מבראשית- עיונים פסיכודינמים במיתוס הבריאה המקראי 

מבראשית- עיונים פסיכודינמים במיתוס הבריאה המקראי
ברצוני לעיין במיתוס הבריאה המקראי לאורם של מדרשי חז"ל וספרות הסוד הקבלית, בניסיון להאיר את דמותו העלומה של האל המגיח מעמקי חביונו ואת הדיאלוג הנרקם ונפרם חליפות בין חלקיו הזכריים והנקביים ובהקבלה בינו לבין האדם הנברא. הדיון יעשה מתוך זיקה לתהליכים התפתחותיים בשדה האנושי והתרבותי ולשם כך אסתייע בין השאר בגישות פסיכודינמיות לחקר הנפש וזאת מבלי להתחייב לקבל את כל ההנחות והמסקנות של גישה זו או אחרת.
"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים." ( בראשית א, א-ב).
בשני הפסוקים הראשונים אנו עדים לאינטימיות המתגלה בין היסוד הזכרי -"רוח אלוהים", לבין היסוד הנקבי- "המים" החשוכים, עת השתקפו פני האל במי התוהו הגועשים ומי התוהו זכו לראשונה לפגוש את עצמם משתקפים מבעד לעננת רוח האל הרוחפת מעליהם, נוגעת לו נוגעת, במעין מחול חושני מעודן, המטרים את אקט הבריאה במאמר. מבעד לתיאור הפיוטי, הנמשל בגמרא למעופה של יונה "המרחפת על בניה ואינה נוגעת" ( בבלי, חגיגה טו ע"א ), מתגלה ב-'רוח האל' פן אימהי, ולרגע אפשר לעצום עיניים ולדמות משק כנפי אם רחומה הסוככת מעל גוזליה, כמו יוצרת מרחב בטוח לחוללות הבריאה העוברית. במקביל, אנו נרמזים על המשיכה העזה שבין הניגודים, השואפים להתערות ולהתממש בשדה הארוטי המתגלה בין עליונים לתחתונים, בדומה לזוג הכרובים המכונפים שהיו ניצבים על ארון הברית כשהם "מעורים זה עם זה"( בבלי יומא נד, ע"א), ובזיווגם ניתן לראות סמל לנישואין המקודשים ( hieros gamos ), היוצרים שלמות ושפע לעולם כולו.
הזוהר ממשיך ומבאר את הפסוק הבראשיתי המכונן "בראשית ברא אלוהים..." ברוח הגותה של לוס איריגרה, (המציעה את גוף האישה ונרתיקה כדימויים חלופיים לפאלוס הבורא), כאשר הוא מזהה את המילה אלוהים עם ספירת הבינה הנקבית, ומכאן לתובנה המפתיעה, שבורא העולם הידוע כ"אלוהים" הוא למעשה היכל הבינה - הרחם הנקבי המופרה ע"י ספירת החכמה הזכרית, והמכונה גם בשם "אם הבנים" ( אם הספירות התחתונות ) קרי, עסקינן באימא הקוסמית של הבריאה.
בעל תיקוני זוהר מגדיל לעשות, בהדגישו את קדמות היסוד הנקבי המטרים אף את תהליך האצלת ספירת החכמה, כאשר הוא מזהה את האות ב' הפותחת את המילה "בראשית", כהיכל הנקודה. כלומר, האות ב' שהיא בעלת שלוש דפנות ופתח יחיד, דומה לצורת מיכל ומשמשת כבית גידול לזרע הזכרי - "החכמה" האלהית, המזוהה ע"י הזוהר עם האותיות "ראשית" ( תיקוני זוהר, תיקון ה, דף יט ע"א).
הקבלה הלוריאנית מבית מדרשו של האר"י, מכירה אף היא בחשיבות היסוד הנקבי בתהליך הבריאה. על פי האמור בכתבי תלמידו של האר"י, ר' חיים ויטל ( עץ החים שער א' ענף ב' דף יא ע"ג) אין סוף שמלפני הבריאה מילא הכל ולא הותיר מקום לבריאת עולם, לכן כשעלה ברצונו לברוא העולמות, פינה אין סוף מקום על ידי צמצום הוויתו בנקודה המרכזית שבתוכו. המרחב העגול שפונה נמשל לרחם אלוהי - מיכל אורובורי בתוכו יזרע אורו של אין סוף ובתהליכים מחזוריים של התפשטות והתכנסות יאצלו ויבראו העולמות כולם.
