שני כלי רכב במחיר אחד 

רקע

בימים אלה, דחה בית המשפט תביעה הנוגעת לערך של רכב ביבוא אישי (1). התובע טען כי ערך הרכב הוא כ-35,000$, ובית המשפט דחה טענתו, גיבה את רשות המכס, וקבע כי ערך הרכב היה כ-70,000$.

טענתו המרכזית של התובע הייתה, כי הסכום של 70,000$ שנמצא שהועבר בכרטסות לספק הרכב בחו"ל, שולם בגין שני כלי רכב, אך בית המשפט לא האמין לסיפור זה, ודחה את התביעה.  

• ·     מה היה סיפור המקרה?

התובע, מנכ"ל חברת אלקטרה בנייה, ייבא בשנת 2011 רכב GMC יוקון, מודל 2010, ביבוא אישי. התובע העביר, באמצעות אלקטרה, לחברה ישראלית ששמה "טופ גיר מוטורס" ("המסייעת") סכום כולל של 380,000 ש"ח, והאחרונה היא שסייעה לו בהליך היבוא האישי, באמצעות אדם בשם מימון ("הדילר"). המחיר שהוצהר בעת היבוא ברשימון ע"ש התובע, עמד על 35,900 דולר, ומחיר זה התקבל באותה עת על ידי רשות המכס כמחיר סביר.

לאחר חקירה, מצאה רשות המכס כי המסייעת ביצעה העברה בנקאית ע"ס 70,000 דולר ארה"ב לספק הרכב בארה"ב- כאשר התשלום כולו נרשם אצלה בכרטסת הלקוח אלקטרה, ועל כן, פסלה רשות המכס את המחיר שהוצהר, וגבתה מן התובע תוספת מסי יבוא (מס קניה, מע"מ, ריבית הצמדה וקנסות) בסך כולל של כ- 220,000 ש"ח.

על כן, המחלוקת בין הצדדים הייתה- האם מחיר הרכב היה 35,900$ כטענת התובע, או 70,000$ כטענת רשות המכס.

• ·     מה פסק בית המשפט?

בית המשפט הדגיש כי התובע, שעל שמו ובעבורו יובא הרכב, לא היה מעורב ממש בהליך היבוא, ולא ידע להוכיח מה הסכום ששילמה המסייעת לספק בארה"ב. התובע, כך הוכח, שילם למסייעת סכום כולל של 380,000 ש"ח כעסקת חבילה, משום שהיה מעוניין ברכב הספציפי הזה, ולא ידע כמה מתוך זה יועבר לרשות המכס (בעבור מסי היבוא), וכמה יישאר בידי המסייעת, על כן, לא צמחה לו כל טובת הנאה מהשאלה איזה מחיר יוצהר למכס, וכמה מסי יבוא ישולמו.

עוד הדגיש בית המשפט, כי מנהלה הרשום של החברה המסייעת, נחקר בידי רשות המכס, לא נקרא להעיד בבית המשפט, ולא ידע להסביר איזה סכום שולם בעבור הרכב של התובע, ולא העלה כל טענה לכך שהתשלום הכולל, היה בגין שני כלי רכב יחד, במקום אחד.

הגורם שטען לכך שנפלה טעות בכרטסת, והסכום שנרשם הוא בעבור שני כלי רכב ולא אחד, היה דווקא, הדילר. בית המשפט קבע שמשקל עדותו של הדילר נמוך, וציין שהתביעה לא הביאה ראיות מספקות אודות כלי הרכב הנוסף שכביכול הועבר בגינו הכסף יחד עם רכבו של התובע. בית המשפט התרשם עוד, כי הדילר שינה את גרסתו – בעדותו ברשות המכס, כמעט לא ידע דבר, ובתצהיר שמוגש לבית המשפט, הוא שולט לחלוטין בכל נושאי ההעברות הכספיות. על אף זאת, בעת חקירתו הנגדית, לא ידע הדילר לספק הסבר מניח את הדעת לשינוי זה, והוכח עוד, כי הוא עדיין לא שולט בפרטים בצורה נאותה, בניגוד לאמור בתצהירו.

בית המשפט זקף לחובת התובע גם את העובדה שהספק, מוכר הרכב מארה"ב, הוא אדם ישראלי, אשר לא מסר עדות, ואפילו לא שלח דואר אלקטרוני כדי להוכיח, כביכול, את הטענה, שהסכום שקיבל, בסך של 70,000$, היה בגין יותר מכלי רכב אחד.

