על ההיעדר ועל האמונה 

על ההיעדר ועל האמונה

כשאנחנו נתקלים בחיינו בהיעדר קשה לנו מאוד להשלים עם קיומו, ובין הכלים העומדים לרשותנו כדי להתמודד איתו קיימת האמונה בפתרון הקושי הגדול הזה. 

אבל ישנן במציאות נסיבות קיצוניות של היעדר, כמו הטראומה שהפסיכואנליטיקאי פרנצי כתב עליה ביומנו, או כמו האבל הלבן והטראומה שהפסיכואנליטיקאי אנדרה גרין כתב עליהם במאמרו "האם המתה". בנסיבות האלה מתחזק הייאוש, ולהיעדר יש עוצמה מצמיתה של גוויעת הקשר האנושי הבין-אישי ובמיוחד בין האם לבין ילדה. כך אצל גרין בן השנתיים שאימו נכנסה לדיכאון עקב מותה של אחותה, אצל הפסיכואנליטיקאי ויניקוט בן ה-67 שבשירו "שיר העץ" תיאר את מותו שלו בצליבה על העץ ואת תחושת הנטישה שלו בעקבות מות אימו, ואצל הצייר אגון שילה שאיבד את אביו שמת, ואיבד את אימו החיה לאחר שמתו עליה בעלה ושלושה ילדים שקדמו לאגון.

גרין כתב על על הילד לאם המתה שמבטל את ההשקעה הרגשית באימו ומזדהה איתה ועם המוות הרגשי שלה, ואכן רואים זאת בתמונות שצייר שילה, וודאי בתמונה "האם המתה". בתמונה זו הילד מוקף בטבעת שחורה שמבטאת את ביטול ההשקעה שלו באימו ואת ניתוקו ממנה, וחזות הילד ואימו היא חזות של אנשים מתים, כלומר הילד מזדהה עם דיכאונה של אימו.  

ואז, מי שאמור להביא את התקווה ואת האמונה ביציאה מההיעדר הוא המטפל, או הגיבור המיתולוגי אורפיאוס, על פי פירושו של פרנצי. במקרה הזה, האמונה טמונה קודם כל באינטראקציה בין אנשים, בין שני אנשים: המטפל והמטופל, אורפיאוס ואהובתו אאורידיקה. שניהם, גם המטפל וגם אורפיאוס, רוצים להחזיר אנשים מן המתים ולהחיותם.

אם כך, מדוע נכשל אורפיאוס במשימתו? מדוע אורפיאוס שבנגינתו הזיז הרים ממקומם ונהרות ממסלולם, שמט את אאורידיקה? הדבר קרה לא משום שהביט אחורה בניגוד למצוות האלים, כפי שהמיתולוגיה מסבירה, אלא משום שהביט אחורה ובכך ביטא ספק באמונתו. אורפיאוס לא דבק באמונתו ועל כן אהובתו לא קמה לתחייה.

וכפי שמראה חיותה גורביץ' במאמרה "שפת ההיעדר ושפת הרוך", המטפל נדרש ליותר מאורפיאוס. הוא נדרש להחזיק את האמונה עבור המטופל, ובכך למשוך אותו מן ההיעדר אל היש שבחיים. ומתברר שלשם כך יש גם צורך באמונה, ולו מועטה, שנותרה חבויה בנפשו של המטופל, כדי שהוא יבין את שפת האמונה שבה מדבר המטפל (בלשונו של פרנצי: בסיוע האורפה – כוחות החיים ששרדו אצל המטופל). כל זאת, למרות העוצמה המצמיתה של ההיעדר בנפשו של המטופל.

המודעות להיעדר מעניקה ליש את כוחו, והיש מעניק להיעדר תקווה כלשהי, נותן להיעדר אופק ללכת לקראתו, מאפשר קיום בהיעדר לייצוג של היש שאיננו. אלה שני תאומים סיאמיים שלא רק נבדלים זה מזה, אלא גם מעניקים משמעות זה לזה.

עדיין נותרה השאלה מה עושים כולם עם תחושת ההיעדר, גם שלא בנסיבות קיצוניות? עם תחושת הבידוד והבדידות האיומה? מה עושים עם התהום והבלימה של קיום אנושי זמני ומלא קשיים?

ישנם אלה שהאמונה הדתית פותרת זאת בשבילם, כמו שכותב סופר תהלים כג, ד: "גם כי אלך בגיא צלמוות [זה ההיעדר במירעו] לא אירע רע, כי אתה עמדי"; ישנם המשתמשים בשפה כדי שתכסה על התהום, כפי שביאליק כותב במאמרו "גילוי וכיסוי בלשון", וכמוהו ישנם עוד רבים העוסקים באומנות כדי לאלף את המפלצת. לפעמים זה מצליח, ואז העוצמה המצמיתה של ההיעדר מפנה את מקומה לעוצמה מצמיחה וממלאת.