הזוהר גם יודע להתריע מפני אסון קוסמי העלול להתרחש כאשר הפן הזכרי באלוהות "עושה הכל לבד", שהרי "בסיפור הזה כבר היינו", הקב"ה "היה בורא עולמות ומחריבן עד שברא אלו" ( בראשית רבה ג,ט), ומבאר הזוהר, שמדובר באצילויות קדמוניות שנחרבו הואיל ולא נערכו כראוי במערכת שמיזגה ואיזנה בין היסוד הזכרי לנקבי - בין חסד לדין. ( זוהר ח"ג קלה ע"א - ע"ב , אדרא רבא).
מכל האמור לעיל עולה, שהיסוד הנקבי, קרי המרחב- היכל שפינה אין סוף בתוך תוכו, היה תנאי מקדים והכרחי להאצלה ובריאה של עולם בר קיימא.
ובאשר למהותו וטיבו של היסוד הנקבי הנ"ל, רומז הזוהר בדרשו את פסוקים א-ב' בבראשית כדלקמן: " והארץ היתה תוהו ובוהו":" מועטים הם היודעים לרמוז מעשה בראשית בסוד התנין הגדול ועל זה למדנו שכל העולם כולו לא משתלשל אלא על סניפריו של תנין זה." ...."וחשך": התנין הגדול היה מנשב רוח על התהום והחשיך אותה."... "ורוח אלהים מרחפת על פני המים": וזה ששנינו שהקדוש ברוך הוא בטש רוח ברוח וברא את העולם".(זוהר, ח"ב לד ע"א-לה ע"ב ).
כאן, מסיר הזוהר כליל את הכסות מעל היסוד הנקבי האלוהי, שעד כה נתפס בעיקר כמיכל אימהי מזין ופסיבי, ומאירו באור חדש ויוקד החושף לעין כל את פניו היצריים והכאוטיים- התנין הגדול השוכן במעמקי מי התהום החשוכים ומסמל רובד של יצריות נשית אפלה, פראית ושלוחת רסן, עד כדי כך שהאל הזכרי נדרש להדחיק, לבלום ולבטוש את "רוחה " המלהטת, על מנת לברוא עולם ותרבות אנושית המקדשת את שם האב על שלל ייצוגיו- האגו, השפה, התודעה המודעת וכ'ו.

"ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור" ( בראשית א, ג )
בפסוקים א- ב' דלעיל, היינו עדים למורכבותו של הדיאלוג הפנים אלוהי המטרים את בריאת העולם. מחד, פגשנו בנראות הדדית מפרה בן היסוד הזכרי לנקבי, ומאידך, בתוך האינטימיות המתהווה בדיאדה האלוהית, מתגלים בקיעים ונפערים סדקים ראשונים, וכאשר "בחדרי חדרים" מוסרת כליל "ההינומה" מעל פני הכלה האלוהית ומתגלה שכבת עומק- מי תהום שוקקים ומחיים, המסעירים ומאיימים להציף את האלוה הינקותי, הוא חושף את "חרבו הקשה והגדולה" (ישעיה כז' א) וזועק באימה: " יהי אור".
וכך, מתוך התלכיד הקוסמי הראשוני - "המסה קונפיוזה" המבעבעת, שבה מחוללים הזכרי והנקבי "המעורים זה בזה", מפציע באחת הלוגוס האלוהי המדבר, חוק האב הגדול, המופיע במלוא הדרו כבורא כל יכול יחידני וחודרני, מבדיל, מפריד, קורא בשם ויוצר לעצמו עולם סדור "יש מאין".
המעבר מתיאור חושני של רוח האל הרוחף מעל לתוהו- רוח קלילה לעת שקיעה הנושקת לפני המים, לאל הבורא במאמר - האל האפולוני המרוחק של "ויהי אור ", הוא מעבר חד וטראומתי מדי, המכה בדמיוני באור "סנוורים" חשוך המזכיר למצער חדר חקירות משטרתי.
המעבר מגוף אלוהי נוכח- רוח אלוהים חיה ונושמת המתייחסת לזולתה התהום ביחס: אני -אתה, לדיבור המשתמש במסמנים ריקים : "ויאמר אלוהים יהי אור", בבחינת אני- לז, מהדהד עבורי את מהותו של הקונפליקט המעצב את דמותו של הסובייקט האנושי המפוצל, -המתגלם מחד בגוף חושי יצרי, ומאידך בדיבור נעדר גוף. זהו לעיתים גם הפרדוכס העולה מהמפגש הפסיכותרפויטי בקליניקה, מפגש בין שתי הוויות מדברות שמתחמקות ללא לאות מלפגוש בממשי- המפציע מתוככי הסימפטום הגופני, באמצעות היאחזות בקרנות המזבח של הדיבור הסמלי, "אל התוהו תשוקתך והדבור ימשול בך" (ח.נ. ביאליק, גילוי וכיסוי בלשון ).
