות פרלמנטרית, בין אם דרך מפלגות המגדירות עצמן מפלגות ערביות או ערבית יהודית כמו חד"ש ובין אם במפלגות ציוניות. לעומת אלה, קיימות קבוצות לא מבוטלת של אזרחים המגלים אדישות, או אולי חוסר אונים למציאות הפוליטית בישראל.                                                                                                                                                                                  שעורי ההצבעה של הציבור הערבי נעו מאז קום המדינה בין 90% בעשור הראשון לקיומה עד ל- 55% עד 60% בבחירות האחרונות שנערכו לאחרונה. ירידה תלולה זו נעשתה בהדרגתיות במהלך השנים, ומקורה במספר גורמים, בין היתר: התחזקות המודעות הפוליטית של האזרחים הערבים להעדר מרחב פוליטי דמוקרטי אמתי, תחושות תסכול והתחזקות מגמת האדישות.                        בשלושת מערכות הבחירות האחרונות מתייצב הייצוג הפוליטי בכנסת בין ארבעה זרמים: חד"ש המאגדת בתוכה יהודים וערבים, בל"ד מייצגת את הזרם הלאומי, תע"ל בראשות אחמד טיבי   והתנועה האסלאמית הדרומית. ארבעתם מיוצגים היום ברשימה ערבית מאוחדת "המשותפת". במערכות הבחירות האחרונות נרשמת ירידה בבחירה במפלגות הציוניות ביישובים הערבים. הנפגעות העיקריות היו מפלגת העבודה, מרצ, וש"ס.                              

סקירה היסטורית       

 מאז קום המדינה ועד שנת 1966 הושמו האזרחים הערבים בישראל תחת ממשל צבאי, שהגביל, הלכה ולמעשה, את אורח חייהם במישורים רבים, ובכלל זאת חופש התנועה וההתארגנות הפוליטית, כשבמקביל הוענקה להם הזכות להשתתף בבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות. באותן שנים ניסה הממשל הצבאי להגביל את פעילותה של המפלגה הקומוניסטית, שהייתה המפלגה הלא-שלטונית היחידה שהצליחה לסחוף אחריה המונים מקרב הציבור הערבי בישראל. רשויות הממשל הצבאי הציגו את המפלגה הקומוניסטית כהתארגנות שפוגעת במדינת ישראל, על אף שהייתה חוקית. שאר המפלגות הערביות שהתמודדותן בבחירות הותרה היו רשימות שהוגדרו כרשימות מיעוטים מקורבות למפא"י . רשימות אלה היו למעשה יציר של הממשל הצבאי, שפעל לחיזוק מעמדה האלקטוראלי של מפלגת השלטון אז, מפא"י. בשנות הממשל הצבאי התקיימו 6 מערכות בחירות לכנסת, שבהם נע שיעור ההצבעה בין 79%- 90%. יש המסבירים את הסיבות לשיעורי הצבעה גבוהים אלה תוצאה של מדיניות ההפחדה של  משטר הממשל הצבאי, אשר העניק הבטחות והטבות למקורבי המפלגות הערביות שהיו מסונפות למפא"י, ובמקביל, הממסד רדף פעילים פוליטיים, שהתנגדו למפלגת השלטון, והגביל את תנועתם.  

חשוב לציין כי בשנים אלו לא נרשמה מגמה אחידה של שיעורי הצבעה בקרב האזרחים הערבים, וניתן למצוא כבר במהלכן מגמות של שינוי, המעידות על תחילתה של ירידה בשיעורי ההצבעה, על-אף שאלה נשארו גבוהים.

בשנת 1956 ארע טבח בכפר קאסם, שמהלכו הרגו כוחות הצבא 49 אזרחים ערבים, ביניהם ילדים ונשים. האירוע חיזק את התחושה בקרב האזרחים הערבים כי ביטחונם מופקר וזכויותיהם נרמסים בקלות. בשנת 1959 הוצאה מחוץ לחוק תנועת "אל-ארד" (תנועה אל-ארד הייתה תנועת שמאל, ערבית-לאומית, שהתנגדה להגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית).  דבר אשר תרם לתחושות תסכול ולאי- אמון במערכת השלטונית בישראל, וסייע לחיזוק  התודעה הלאומית בקרב האוכלוסייה הערבית. בבחירות לכנסת הרביעית שהתקיימו בשנת 1959  עמד שיעור ההצבעה של האזרחים הערבים על 85% בעוד שבבחירות לכנסת השלישית נרשם שיא של כל הזמנים של 90% הצבעה.