התביעה הגישה גם מסמכים מאתר "אדמונדס" וחוות-דעת שמאי כדי לנסות להוכיח שהמחיר שקבעה רשות המכס, בסך של 70,000$, הוא בלתי סביר. בית המשפט דחה ראיות אלה ולא ייחס להן משקל בעת קביעת פסק-הדין.

בסופו של דבר, גיבה בית המשפט את רשות המכס, קבע כי הערך של 70,000$ מבוסס על ראיות מוצקות, דחה את התביעה במלואה, וחייב את התובע בהוצאות משפט של 55,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה.

• ·     מה ניתן ללמוד מפסק-הדין?

כל העוסקים בתחום הסחר הבינלאומי יודעים היטב, כי דרך המלך בקביעת מחיר העסקה ביבוא טובין, היא המחיר ששולם בעדם בפועל, לפי סעיף 132 לפקודת המכס. רק אם מחיר זה נפסל, הרי שניתן לעבור לשיטות הערכה חלופיות, כגון מחירם של טובין זהים, טובין דומים, עלויות בתוספת רווח סביר, וכיו"ב.

מקריאת פסק-הדין, לדעתי, עולה כי תביעה זו קמה ונפלה על "המחיר ששולם בפועל", בגין ראית זהב אחת; כך, רשות המכס מצאה כי החברה המסייעת העבירה לספק הרכב בחו"ל 70,000$, ורשמה את כל ההוצאה בכרטסת הנהלת חשבונות, בקשר לרכב של התובע, ובגין כך ביססה רשות המכס את קביעת הערך.

התביעה טענה, מנגד, כי נפלה טעות בכרטסת, וכי מחצית מן הסכום הייתה קשורה לכלי רכב אחר, שאינו של התובע.

בזהירות המתבקשת, נראה כי התביעה לא שמה דגש מספיק על סתירת "המחיר ששולם בפועל", שנמצא בהעברה בכרטסת.

לי נראה כי התביעה מיקדה את טענותיה בניסיון להוכיח "חוסר סבירות" בערך שקבעה רשות המכס, כלומר ניסתה להוכיח את ערך הרכב על פי שיטות ההערכה החלופיות, כגון טובין זהים, דומים, וכיו"ב.

בפסיקה קודמת שניתנה בשנת 2019 בבית משפט השלום ברמלה (2), התעוררו נסיבות מעט דומות, אך באותו המקרה הגיע בית המשפט לתוצאה שונה. באותו המקרה, ייבא התובע בשנת 2010 רכב BMW במחיר של כ-41,000$, אך נמצאו שתי העברות בנקאיות לספק הרכב, בסך של כ-62,000$. התובע באותו מקרה טען כי ההפרש בסך של כ-21,000$ הועבר על ידי אביו, בגין רכב אחר שרכשה אחייניתו. רשות המכס באותו המקרה לא הספיקה לגבות עדות מאביו של התובע, שנקלע למצב רפואי. בית המשפט בחר, באותו המקרה, להאמין לתובע, וקבע שאין היגיון לשלם לאותו הדילר בשתי הפקדות שונות באותו היום, כאשר הכל מתועד, אם באמת מדובר בתשלום בגין רכב אחד, ועל כן, קיבל את התביעה. 

הפניות:

(*) הכותב עובד במחלקת מיסוי עקיף במשרד קסלמן וקסלמן, והוא עו"ד המתמחה בדיני מכס, מס קניה, מיסוי עקיף, יבוא, יצוא, היטלי סחר, רגולציה וסחר בינלאומי; המאמר משקף את דעתו של הכותב בלבד, ואין לראות בו כמתן חוות-דעת משפטית או חוות-דעת לעניין סיווג טובין; הכותב ייצג במשותף את רשות המכס בתיק זה בבית המשפט, כאשר עבד באותה עת בפרקליטות;  

(1) ת.א. (שלום תל אביב) 7340-03-16 ירון זאב שורק נ' מדינת ישראל-בית המכס מרכז, פסק-דין מיום 17.9.21, כבוד השופט גיא הימן. ב"כ הצדדים: ליבואן- עו"ד אורי דניאל וגל גרף. לרשות המכס- צוות עורכי דין מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי), המחלקה הפיסקלית: עו"ד נעה אלשיך, עומר וגנר הח"מ, עו"ד הגר אסף, עו"ד מורן סילס. פסק-הדין כפוף לזכות להגשת ערעור לבית המשפט המחוזי.

(2) ת.א. (שלום רמלה) 45331-05-16 גיל חנקס נ' בית המכס אשדוד (12.6.19);