גם לנשמה מגיע אוכל כי אפשר לחיות בצורה - לפרשת פקודי 

שיעור פרשת פקודי

פרשיות ויקהל ופקודי קשורות זו לזו ומשלימות זו את זו:
בפרשת ויקהל נתבשרנו על יצירת כל כלי המשכן, ובפרשת פקודי יצקו לתוכם את התוכן: את הלוחות נתנו אל ארון העדות, את הלחם ערכו על השולחן, את הנרות העלו במנורה, את הקטורת על מזבח הזהב וכן הלאה.
שתי הפרשיות הללו קשורות כמובן גם לתרומה ותצווה, כאשר כאן מופיע היישום של כל הציוויים שניתנו בהר סיני בפרשיות תרומה ותצווה. נראה שיש מקום לדרוש גם את שמות זוגות הפרשיות האלו, הקשורות זו לזו בעניינן.
תרומה ותצווה בולטות בכך ששמותיהן הם כמעט הפכים:
תרומה היא הדבר שאדם נותן מרצונו ומיוזמתו האישית, ללא כל ציווי מלמעלה. לעומת זאת השם 'תצווה' מדגיש את הציווי האלוקי הפוקד ומצווה על האדם. במעשה המשכן התגלו שני ההפכים הללו: עיקר הדגש במעשה המשכן כתיקון לחטא העגל, הוא שהכל נעשה "כאשר ציווה ה' את משה", כפי שמודגש בפרשתנו אין ספור פעמים. כאשר אנו עובדים את הקב"ה דרך מעשה הקרבנות, דרך המשכן וכליו, זו דרך רצוייה לפניו אף על פי שמדובר בחפצים גשמיים, כיוון שהכל נעשה על פי הציווי. מאידך, כאשר חורגים מהציווי ויוצרים עגל זהב, או לחילופין מקטירים אש זרה, אף שהכוונה היא לשם שמיים הרי זו עבירה חמורה ביותר. יחד עם הדגש על מרכזיות הציווי האלוקי, בולטת חשיבות התרומה והאתערותא דלתתא - ההתעוררות האנושית לעשיית המשכן - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", רק כאשר עם ישראל מתעורר ומבקש קרבת אלוקים, זוכים להשראת שכינה.
במבט נוסף נגלה שגם השמות 'ויקהל' ו'פקודי' מבטאים שני צדדים שונים של מטבע אחת: 'ויקהל' מבטא את האחדות של כלל ישראל, את הקהל הגדול שהיחיד נבלע בתוכו וכמעט שאין לו משמעות וקיום בפני עצמו. לעומת זאת המילה 'פקודי' טעונה ביאור:
"אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פוקד על פי משה".מהי לשון הפקידה הנזכרת בפסוק פעמיים? רוב המפרשים מבארים בפשטות שמשמעותה לשון מניין - משה רבינו מונה את כל החומרים שניתנו נדבה למלאכת המשכן ומונה בפרוטרוט מה נעשה בכל תרומה ותרומה. פירוש זה למילה 'פקודי' מסתייע גם מהמשך הפסוקים, העוסקים במניין התרומות ומה נעשה בהן, וכן משמע גם מהביטוי המופיע בהמשך (פס' כה) "וכסף פקודי העדה מאת כיכר" וכו', שמשמעותו וודאי לשון מניין, שכן הפסוק עוסק בכסף מחציות השקל שנתנו העדה במהלך המניין שנזכר בפרשת כי תשא.
לפי פירוש זה, המילה פקודי מבטאת למעשה את כל הפרטים, היוצרים בסופו של דבר את הכלל השלם ואת הקהל הגדול. במיוחד בולט הדבר בביטוי "פקודי העדה" - כל אחד ואחד נפקד ונתן מחצית השקל, וביחד התהוותה העדה. אם כן 'ויקהל' הוא כנגד הציבור, שכל פרט אין לו משמעות ללא הכלל, והרי הוא בבחינת 'פרט הצריך לכלל'. 'פקודי' הוא כנגד הפרטים, שהכלל איננו קיים בלעדיהם, והרי הוא בבחינת 'כלל הצריך לפרט'.
במשכן באו שני צדדים אלו לידי ביטוי: מחד, המשכן הוא הופעת הקדושה הכללית לכלל עם ישראל, "ברוך כבוד ה' ממקומו". מאידך, כל יחיד ויחיד מצא עצמו מתברך גם בתרומה למשכן, וגם בהתפשטות הקדושה על כל העולם כולו - "ברוך כבוד ה' ממקומו", כבוד ה' מתברך ונובע לכל העולם כולו ממקומו שבבית המקדש.