בתום הממשל הצבאי בשנת 1966 התקיימה מערכת בחירות בשנת 1969  לכנסת השביעית  שהתנהלה עדיין באותם דפוסים שאפיינו את שנות הממשל הצבאי, וכך גם נשמר שיעור ההצבעה הגבוה, יחסית,שהגיע  ל- 80%. ואולם, בבחירות לכנסת השמינית, בשנת 1973, הייתה ירידה חדה ושיעור ההצבעה ירד ל- 73%. ברקע של אותן בחירות פרצה מלחמת יום כיפור, אשר חיזקה את הגאווה הלאומית הערבית, ויצרה תחושה שישראל איננה עוד המדינה הבלתי-מנוצחת. גם העובדה כי בשנת 1969 קמה תנועת "בני הכפר" (תנועה אשר הגדירה את עצמה כתנועה אנטי-ציונית הקוראת להקמת מדינה ערבית ודמוקרטית בשטחי פלסטין ההיסטורית) מעידה על התחזקות התודעה הלאומית והתנגדות למערכת השלטונית. אירועים פוליטיים אלה יצרו אוירה שהממסד לא יכול עוד, להטיל את מוראו על האזרחים הערבים והם יכולים ליצור מרחב התנגדות באמצעות הבעת אי-אמון במדיניות האפליה. באמצע שנות השבעים ולאחר אירועי יום האדמה בשנת 1976, באותה שנה ארעה התקוממות רחבה של האזרחים הערבים נגד מדיניות הפקעת הקרקעות, במהלכה נורו למוות 6 אזרחים ערבים מירי כוחות הביטחון, בעקבות האירועים של יום האדמה הוקמה מפלגת חד"ש, אשר סחפה אחריה קהלים גדולים של מצביעים ערבים, בעוד שמפלגות לווין אחרות של מפלגת המערך (העבודה היום) החלו לאבד מכוחן וחלקן אף לא עברו את אחוז החסימה.   אירועים אלה שמרו על שיעורי הצבעה נמוכים יחסית, כך שבבחירות שנת 1977  לכנסת התשיעית הגיע שיעור ההצבעה ל- 74%.  בבחירות שהתקיימו בשנת 1981 לכנסת העשירית לא הצליחה אף רשימה ערבית מרשימות הלוויין של המפלגות הציוניות לעבור את אחוז החסימה, בעוד שחד"ש הצליחה להכניס ארבעה מנדטים, ירידה של מנדט אחד לעומת הבחירות הקודמות להן. באותן בחירות נרשמה ירידה דרסטית נוספת בשיעורי ההצבעה של האזרחים הערבים שעמד על 68% אחוזים בלבד. התחזקות מפלגות הימין בעקבות ה"מהפך" של הבחירות הקודמות בשנת 1977 חיזקו את התחושה בקרב הציבור הערבי כי הכנסת הינה מרחב של מחנה הימין וכי לנציגי הציבור הערבי לא תהיה יכולת ליצור שינוי במסגרת זו.   הבחירות לכנסת האחת עשרה שנערכו בשנת 1984 התקיימו על רקע מלחמת לבנון ואירועי הטבח ההמוני במחנות הפלסטינים בלבנון, סברא ושאתילא. במקביל, התמודדה מפלגה ערבית לאומית חדשה נוספת, היא "התנועה המתקדמת לשלום", אשר נציגיה זכו לשני מנדטים. מצעה הלאומי-ערבי של המפלגה מלמד על התחזקות מגמות לאומיות בקרב האזרחים הערבים. הרשימה הקימה קואליציה עם פעילי שמאל יהודים. מפלגת חד"ש שמרה על כוחה עם  4 מנדטים. שיעור ההצבעה עלה במעט והגיע הפעם ל- 72%.                                                                     האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987 פרצה ברקע לבחירות לכנסת ה-12 שנערכו בשנת 1988. במקביל הוקמה מפלגה ערבית חדשה, המפלגה הערבית דמוקרטית (מד"ע ) בראשה עמד עבד-אל-והאב דראושה, רשימה אשר התפצלה במהלך כהונתה של הכנסת האחת עשרה ממפלגת העבודה.  