מתנה בת ארבע מלים 

 אחד המתאמנים החדשים שלי הינו מנהל בכיר בחברה טכנולוגית.   

המתאמן, אדם כבן חמישים, הוא מנהל ואיש מקצוע מנוסה וכשרוני אשר "גדל" במגוון מדינות ובמגוון חברות סטארט אפ וטכנולוגיה, כולל הפקת סרטים ומשחקי מחשב. במפגש ההיכרות שלנו לא היה לו מאוד ברור במה יעסוק באימון שלנו.

תוך כדי השיחה התחיל להתגבש כיוון ובקשת אימון בתחומי האצלת סמכויות, מודעות (מיינדפולנס), ניהול זמן, לשפר את היכולת "להדליק את עצמו ולכבות את עצמו" על מנת להיות מעורב נכון יותר בעבודה, ועוד.  

בשיחה זו לא נבחר כיוון אחד קונקרטי או מטרה ברורה לתהליך האימון. המתאמן כן הזכיר שקשה לו להניע את עצמו (ליצור מוטיבציה) לעבודה, לא רק בגלל העבודה מהבית בעת המגיפה העולמית (האיש גר ועובד באחת מבירות אירופה המערבית אשר בהן כרגע די קר בחוץ) אלא אף משום שהוא אוהב שיש לו כיווני עשיה ברורים, וכרגע הוא די ממציא לעצמו את המטלות.

את הסיבות הנוספות לקושי זה לא הספקנו לחקור לעומק במפגש ראשוני זה, שכלל, בין השאר, גם תיאומי ציפיות, היכרות, ושאר היבטים טכניים.  

את המפגש השני התחלנו בהתחברות לנקודות המפגש הקודם. ואז, על מגש של כסף, המתאמן הציע את הכיוון בו נלך.  

תחילה זה היה איזשהו הסבר לעניין הקושי במוטיבציה, בתוספת המשפט "עם זאת, עניין המוטיבציה איננו עומד בפני עצמו, אלא קשור, כך נראה לי, למצב הכללי בחברה". ככל שהבהרנו מה פירוש "המצב הכללי בחברה", התברר כי באחרונה נכנסה מנהלת בכירה יותר לתפקיד, לפני כשלושה שבועות, והיא עוד "לא התמצבה". משמעות הדבר הוא שכמנהלת ההפקה הכללית, היא זו אשר צריכה לתת כיוון וחזון באשר למקום אליו היא רוצה להביא את הפיתוח, ועליה לתת הנחיה, השראה וכיוון לכל המנהלים הבכירים שמתחתיה ולצוותים העובדים איתם. בינתיים, כל המנהלים הללו הם "בעמדת המתנה", on hold, כפי שהגדיר זאת המתאמן.  

בנוסף, הוא ציין עוד נקודה: בתחום הסאונד, מסתבר שלכל אחד מבעלי התפקידים האחרים (עיצוב, כללים, תוכן, קריאייטיב וכדומה - אינני מצוי ברזי עולם התפקידים הזה ולא הרחבנו) יש לה או לו דיעה משלהם על איך הסאונד צריך להישמע או להיות, דהיינו, "עייצעס גיברס" (נותני עצות -יידיש) לא חסר, ויש אפילו עודף מהם. וכשזהו המצב, הצורך במנהל מרכז שייתן כיוון, שיחליט, שיוביל, הופך לקריטי אף יותר.   וכאן הגיעה ה"מתנה".  

בהמשך לאמירה שהוא, המתאמן, והמנהלים האחרים נמצאים כרגע ב"עמדת המתנה" (מושג שלי, המשמש גם בצבא - ובשפה שלו כאמור כולם במצב של "תלוי על בלימה", עד שהמנהלת תתחיל להחליט ולהוביל, שאלתי אותו "ומה את העושה בינתיים", או "ומה אתה יכול לעשות בינתיים"?  

והוא נתן לי את המתנה הבאה: "בינתיים אני מתכונן לקרב".  

עיסוק בשתי מלים ממשפט קצר זה פתח לנו עולם שלם של דימויים והבנה אודות מצבו, האפשרויות שבפניו והתמונה הרחבה. מה המשמעות, בעיניו ל"קרב", מה המשמעות של "מתכונן", וכן הלאה.  

ההסתכלות על ארבע המלים הללו פתחה עבור המתאמן צוהר לבקשת אימון ספציפית, ואף לכיווני עשיה מיידיים על מנת להתקדם לעבר פתרונות אחדים. כאשר עסקנו במילה "קרב", התבררו לנו ארבעה-חמישה כיווני חשיבה אשר בכל אחד מהם חבוי גם כיוון של פתרון אפשרי. ואילו כשאר עסקנו במילה "מתכונן", נפתחה בפנינו האבחנה בין "עשיה" ל"הוויה", בין doing ל  being, אבחנה חשובה במיוחד אשר לא הייתה נהירה דיה למתאמן. גם אבחנה זו, על משמעויותיה השונות, פתחה בפניו מספר לא קטן של כיווני חשיבה, ושוב, גם כיווני פתרון.  

כאן, פחות או יותר, עצרנו את פגישתנו (הפגישות במסגרת התכנית הייחודית הזו נמשכות כארבעים וחמש דקות בלבד, דבר המחייב את שנינו הן להיות מודעים לזמן החולף, והן לנהל את השיחה תוך מיקוד רב ואפקטיביות).  

כ"שיעורי בית", המתאמן ביקש ולקח על עצמו להרהר עוד על כיווני חשיבה אפשריים נוספים הן בעשיה והן בהווייה ("באיזו עשיה או הוויה אני יכול להיות מעורב - can I engage in - על מנת להגיע אל הקרב מוכן יותר?").  

יהיה מרגש מאוד לראות לאן הפגישה השלישית תיקח אותנו. זוהי הרפתקה של ממש, שהייתה מהנה, מרגשת ומועילה לשנינו. כמה חשוב הוא להיות קשוב, לקלוט את המילה הנכונה או המילים הנכונות המכניסות אותנו ישר אל טרקלין חייו של המתאמן!