מי שמשתתף בחוויה היוצאת מן הכלל של גידול ילד ומתנסה בנתינה האינסופית, שקיימת בתקשורת המיוחדת הזו, יודע כמה זמן, כמה אנרגיה וכמה תשומת לב צריך, עד שהדבר הקטן הזה, התינוק המתוק, השובה לב, שמושך אותך אליו ברמה כמעט ממכרת, לוקח לו, עד שהוא הופך להיות אדם. היצור האנושי, שונה בכך מכל חיות היער, הג'ונגל והבית. לא רק 9 ירחי לידה, אלא 9 שנות חיים עד שהופך להיות שם מישהו, שניתן לדבר איתו ועוד 12 שנים, כדי לתת לו אפשרות להחליט בעבור עצמו. בישראל, בגלל הכניסה המיידית לצבא בגיל 18, החוויה מסרסת כל יכולת להחליט לבד וההפך, מקבעת את ההתנייה של "לעשות מה שאומרים לי".
21 שנה, פחות או יותר, תלוי במידת העצמאות של הילד, לוקח להורים לעטוף באהבה, לחנך, להורות ולהדריך, כדי שבסופו של דבר יווצר אדם, שיכול לעמוד על זכויותיו. בכל 21 השנים הללו, הילד עובר כמה סוגים של היגמליות מתלות: היגמלות מתלות מיניקה ישירה מהאם, ממוצץ, ממזון נוזלים ומעבר למוצק ועוד ועוד. בהמשך ישנן פרידות לכמה שעות מההורים, בצהרנים, בגנון, בגן, ואחר כך בבית ספר ובישראל גם החוויה "המיוחדת" של כפיפת הרצון האישי לרצון הסמכות הצבאית. בכל אחד מאלו, הילד עובר מרשות ההורים לאיזו רשות אחרת וכך מקבלת גושפנקא התבנית של להיות נצרך למישהו מבחוץ, אשר יעשה בשביל "הילד" את הבחירות ויכוון אותו מה לעשות או לא לעשות, מה ראוי או לא, מה בריא או לא.
התבנית הזאת, אם לא שוברים אותה במהלך 21 השנים הראשונות, ממשיכה להישאר שם, גם אחרי. בגיל 21 מקבל ה"ילוד" את האישור מהמדינה להצביע, דהיינו, להיות אחראי לדעת מי המנהיג, שיוכל להיטיב עם המדינה, הארץ והעם. אחרי שנים שהילד לומד, שאף אחד לא ממש סומך עליו ולבסוף גם הוא לא סומך על עצמו, לפתע דורשים ממנו להיות אחראי על אחד הדברים החשובים ביותר - בחירת מנהיג מתאים לא רק לעצמו, אלא לכל האנשים שמסביבו. מן הנמנע שהיכולת שלו לחפש מנהיג כזה, תהיה מושפעת משנים של חוסר יכולת לקבל החלטות לבד והיכרות עם בוגרים סמכותיים, שלא משאירים לו אפשרות להיות אחראי לדבר כלשהו. שנים של חיזוק ההתניה של קבלת סמכות חיצונית דומיננטית, גם בבית, גם בגן, גם בבית ספר ולבסוף בצבא, מחזקת את הנטיה החוצה, לקבלת עצות, להדרכה, לעזרה והשריר, שפונה פנימה, לסמכות הפנימית, כמעט אינו מוכר, אם בכלל.
תיאור מצב זה מסביר כיצד המודעות שלנו מחפשת פתרונות בחוץ ואינה מכירה כלל בכך שישנו מרחב שלם של הוויה, בפנימיות האדם. הטלויזיה, הרדיו והאינטרנט מהווים מסך עשן נוסף, שתופס את תפקיד ההורה, בניווט האדם, לאן הוא צריך לצעוד ובאיזה עולם הוא חי וכו'. חקירה עצמית (של העצמי שלי) וחקירה עצמית של העולם (לחקור את העולם בו אנו חיים ולשאול שאלות, מבלי להסתפק בתשובות קיימות), תהליכים אלו כמעט ולא קיימים ואם קיימים נמצאים באדם במידה בלתי מספקת, שאינה נוסכת בו, את הביטחון שהוא שואף אליו.
קיימים שני כיווני שחרור מתלות ויציאה לחופש ועצמאות אישית ורוחנית ולחיבור עם הסמכות הפנימית: האחת הינה גישות חינוך והוראה אחרות במהלך 21 השנים הראשונות דרך ההורים, הגנים, בתי הספר, התקשורת והתרבות בכללותה וביטול הצורך לשרת בצבא, משהו שכרגע שייך לעולם אוטופי. ו/או עבודה אימונית (cauching) של האדם, כדי לפתח את השריר, שלוקח אותו בחזרה לעצמו ומנגיש את ההוויה הפנימית, הנסתרת מרוב בני האדם. כדי לעשות אימון, האדם צריך לבטוח בכוח הרצון שלו, כמו ספורטאי טוב, כוח הרצון של הנפש. לא לכולם יש את האפשרות הזאת, בגלל אמונות בלא מודע, שנוצרו מחוויות וטראומות עבר, המנווטות ומתכנתות את התגובות של האדם. לכן, טיפול (על החלקים הלא מודעים) ואימון (על החלקים המודעים) - הם הדרך לשחרור.