ואולם בבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992 שבה וחזרה מגמת ירידה דרסטית בשיעורי ההצבעה בקרב האזרחים הערבים, אשר הגיעה ל- 70%. על רקע אותן מספר אירועים פוליטיים אשר עשויים להסביר את מגמת הירידה הזו: התנהל מאבק של הרשימה המתקדמת לשלום נגד פסילתה, עלית אחוז החסימה ( מ- 1% ל- 1.5%), השיחות במדריד בין ישראל והפלסטינים נראה כי אינם מובילים לשום מקום ומלחמת המפרץ, כל אלה תרמו לחיזוק תחושת הניכור כלפי המערכת הפוליטית בישראל.                                                                                                                            מגמת עליה ניכרת הופיעה בבחירות לכנסת הארבע עשרה  בשנת 1996 . אחוז המצביעים הערבים הגיע עד- 77%. מפלגת חד"ש והקמת רשימת רע"מ שכללה את מד"ע והתנועה האסלאמית הדרומית,  העלו את מספר הח"כ הערבים שלא במפלגות ציוניות. בחירות אלו, שהתקיימו לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, שילבו לראשונה בין בחירות ישירות לראשות הממשלה ובחירות לכנסת, ונתנה את ההזדמנות לציבור הבוחרים הערבים להפריד בין הבחירה בחיזוק המפלגות הערביות לבין הבעת אי-אמון בראש הממשלה. בין השנים 1992-19995 לקחו חלק חברי הכנסת הערבים בתמיכה בקואליציה של ראש הממשלה יצחק רבין. לראשונה הם יכלו להשפיע על תקציב המדינה וחקיקה רלוונטית. לאחר רצח רבין וערב הבחירות בשנת 1996 הורה ראש הממשלה דאז, שמעון פרס, על מבצע "ענבי זעם", אשר במהלכו ארע טבח של עשרות פלסטינים בכפר קנא שבלבנון. חלקים בציבור הערבי הביעו עמדת התנגדות לתמיכה בשמעון פרס, באמצעות הצבעה בפתק לבן, כשבמקביל הצביע למען חיזוק המפלגות הערביות אל מול התחזקות מחנה הימין. הצבעה זו הובילה לבחירת נתניהו ולמשבר ביחסי הציבור הערבי עם מפלגות השמאל הציוני היהודי.                                                              בבחירות לכנסת החמש עשרה בשנת 1999  נרשמה ירידה קלה יחסית שהעמידה את שיעור ההצבעה בקרב האזרחים הערבים על 75%. גם הפעם התקיימו בחירות ישירות, שסייעו שוב למפלגות הערביות להגדיל את כוחן. זאת ועוד, מפלגת בל"ד, שהתמודדה בבחירות הקודמות ברשימה משותפת עם חד"ש התמודדה הפעם באופן עצמאי וזכתה ל- 2 מנדטים. לעומתה חד"ש זכתה לשלושה מנדטים ואילו הרשימה הערבית המאוחדת שהורכבה מנציגים של התנועה האסלאמית ופעילים ממד"ע לשעבר, זכתה ב- 5 מנדטים. אם כן, למרות הירידה בשיעור ההצבעה בבחירות, חלה עליה במצביעים הערבים שהצביעו למפלגות הערביות. רוב מוחץ של הבוחרים הערבים העניק את הרוב הדרוש לבחירתו של אהוד ברק לראשות הממשלה. למרות המגעים שהיו בין אנשיו של ברק וראשי המפלגות המייצגות את הציבור הערבי לפני הבחירות, מיד אחר הבחירות הוא סירב להזמין אותם לקואליציה ודחה את דרישותיהם האזרחיות והמדיניות.  ירידה דרסטית גדולה בקרב המצביעים הערבים נרשמה בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בשנת 2001, עם שיעור של 18% הצבעה בלבד. בחירות אלו התקיימו לאחר אירועי אוקטובר 2000, שמהלכם נהרגו 13 אזרחים ערבים מירי כוחות הביטחון, בימי כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה. באותן בחירות התמודד אהוד ברק אל מול אריאל שרון. חלקים נרחבים מקרב הציבור הערבי ביקשו להביע מחאה וזעם כנגד אהוד ברק ומדיניות ההפליה של המערכת השלטונית בישראל, וסרבו להגיע לקלפיות ולהצביע. הייתה זו הבעת עמדה ברורה ונחרצת להחרמה ולאי-לקיחת חלק במערכת הפוליטית בישראל.    