**********

פרשתנו פותחת במילים: "אלה פקודי המשכן, משכן העדות" ומבאר רבנו חיים בן עטר ה"אור החיים": אמרו אלה - לפסול כל מנינים שבעולם. כי כל מה שימנה האדם מהקניינים המדומים, אין מנינו מניין. אבל מניין זה עומד לעולם.
ובעניין זה מסופר על רבנו דון יצחק אברבנאל שהיה שר הכספים של מלך ספרד. הוציאו שונאיו את דיבתו רעה, שהוא מתעשר מאוצר המלך. הורהו המלך להגיש לפניו את סיכום רכושו ונכסיו. חישב השר, והודיע למלך שרכושו מסתכם בכך וכך זהובים. קרא המלך ואמר: אני רואה שיש "אי סדרים" עתה ידעתי שהמלשינים צדקו! הלא הקרקעות שברשותך שוות כפליים, שלא לדבר על המיטלטלין והכספים!
נענה השר וענה בהכנעה: אדוני המלך, אתה ביקשת ממני את פירוט נכסי. הקרקעות, הבתים, המיטלטלין והכסף, אינם נכסי. בכל רגע ורגע יתכן שאני אאבד אותם, או שהם יישארו ואני אלך בדרך כל הארץ. בכל רגע, יכול אדוני המלך להחרימם, ואני עלול למות.
הסכום שהגשתי, הוא מה שנתתי לצרכי צדקה, ולתמיכה בלומדי תורה. אלו הם נכסי האמתיים. אותם איש לא ייקח ממני!
רבנו הבן איש חי המשיל לכך משל:
אב אחד בחן את בנו בחשבון: "עשר ציפורים עמדו על גג. צייד אחד ירה, ופגע באחת מהן. כמה ציפורים נשארו?
השיב הבן: ציפור אחת.
אמר לו האב: טעית, בני, אם אחת מתה הלא נשארו תשע! ענה הבן: במחילה אבי. כאשר הצייד ירה התעופפו התשע, ולא נשארה אלא זו, הירויה....
כך ממונו של אדם מתעופף הוא, היום מרוויח ומחר מוציא. אבל מה שהוא נותן לצדקה ולמצוות - שלו הוא לעד!
ובאמת, הרי זו אמת ישנה נושנה: תנו רבנן, מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשנות בצורת, להחיות נפשות הנמקים מרעב. התקוממו אחיו וקרוביו, ואמרו לו: אבותיך גנזו והוסיפו על אוצרות אבותיהם, ואתה מבזבזם?
אמר להם: אבותיי גנזו למטה (בעולם הזה) ואני גנזתי למעלה (בעולם הבא). אבותיי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי! (ב"ב יא ע"א).
ולא רק בצדקה וחסד, ובמצוות שבממון.
הבא נסקור את פעילותינו במשך היום. מה עשינו? התפללנו, אכלנו, הלכנו לעבודה, חזרנו, אכלנו, הלכנו לשיעור תורה, בילינו עוד שעה ועלינו על יצוענו.
טוב ויפה, ועכשיו נזכור אנו נמצאים היום בסופו של חודש אדר, בעוד כחצי שנה נעמוד בערב יום הדין. נערוך חשבון נפש, במה באים אנו לימי הדין? כאשר נסקור את כל מאורעות השנה שעברה, ונאמר: אכלנו 1000 ארוחות? ודאי שלא. אמת, אכלנו, ונהנינו. היה טעים. אבל מכל זה, לא נטלנו עימנו אלא אלף נטילות ידיים וברכות "על נטילת ידיים", אלף ברכות המזון! אלף תפילות, שלוש מאות שיעורי תורה. זה הקניין האמיתי וכל השאר עורבא פרח! כחלום יעוף....
עוד שיעור תורה, עוד קירוב אדם לבוא ולהשתתף בשיעור, עוד מעשה חסד, וקנינו קניין נצח נוסף!

