אנו גדלים בתוך בועה של הוויה קיומית חיצונית. בועה זו נוצרה מהשפעות חיצוניות שקיבלנו מהורים, גננות, מחנכים, חברים, קרובי משפחה, תקשורת, תרבות חיצונית, חינוך, קבוצות אליהם אנו משתייכים ועוד. אלו ממגנטים ומפנים את תשומת ליבנו הרחק מהפנימיות שלנו. הם מהווים שואב תודעה ענק, הגונב את הקשב שלנו ומוציאו החוצה. כתוצאה מכך, עם הזמן, התפתחה באנושות הכחשה תוקפנית לכל דבר, שקשור בפנימי וברוחני ובמקום זאת מתקיימת אמונה, שכל מה שיש, ניתן לחישה בחמשת החושים ודבר נוסף מלבד זה אינו קיים. כך אנו מתגבשים מבחוץ פנימה. אנו מפנימים גישות, דעות, תפישות עולם, הבנות, משמעויות וכו' מבחוץ (של הורים, מורים, תקשורת, סרטים, חברים, גוריים, פוליטיקאים, מובילי דעת קהל, אופנה, קבוצות השפעה ועוד) וחושבים שהם - כל הגישות המוצגות לנו מבחוץ האלה - שלנו.
בתהליך ההתבגרות מתחילה להיווצר יכולת לסמוך על שיקול דעת ורגשות עצמאיים ומתגבש שריר, שאצל רוב בני הנוער, לא נבנה חזק דיו. שריר זה מסוגל להניע עצמו לחוש את הסביבה הפנימית ולהבדיל בינה לבין זו שבחוץ. גדלה היכולת להבחין ברצונות מהותיים, השייכים לעצמי ואינם שייכים לרעשים חיצוניים. אולם, בגלל גניבת הדעת של העולם החיצוני, העיניים ויתר החושים אחריו, מתהפנטים על ידי גירויים חיצוניים, עד שלחלוטין זונחים את המהות הפנימית.
היום לדבר על "עצמי פנימי" על "סמכות פנימית" על "אישור פנימי" זה לא כל כך מקובל. אנשים לא קולטים את הדבר הכי טבעי, שהכי שייך להם, כמשהו ששייך למציאות, אלא כמדע בדיוני, כשטויות רוחניות, כדיבורים של אנשים רחפניים, כדיבור שאינו תורם להם כלום. התרומה שהם מחפשים היא תרומה חומרית (כסף, רכוש, כוח, שלטון) בלבד ובעקבות כך הופך עצמו האדם, להיות חסר משמעות בעולם. הוא חש תחושת ריקנות, חלליו המנטליים, רגשיים ופיסיים, מתים. הוא משול לזומבי מהלך.
חוסר המשמעות נוצר כתוצאה מאי הפניית הקשב להכרת העולם הפנימי. העולם הפנימי הוא מקור השפע, עושר ומלאות רוחנית. הוא ממלא את ליבנו בשמחה ואושר. הריקנות קוראת למילואה. מכיוון שהאדם אינו פונה, באופן טבעי, למלא עצמו מהמקור הפנימי, אלא כפי שהתחנך - מבחוץ - מוצא האדם את עצמו ממלא את החלל הענק, שהוא מרגיש בפנים, בהתמכרויות למיניהן. אחת ההתמכרויות, המובילות בנזק שהן מייצרות באדם, היא ההתמכרות למסכים: מסכי הטלוויזיה, אינטרנט, ניידים, קולנוע וכו'. מול המסכים מתכלה תודעתו של האדם וכתוצאה מכך הוא מאבד עוד יותר את הקשר עם העולם הפנימי וכך מתחזקת אשליית הקרנת העולם החיצוני, תחת השפעת התכנים המתכנתים תודעה של "המסכים".
כדי להתגבר על מצב זה, יש לאמן את "שריר החזרה אל המהות הפנימית", אל הציר, הטבור, המרכז, הלב, החזרה מבחוץ פנימה, אל תחושת האני, היא אותה תחושה, השונה מכל רחשי העולם החיצוני. המרכז הפנימי, ידוע בתרבויות המזרח, כמקום שאפשר להגיע אליו, באמצעות תרגול מדיטציה. מדיטציה משמעה "הרהור" או "התבוננות". מדיטציה הינה פעילות מנטלית, המשנה את כיוון זרימת האנרגיה התפישתית מבחוץ אל מרחבי הפנים.
כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על עצמנו ועל העולם, בא, במצב ההתפתחות הנוכחי האנושי, מבחוץ. טרם פיתחנו את היכולת להבין את העולם מבפנים. ההכרה של העולם הפנימי קשורה לאותם חלקים במוח, שטרם השתמשנו ועדיין לא נגענו בם. מצב ההוויה החסר הזה, מקל על מי שרוצה לנהל אותנו מבחוץ לעשות זאת בקלות יתרה. בלימה של השתלטות ומניפולציה מבחוץ נעשית על ידי השיבה פנימה וההתחברות לסמכות הפנימית.
מיכל תבל -מאמנת לפיתוח אישיות, לפעולה מתוך הסמכות הפנימית והבערת האש הפנימית. מטפלת לביטול התניות לא רצויות מהלא מודע ועבודת שחרור התת מודע למודע, כדי לאפשר הרחבת תודעה
