?חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה? (משלי)
מהו היעד של החינוך?, מהי מטרת החינוך?...
החינוך הפורמלי במהותו הנוכחית קיים כבר מספר דורות, כלומר הוא עונה על הצורך, אחרת היה משתנה או אולי מתחלף, אם כך מהו הצורך על פי מבחן התוצאה:
השתלבות בחברה?, אזרחות ראויה?, חינוך לדמוקרטיה?, ציות לחוק?, מקצועות ליבה?, חינוך לרבגוניות? או אולי רכישת מקצוע?...
האם חונכנו להשיג משרה טובה, לשלוט באחרים, להיות יעילים, לקבל תעודות הצטיינות וכיו?ב.
אם כך מהו הצורך?
בתוך עמי אני חי, והאווירת ההישרדות קיימת בכל, מאפייני הסיכון (ביטחון כלכלי, ביטחון חברתי, ביטחון עצמי) ניבטים מכל עבר, בעבודה, בכבישים, בבתי הספר, במרחב הכללי וגם בבתים. כלומר החינוך לא הגיע למטרה, כפי שחשבתי שהיא, ערכים, חזון משותף ועוד, לכן אני חייב להסיק שהמטרה היא אחרת, אחרי הכל רוב מוסדות החינוך מדווחים על הצלחה, ולא קיומם יהיה מוטל בספק (גם הם הישרדותיים).
אין כאן ביקורת על המערכת הקיימת, יש רק צורך בתמונת מצב, והיא פשוטה מאוד, ככל שנבין מהר יותר מהם הכוחות הפועלים עלינו ועל ילדינו, נוכל להעריך את הכוח השקול להם, ולהשקיע את משאבינו במקומות הנכונים.
הנחת היסוד שלי היא, שכהורה אין לי את הזכות לוותר על תפקידי כמחנך לילדי, אני לא יכול להעביר את חובתי זאת לאדם אחר, בדיוק כמו שאני נושא באחריות לבריאותו של ילדי, ובמצב חולי חלילה, אוכל להגיע לאיזון רק לאחר שילדי יחזור לאיתנו, בעזרת רופא, או גורם מקצועי אחר, כך גם בנושא חינוך, עלי להיות הגורם המתכלל האחראי לעתידו הבריא של ילדי, בית הספר משמש במקרה הטוב כמקנה מיומנויות למידה בסיסיות, וכמתרגל של התמודדויות מסוגים שונים, עלי כהורה מוטלת אם כך המשימה לברר ולבדוק מה עלי להשלים.
הדבר מחייב התעניינות פעילה, התבוננות, אורך רוח, וכמובן ההבנה שהחינוך נמצא בידינו, אין כל ספק שאנחנו כהורים נמצאים במקום המשפיע ביותר.
כלל האצבע מחייב התייחסות למבחן התוצאה, האם ילדי נמצא בכיוון הנכון להיות אדם שלם?
מהו האדם השלם?
אלפי שנות ידע מצטבר ומקביל נכתבו ונלמדו, מוטיבים דתיים, פילוסופיים ומדעים, מתערבבים זה בזה ומתנקזים לשני ערוצים מרכזיים, האחד עיצוב התנהגות והשני חינוך להעצמה, לא מדובר בשני ערוצים מקבילים, אלה בכאלה הנפגשים לעיתים, מתרחקים ומתקרבים. להפתעתי ראיתי שהתנאי העיקרי להצלחה בחינוך בחברות שונות, היא ההתמדה. לכן עלינו כהורים להתמיד בדרך ובמתודה, אין הכוונה לכך שלא ניתן לשנות כיוון, אלא ששינויי כיוון ומתודות תכופים, מייצרים חוסר ביטחון וחוסר אמון בדמות ההורה, וכתוצר לוואי מייצרים מצבי סיכון אצל ילדינו.
על פי ההלכה היהודית היעד של החינוך, הוא עוד חינוך, כלומר הלמידה היא תמידית, המטרה והאמצעי מתקיימים בו זמנית בתהליך עצמו, שעצם קיומו מיצר תחושת סיפוק ומשמעות. מחובתנו כהורים היא ליצור את הסקרנות, את המרחב ללמידה עצמית ולמידה משותפת, לאפשר ליצירתיות להתפרץ.
לדעתי, המחנך האמיתי אינו מי שמלמד את העובדות בלבד, אלא מי שמלמד את הילד לחשוב בעצמו, למצוא תשובות, לשאול שאלות ולא להיות תלוי בסמכות על מנת לפתור בעיות.
כמו כן לשאוף לפעול במוסריות ושתתקיים בו החירות לעשות זאת.
הייתי מוסיף עוד, על משמעות האהבה והכח המניע העצום שגלום בה, על כך שכל אדם מרגיש כאשר מקבלים ואוהבים אותו, על הצורך בגבולות פנימיים וחיצוניים, ועוד ועוד. אך רציתי להתמקד במחוייבות ההורית לחינוך הדור הבא, ועל כך שאין לנו את הזכות המוסרית להעביר את האחריות לכך לאדם אחר.
