מחשבות על דדלוס ואיקרוס, חיסונים, ועתיד האנושות 

דדלוס היה ממציא ואדריכל גאון, והוזמן על ידי מינוס מלך כרתים לבנות לבירינת סביב המינוטאור, כדי שלא יוכל למצוא את דרכו החוצה. דדלוס עמד במשימה בהצלחה, אך עם השלמתה נבהל המלך מינוס מהאפשרות שדדלוס יגלה את סוד המבוך והמינוטאור ישוחרר מכלאו. על כן כלא את דדלוס ואיקרוס בנו במגדל על אי בלב ים. דרך הים לא ניתן היה להימלט מן האי שכן הצי של מינוס שייט סביב. על כן הגה דדלוס רעיון מבריק – בריחה דרך האוויר. השניים אספו נוצות ציפורים ושעוות דבורים להדבקתן, ודדלוס בנה לכל אחד מהם זוג כנפיים. משנשלמו הכנפיים הגיע הרגע לעזוב את האי. דדלוס הזהיר את איקרוס לבל יעוף נמוך מדי, פן יספגו הכנפיים את האדים העולים מהים ויהפכו כבדות, וכן שלא יגביה-עוף יתר על המידה שכן חום השמש ימיס את השעווה והנוצות ינשרו – בשני המקרים יצנח למים. השניים המריאו בעזרת כנפיהם. הבריות שראו אותם מעופפים מלמטה השתאו וקראו "הנה אלים, הנה אלים". איקרוס התלהב, החל לנסוק מעלה ולקרוא "אנחנו אלים, אנחנו אלים". דדלוס קרא לו להנמיך, אך הוא לא שעה לאזהרותיו והסוף ידוע – אזהרתו של דדלוס התממשה, הנוצות נשרו ואיקרוס צנח אל מותו בים.

הלקח הוא שהמדע והטכנולוגיה הם פלא ומהפכה עצומה. ביכולתם לשחרר אותנו מסוגי כלא שונים ולאפשר לנו פריצות דרך ואפשרויות שעולות על כל דמיון. אך! יש להשתמש בהם במידה, תוך הכרה בגבולותיהם והתחשבות בכוחות הטבע.

ואיך כל זה קשור לעניין החיסונים? ובכן, גוף האדם הוא מכלול מורכב להפליא הבנוי ממערכות רבות, למשל המערכת הסנסורית-מוטורית (החושים והשרירים), המערכת הקוגניטיבית, המערכת התפיסתית, וגם מערכת החיסון. מערכת אלה, לומדות, נבנות, מתחזקות ומשתכללות על ידי תרגול והתנסות. ללא תרגול והתנסות מספיקים יתנוונו יכולותיהן או לא יתפתחו במיטבן. אם לא נעשה שימוש מספיק בשרירנו הם לא יפתחו כוח, שליטה, קואורדינציה וגמישות. כך גם המערכת הקוגניטיבית – ללא תרגול והתנסות לא יתפתחו בה פונקציות של חשיבה מורכבת, מופשטת, לוגית, וכיו"ב.

כזו היא גם מערכת החיסון שנועדה להגן עלינו מפני גורמי מחלות שונים. אף היא זקוקה לתרגול והתנסות כדי לפתח את יכולותיה. חיסונים הם אמנם סוג של אימון ולמידה כאלה, אך זהו אימון מול נגיף מוחלש, מומת, או חלבון מקודד ממנו – אימון חלקי, וייתכן שבחלק מן המקרים אינו מספק את ההגנה הדרושה, בעיקר כאשר הנגיף משתנה במהירות.

חיסונים הם הישג מדעי עצום והכחידו מחלות קשות וקטלניות. התפתחות המדע מאפשרת לפתח עוד ועוד חיסונים ולשחרר את העולם מעוד ועוד מחלות, בין שהן קשות ובין שהן פחות קשות. נראה כי החזון הנוכחי של מדע הרפואה הוא לנקות את העולם מגורמים פתוגניים ובעצם להוביל לסביבה סטרילית ככל הניתן. בהשגת מטרה זו תאבד מערכת החיסון את ההזדמנות להתנסות ולתרגל את כוחה מול גורמי מחלה אמיתיים, מה שעלול להוביל להפחתה ביכולותיה ובכושרה להגן אלינו – הן כפרטים והן כאוכלוסיה כללית. האם יהיה זה מן החכמה לאפשר לה להתנוון באופן חלקי על ידי מתן חיסונים לכל גורם מחלה אפשרי?

האם ניתן להסתמך על ההנחה שהמדע יצליח לפתח חיסון לכל מחלה בעת מגפה? אין צורך ללכת רחוק כדי למצוא דוגמה מפריכה: גילוי האנטיביוטיקה היה מהפכה מדעית עצומה והוליד את האמונה כי נמצא פתרון הקסם למחלות חיידקיות והן עברו מן העולם. אמונה זו התמידה במשך כמה עשרות שנים, עד שהחלו ניבעים בה סדקים בדמות חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה, שהם צרה צרורה ומקור לתמותה משמעותית.

אנטיביוטיקה מצילה עדיין חיים רבים וערכה רב. דווקא משום כך נעשה בה כיום שימוש זהיר ומדוד, שלא תאבד את כוחה הנותר בשל שימוש מופרז או מיותר הגורר התפתחות חיידקים עמידים.

האם בנושא החיסונים נמצא עדיין המדע הרפואי בשלב האמונה של "פתרון הקסם"? האם לא נלמד מהעבר הקרוב כדי להסיק שבמאבק מול הוירוסים יופיעו זנים עמידים לחיסונים, ונתהה מה יקרה כשהללו יצוצו ומערכת החיסון תהיה מופחתת-יכולת עקב חוסר תרגול והתנסות מספקים.

ומה זה אומר לעניין הקורונה – ובכן, נראה כי ילדים ובני נוער אינם עוברים מחלה קשה או מסכנת. נראה גם כי החסינות המושגת באופן טבעי – על ידי הידבקות והחלמה – טובה במידה משמעותית מהחסינות המושגת באמצעות התחסנות בחיסונים. זאת על סמך שיעורם הזעום של מחלימים בקרב החולים בגל הנוכחי, מאחר שחסינותם הטבעית מגנה עליהם גם מפני הואריאנט הנוכחי. אם כן, חיסון אוכלוסיות שמחלת הקורונה קלה בקרבם (כגון ילדים, נוער, צעירים) מהווה "יריה עצמית ברגל" לחברה כולה, שכן מוטב כי אוכלוסיות אלה יפתחו חסינות טבעית וכך יהוו שכבת הגנה על כלל האוכלוסיה מפני התפשטות הוירוס.

חיסונים הם הישג מדעי מזהיר ותועלתם לאנושות לא תסולא בפז, אך כדאי לזכור את אזהרתו של דדלוס לאיקרוס ולעשות בהם שימוש מדוד ומושכל תוך הכרה בגבולותיהם והתחשבות בכוחות הטבע. אל נתבלבל כאיקרוס לדמות עצמנו לאלוהים – פן יהא גורלנו כגורלו.