כיצד להבין את המעבר הקוטבי מהאינטימיות החושית- יצרית, מהמגע שבין פני המשטחים המפעפעים זה אל תוך זה, לבריאה מנוכרת במאמר? אמנם, בניגוד למשל לאל הבבלי הזכרי מרדוק, שנדרש להרוג ולבתר את גופה של תיאמת- תהום הים הקדמון על מנת לברוא עולם, אלוהים שלנו מצטייר כ "ג'נטלמן מנומס", המסתפק בציווי בלבד. ואולם נרמה לי שההקבלה האסוציאטיבית למרדוק הבבלי אינה מקרית, והטקסט המקראי, ככל שינסה להדחיק ולהתרחק מן המיתוס האלילי הפאלי שקדם לו, יחזור המודחק בעוצמה ויתדפק על חלונו, שכן לדידי, אין ספק שהדיבור האלוהי המנוכר, יוצר עולם יש מאין, במחיר של ביתור האינטימיות החושית -היולית שקדמה לו, בהותירו את התהום הנקבית מדממת , עלומה ודחויה לעצמה.
האל הבורא מתגלה אם כן במערומיו, כנעדר יכולת לקיים דיאלוג עם עצמותו המפוצלת, והוא אנוס להורות, להכרית ולהנחית מלמעלה למטה, על מנת לגבור על האמורפיות הנקבית המאיימת לבולעו.

דיאלקטיקה של האצלה ובלימה
הבריאה במאמר היא בעלת כפל פנים, מחד האל מקרין את שפע אורו האין סופי הממלא את התוהו החשוך, בדומה לשפעת הזרע המשתחררת מן הזכר באקט של משגל הקוסמי הבורא את שבע הספרות התחתונות- במהלך הנמשך לאורך שבע ימי הבריאה. ומאידך, עצם הבריאה במאמר מלמדת על יסוד של ריסון והגבלה- הדיבור האלוהי מעלים, מגביל, ומצמצם את אור אין סוף. האל הבורא, בלשונו הפיוטית של ספר יצירה ( א, ג-ז) , מאציל "עשר ספירות בלימה ". כלומר, האל אנוס לבלום את עולמו כדי להחזיק את עצמותו המתפזרת, שלא יאבד שליטה חס ושלום.
למעשה, תהליך הבריאה מתעצב בהתאם ליחס הדיאלקטי העדין והמורכב בין האצלה לבין הימנעות וכמיהה לחזור לאחור ולהיכלל באור אין סוף שמלפני הבריאה.
ברוח זו פירשו חז"ל את הפסוק:" וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" ( בראשית א, לא) כ- "טוב מות" ( בראשית רבה ט, ה ), ודרש אחד ממקובלי חוג גירונה: "טוב מאוד" הוא טוב מות מפני שהוא מורה על דבקות באין".
הזוהר מבאר שהמעבר מבראשית ל- אלוהים, קרי, מחכמה לבינה לא היה פשוט כלל ועיקר, ספירת החכמה שנאצלה מ-כתר, נכספה לשוב אל מקורה ולהיכלל באור אין סוף ורק כתוצאה מתסכול הדחף לשוב אל המקור, שנתקל במסך חוצץ שהפריד בינה לבין הרצון העליון, היא פנתה להאציל את שבע הספירות התחתונות, המזוהות עם שבעת ימי הבריאה.
המיתוס השבתאי הרדיקלי כפי שהתנסח במשנתו של נתן העזתי, מעצים גישה זו. על פי תורת השבתאות, קיים בתוך האלוהות "אור שאין בו מחשבה" ושכל מהותו מכוונת להישאר בעמקי עצמו ולא לצאת מתחום האין סוף. אור זה שולל במהותו כל צורה ומבנה ומתנגד באופן פסיבי לתהליך הבריאה.
כיצד עלינו להבין מגמות סותרות אלו של יצירה, בלימה והרס המלוות את תהליך הבריאה מראשיתו?
אליבא דפרויד, עסקינן במחול הניגודים המשלים שבין: יצר המות- תנאטוס ויצר החיים- ארוס, היוצרים את רבגוניות תופעות החיים. עקרון הארוס מבקש ללכד את הקיים לאחדויות הולכות וגדלות ואילו עקרון המוות- מבקש לפרק את האחדויות הללו ולהרוס את המבנים שנוצרו עד לחזרתו של החומר החי למצב יציב של דומם- אנאורגני.