הבחירות לכנסת השש עשרה שהתקיימו בשנת 2003, היו הבחירות הראשונות לאחר ביטול שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה, וגם בהם נרשמה ירידה לעומת הבחירות לכנסת הקודמת: 62%. ניתן להסביר זאת בעובדה כי לקראת הבחירות התנהל דיון נרחב, שלא צלח, לפסילתן של המפלגות הערביות, בטענה שהן שוללות את אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. אירועים אלו העלו לתודעה הציבורית של האזרחים הערבים את סוגית הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית והמגבלות שהיא מציבה בפני קיום קולקטיבי-לאומי של המיעוט הפלסטיני. דיון זה חיזק מן הסתם את התחושה בקרב פלחים נרחבים יותר, כי היכולת ליצור שינוי אמיתי דרך הייצוג בכנסת דלה, מה שהוביל לירידה בשיעורי ההצבעה. במקביל החלה להירשם באופן בולט תופעה של אדישות הצבעה, הן בציבור היהודי והן בציבור הערבי. בבחירות לכנסת השש עשרה נרשם שיעור של משתתפים בבחירות של 68.9% לעומת 78.7 בבחירות הקודמות – שיעור ירידה גבוה ביותר של כ- 10% מאז הבחירות הראשונות לכנסת, עד אז הירידה הממוצעת בין כל מערכת בחירות עמדה על 2-3 אחוזים בלבד. המפלגות הערביות וחד"ש ירדו לשמונה מנדטים: 3 לחד"ש כולל תע"ל, 3 לבל"ד ו 2 ל רע"מ.                                                                    מגמת ירידה נוספת על רקע דומה, נרשמה גם בבחירות לכנסת השבע עשרה  בשנת 2006, אז עמד שיעור ההצבעה של האזרחים הערבים על 56.3% וגם הפעם התקיימו על רקע דיונים לפסילתן של מפלגות ערביות: הפעם הייתה זו רע"מ-תע"ל, וגם הפעם בהסתמך על הטענה כי היא שוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. ברחוב הערבי נראתה באופן בולט ומאורגן גם תנועת ההחרמה שחצתה יותר התארגנויות פוליטיות. תנועת ההחרמה יצאה בקמפיין הקורא להחרים את הבחירות, ונראה כי רבים נענו לקריאותיה. אליהם יש להוסיף את ציבור הלא-מצביעים מסיבות אדישות, ולאו דווקא מסיבות אידיאולוגיות. אולם ועל אף זאת היתה עליה במספר המנדטים בהם זכו המפלגות הערביות וחד"ש דלקמן: 3 לחד"ש, 3 לבל"ד ו 4 ל רע"מ – תע"ל. ההסבר של עלית מספר המנדטים הנו המצביעים הערבים למפלגות ציוניות שעברו לחד"ש ומפלגות ערביות.   בבחירות לכנסת השמונה עשרה בשנת 2009  אירעו כחודש לאחר מבצע "עופרת יצוקה"  שבמהלכו נהרגו יותר מאלף תושבי עזה, ואלפים אחרים נפצעו קשה. גם הפעם דנה ועדת הבחירות המרכזית בבקשות לפסילת מפלגת בל"ד. במקביל התחזקו קולות ההחרמה בקרב הציבור הערבי, בטענה כי המערכת הפוליטית בישראל איננה מאפשרת קיום פוליטי אמיתי של האזרחים הערבים, ועל-כן אין לשתף עימה פעולה.   שיעור המצביעים הערבים באותן בחירות עמד על 53.4%. אולם ועל אף הירידה באחוז ההצבעה מספר המנדטים בהם זכו המפלגות הערביות וחד"ש עלה ל-11.   מספר הח"כים הערבים שכיהנו בכנסת התשע עשרה היה 12 חברים מתוכם חבר אחד במרץ וחבר במפלגת ישראל ביתנו, לעומת הכנסת השמונה עשרה בה כיהנו 16 חברים ערבים:  מתוכם 10 מסיעות שמייצגות את הציבור הערבי, וכל השאר ממפלגות ציוניות, ביניהן: קדימה, ישראל ביתנו, העבודה ומפלגת העצמאות. מתוך כלל הח”כים הערבים לדורותיהם קיים ייצוג לאישה אחת ממפלגה ערבית: חנין זועבי במפלגת בל"ד ושתי נשים במפלגות ציוניות: חוסנייה ג’בארה  במר"צ ונאדיה חילו במפלגת עבודה.  