מנקודת המבט הפסיכודינמית, המגמות הסותרות באלוהות רומזות על "קונפליקט נפשי" סמוי. ניתן לשער שהאל שלנו שנבהל בתחילה מקרבת העריות אל התהום- תוהו, אל האם הקוסמית הגדולה של הבריאה, מותירה מאחור וניגש למלאכת הבריאה במאמר כשליבו כבד עליו. וכך, בעוד עינו האחת מתבוננת ומודדת בסיומו של כל יום באופן אובססיבי כמעט את מעשי ידיו לתפארת:" וירא כי טוב " וכו', עינו השניה מפנטזת בחשאי על התוהו האורובורי, נזכרת בשלמות האין סופית שננטשה ואשר עימה הוא ככל הנראה משתוקק לשוב ולהתמזג, אל מצב התוהו הסינגולרי אשר בו " נשגב ה' 'לבדו ביום ההוא" ( ישעיהו ב' יא'). ואולם תשוקת העריות האדיפלית מעוררת בו אשמה וזעם אותם הוא פורק במאבק איתנים עם ייצוגי האם-תהום: התנין, הלוויתן, נחש הבריח וכו': "ביום ההוא יפקד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים" (ישעיה כז' א). יחד עם זאת, יש לזכור כי המאבק בין האל לתנין- תהום, אינו מאבק בין שני אויבים, או בין מהות טובה לרעה, אלא בין שתי בחינות- כוחות מפוצלים באלוהות עצמה, השואפים להגיע לאיזון ולשיווי משקל.

"ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם "( בראשית א, כז)
ברקע סיפור בריאתם של אדם וחווה ממשיכה להדהד הדיאלקטיקה הזכרית- נקבית, כלומר גם כאן נפגוש במעבר קוטבי מקרבה אינטימית בין האל-לאדם, לניכור ורדיפה ששיאה בגירושו של האדם מגן העדן.
ערב בריאת האדם, אנו מתבשרים על מציאות קיומית של יובש, אדמה חרבה וחוסר חיות: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלוהים על הארץ ואין אדם לעבד את האדמה" ( בראשית ב,ד-ו). תיאור זה המתייחס לבריאה, מרמז על המתחולל הדדית בפנימיותו של האל וניתן להבינו כתולדה של הפיצול היתיר בין היסוד הנקבי הרטוב והמחייה ליסוד הזכרי המפרה. ואכן, גם כאן כמו בסיפור בריאת העולם, מקדים היסוד הנקבי - הארץ, ומעלה מתוכו- "אד" שמשקה את האדמה והופך אותה למצע חי ופוטנטי, ולהדגיש, האד עולה מהארץ דווקא- מאותו רובד ראשוני במציאות המזוהה עם התוהו ובוהו החשוך ( בראשית א, א-ב), מאותה תהום רבה שהאל המפצל מבקש תחילה את קרבתה ואחר כך דוחק ונלחם בה עד חורמה.
כאן אנו מגיעים ל- "סיפור קצר על אהבה", שתחילתה בקירוב לבבות וסופה בגירוש, כוונתי כמובן לדיאדה הטראגית: אל-אדם.
הטקסט המקראי מספר כיצד התפלגה חווה מאדם, באירוע דרמטי שבמסורת הקבלה מכונה בשם "נסירה". האל שבתחילה ברא אנדרוגינוס המחובר באחוריו- אחור לאחור, מנסרו לשניים, הפרדה שמאפשרת התחברות מחודשת של הזכרי והנקבי, הפעם מלפנים- פנים לפנים. באנלוגיה התפתחותית ניתן לאומר, שאם החיבור הראשוני (אחור לאחור) התאפיין בקשר סימביוטי חסר מובחנות, טרם היווצרותה של זהות אינדיבידואלית נפרדת , הרי "שהנסירה" יוצרת מרחב הנותן סיכוי לצמיחה אישית שממנה תתאפשר התחברות אחרת- חיבור פנימי בוגר ובשל של הגברי והנשי- פנים לפנים. אירוע הנסירה מהדהד את מחול הניגודים הקוסמי בו פגשנו בראשית הבריאה, אך גם כאן, כגודל התקווה שאנו תולים בעצמיות המניצה וביחס הדיאלוגי שנולד במימד האנושי בן הגברי לנשי, כך גודל האכזבה כשמתברר שירח הדבש בדיאדה אל - אדם, בא למעשה לסיומו. זוהי מערכת יחסים שנועדה לכישלון, הואיל והאל מבקש להותיר את האדם עטוף וממוזג במעטפת הורית מזינה אך מסרסת והאכילה מפרי העץ האסור, קרי- לידת האגו, שתוצאתה ידיעה עצמית רפלקטיבית , גובה מחיר כבד- פרידה כואבת מהמעטפת הסימביוטית של גן העדן.
כאן אנו פוגשים לראשונה ב"צל" הרודפני והנקמני של האל המתהלך לו בגאון בתוך "חממת הגן" הבולעני שנטע לעצמו. כשנודע לאל שהאדם מסתתר מפניו נוכח יראתו מפני זעמו, הוא אינו מגלה חמלה והבנה למצוקת האדם, ואילו שאלת השאלות אייכה- שיכלה להיות פתח לתחילתו של דיאלוג אמיתי ובוגר בין האל- לאדם, מתהפכת באחת לתוכחה אבהית מסרסת ולחיפוש אובססיבי אחר האשם, "מי הגיד לך כי עירום אתה"'. האל מתגלה כמי שאינו מסוגל לקבל את האחרות באשר היא. קיום לצדו של האל-אבא אפשרי רק במחיר של ציות עיוור וחסר פניות, אין מקום לדיאלוג, להיכרות ולהכרה הדדית בזולת. ומכאן, שהפרת חוק האב משמעה אחת- הורדת מסך "להט החרב המתהפכת", המכרית כל סיכוי לדיאלוג ומבטיח שהאל "לבדו ימלוך נורא". האל החודרני היודע כל, שביקש להותיר את האדם נער שעשועים חסר מודעות ועצום עיניים, בלתי נפרד ממנו, לא מסוגל לשאת את העצמאות המניצה של האדם ומחשבות פרנואידיות מתגנבות אל תוך ראשו הקודח כאשר הוא ירא פן האדם יאכל גם מעץ החיים ויהיה ממש כמוהו. כן, האבא האדיפלי הכל יכול, חושש כי הבן קם להורגו ולרשתו ממש ועל כן הוא לא מאחר לנקום בו עד חרמה, בו ובצאצאיו עד עולם. הנה כי כן, מי שעד לפני רגע היה בגדר אובייקט אהוב- נזר הבריאה, האדם שכל שפע טובו של הגן הועמד לרשותו, הופך בן לילה לאובייקט מסוכן ובוגדני שיש לגרשו ולהענישו. בה בשעה, בסתר ליבו, האל "הנרקיסי", ממשיך לחפש נואשות אחר בבואת עצמותו, שנדמה היה כי עלתה בידו, כאשר ברא אדם "בצלמו ובדמותו", והנה היא שוב חומקת ממנו, מותירה אותו נע חליפות בן סימביוזת גן העדן העוטף והחונק, לבין להט החרב המתהפכת החותכת ומפרידה באופן כירורגי את האדם מעצמו ומאלוהיו. זעמו על האדם המפר את חוקיו נמהל באשם כבד מנשוא של אב פצוע ומפוצל, שנינטש בעצמו על ידי עצמו, והוא כמו כפוי להנציח את הטראומה הקוסמית, משלח את ילדיו העומדים למולו חסרי אונים, אל מחוץ לגן.
והאדם, מה יעלה בגורלו של זה? הוא ינוע וינוד כל ימיו בפנימיות נפשו הנוירוטית, בין הגעגוע הפנטזמתי לאביו המואדר, הכל יכול והמיטיב, לבין יראה ופחד מזעמו של אב נרקסיסטי ומלהט חרבו הפאלית והמסרסת. הוא ישא לעד את חותם הפיצול האלוהי החקוק "בצלמו ובבשרו" האנושיים מדי. ממעל ימשיך לרדות בו אביו השמימי והמוסרי להחריד, ומשאול תחתיות ?ישלטו בו דחפים כבירים ותאווי חיים, מתנתה של אמא אדמה הגדולה.

סוף

מקורות
י. תשבי, משנת הזוהר, הוצאת מוסד ביאליק ירושלים מהדורה שמינית תשס"ו 2006.
ד. אברמס, הגוף האלוהי והנשי בקבלה, הוצאת ספרים מאגנס ירושלים תשס"ה.
ל. איריגארי, מין זה שאינו אחד, בתרגום דניאלה ליבר, ת"א 2003.
י. ליבס, תורת היצירה של ספר יצירה, הוצאת שוקן, 2000
ח. ויטאל, כל כתבי האר"י, פרי עץ חיים, שער ראש השנה.
ח. ויטאל, כל כתבי האר",י עץ החים שער א' ענף ב' דף יא ע"ג.