הרשימה המשותפת נוסדה לקראת הבחירות לכנסת ה-20 וכללה מועמדים משלוש מפלגות ערביות ומחד"ש. למרות ההבדלים האידיאולוגיים הניכרים בין המפלגות, הן איחדו כוחות מתוך כוונה להתגבר על אחוז החסימה שהועלה לקראת הבחירות. הרשימה זכתה ב-13 מנדטים שהציבו אותה כסיעה השלישית בגודלה בכנסת. לקראת הבחירות לכנסת ה-21 (אפריל 2019) הרשימה התפרקה לשניים: חד"ש-תע"ל ורע"מ-בל"ד התמודדו בנפרד. הרשימה הוקמה מחדש חודשים ספורים לאחר מכן לקראת הבחירות של ספטמבר 2019.    בבחירות לכנסת ה-23 זכתה הרשימה המשותפת ב- 15 מנדטים שהוא הגדול ביותר אי פעם מטעם מפלגות ערביות שהתמודדו בבחירות. לא זו בלבד אלא שגם מבחינות אחרות רשמה הרשימה המשותפת תקדימים היסטוריים. לראשונה נבחרה אישה מטעם כל אחת מארבע המפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת. בסך הכול נבחרו ארבע נשים, שהן 27% מחברי הסיעה. הרשימה המשותפת מובילה את סיעות המשכן גם בגיוון הדתי של נבחריה: 10 מוסלמים, 3 נוצרים, 1 דרוזי, 1 יהודי.                                                                                                                      

סיכום

 מקובל לומר כי הדמוקרטיה נבחנת ביחס המדינה למיעוט שחי בתוכה. ההפליה המתמשכת וההדרה ממעגלי קבלת ההחלטות מעוררות ייאוש בקרב האזרחים הערבים, ועם זאת יש בקרבם רצון עז להשתלב בחברה הישראלית ולחפש אפיקי שילוב חדשים. הכעס והמרירות על המשך המצב הקיים אינם מופנים רק כלפי קברניטי המדינה ומוסדותיה, אלא גם כלפי ההנהגה הערבית, שאיננה מצליחה לחלץ את האוכלוסייה ממצבה העגום.   נשאלת השאלה:האם הנבחרים הערבים לכנסת באמת יכולים לעשות יותר ולהשיג יותר לטובת בוחריהם? התשובה היא בהחלט כן. הדבר מצריך שינוי מדיניות, שינוי סדר יום, שינוי תפיסות. יש צורך בהתייחסות רצינית יותר לאזרחות של אזרחי ישראל הערבים. אי-אפשר להמשיך ללכת עם האזרחות הישראלית ולהרגיש בלי. הפוליטיקה הערבית אינה יכולה להמשיך להיות רק מגיבה ולא יוזמת. היא מוכרחה לדבר אל כלל אזרחי המדינה ולא רק אל הערבים. זירת הכנסת נעשתה זירת התגוששות והתנצחויות בלבד, ולא זירה לדיאלוג ולבניית קואליציות שיביאו לחקיקת חוקים שמיטיבים עם האזרחים הערבים.  השיח הציבורי סביב הסכסוך הלאומי בישראל מאופיין בפערים אידיאולוגיים ובשסעים עמוקים בתוך החברה היהודית וכמובן גם בין החברה היהודית והערבית. במצב זה, השיח מאופיין גם בחוסר סבלנות וקושי להכיל סטיות מעמדות בסיסיות שהזרם המרכזי בציבור הישראלי מחזיק בה. רבים אינם מייחסים חשיבות- מכרעת לתפקידה של הדמוקרטיה בהגנה על זכויות המיעוטים החיים בתוכה, ובכלל זה על חופש הביטוי, ותופסים את הקולות השונים שמבטאת ההנהגה הנבחרת של המיעוט הערבי כמאיימים ומחוץ לכללי הקונסנזוס הדמוקרטי. זוהי חוויה הקשורה לתוכן האמירות. עם קצת רצון, פתיחות הבנה והסכמה רחבה יותר במסגרת הדמוקרטיה הישראלית, עשויה הפעילות של הח"כים הערבים בתחום המדיני לתפוס נפח תודעתי גדול מכפי שהוא באמת.