**********
"כאשר צוה ה' את משה" (שמות לט, א)
ההגיון האנושי, טוענת פרשתנו, טומן בחובו סכנה לאדם. היא מביעה את מחאתה נגד השימוש הלא הגיוני - לדעתה - בהגיון, באמצעות חזרה קבועה ומונוטונית של רעיון מסוים לאורך כל הפרשה.
נושאה המרכזי של הפרשה הוא תיאור הקמת המשכן בפועל. והנה, מופיע פסוק אחד בפרשה, פעם אחר פעם ובתדירות גבוהה ביותר פסוק המסיים כל קטע, כוונתנו לפסוק הבא: "כאשר צוה ה' את משה".
נעקוב מעט אחרי מבנה הפרשה. לאחר פסוק הפתיחה, המתאר את פקודי המשכן, ואף מצביע על האנשים, שעסקו במלאכת יצירתו, אנו זוכים בפסוק השני להופעה ראשונה של הרעיון האמור: "את כל אשר צוה ה' את משה" (שמות לח, לב).
בהמשך הפרשה דנים באפוד, הפריט החשוב במלתחתו של אהרן, הכהן הגדול. ושוב הוקצו לתיאורו ארבעה פסוקים ו... "כאשר צוה ה' את משה".
אחריהם אנו קוראים שני פסוקים, המספרים על שיבוץ אבני השוהם בחושן. וכדי שלא נשכח, חלילה, מסתיימים גם שני פסוקים אלו, ניחשתם נכונה, במילים : "כאשר צוה ה' את משה".
וכך, ממשיך משפט זה ללוות כמנגינת רקע כל קטע וקטע. תשע-עשרה פעם (19!) מופיע הוא בפרשתנו. מספר מוגזם לכל הדעות. בוודאי לאור גישת הצמצום והאיפוק, שנוהגת התורה עצמה בסגנונה.
ואם כן, מה רוצה התורה להשמיע לנו באמצעות "השתלת" פסוק זה בין קטעי הפרשה? כלום לא הובן באיזכור הראשון הרעיון, שמשה נהג כראוי ועשה הכל כמצווה?


הצורך במשכן
אכן, מעוררת חזרה מרובה באופן טבעי שימת לב. בכך מטביעה היא בנו מודעות עמוקה לאמת מסוימת, העומדת במרכז בניית המשכן.
הבה נזכיר את שכבר הקדשנו לו מקום בעיונים קודמים.
האלוקים אינו זקוק למשכן. כלל וכלל לא. את המשכן דרשו בני אדם - בני ישראל. הם, כבני אנוש, חשו בחסרונו. בתורתם של חז"ל למדנו, כי באמצעותו חפצו לתת ביטוי נאות ומלא לשאיפותיהם הדתיות.
ההגיון מחייב, איפוא, שבני ישראל יקימוהו בהתאם לרצונם ולצורכי נפשם. שתהיה בו השלמה לנטיות לבם ומילוי לחלל הרוחני, בו הם חשים. יתייצבו נא מיטב האדריכלים והבונים לפני משה, יציגו לפניו את תכניות הבנייה המעולות ביותר, יעניקו כבוד והדר להיכל המיועד לעבודת האלוקים, יבנוהו בצורה מעוררת השתאות ורגשות קודש, כמיטב הרגשותיהם ותחושותיהם. הלא מי כמוהם יודע מה נחוץ להם?
וכי לא כך נהגו כל עמי העולם? וכי לא כך נוהגים הבריות גם בימינו, כשהם יוצרים בעצמם את ערכיהם הרוחניים בהתאם לצרכיהם האישיים והלאומיים?
אולם, במשכן, אנו יודעים, לא כך היה. ברגע, שבו הסכים האלוקים לדרישתם לבנות משכן זה, הורה להם, שיבנוהו כפי שאתה "הראית בהר" (שמות כו, ל).
מדוע?
לפיענוח רז זה נסתייע בדבריו של רבי יהודה הלוי, גדול משוררינו בימי הביניים, שספרו "הכוזרי" הינו נכס צאן ברזל בהגות העברית המקורית:
"... משל למה הדבר דומה? לסכל, שחדר לתוך אוצר התרופות של רופא, הידוע לכל בתרופותיו המועילות, בשעה שהרופא איננו שם, ובראותו אנשים רבים, הצובאים על האוצר ההוא מתוך בקשת רפואות לנפשם, התחיל מוציא אליהם תרופות מתוך הכלים אשר שם, בלי כל ידיעה בטיב התרופות והכמות, מנה מנה, הראוי לאיש ואיש - ונמצא זה ממית אנשים באותן התרופות, שיכלו להועילם..." (הכוזרי מאמר ראשון, עט).
לדעת ה"כוזרי" פועל האדם בעולמו בדומה לסכל בבית מרקחת. הוא משתמש בהגיונו כדי ליצור את הערכים, שהוא חש צורך בהם. באמצעותם מנסה הוא להגיע אל תיקונו האישי, הדתי והחברתי, הלאומי ואף הבינלאומי. אולם, זהו ניצול לא נכון של ההגיון, המוביל תמיד את האסון.
כלום לא חזינו, דור אחר דור, בהתמוטטות הערכים, שהיו באופנה וזכו בזמנם לתהילה? וכי לא טבעו בדורנו מיליוני בני אדם חפים מפשע בדם הרעיונות המקסימים ביותר לתיקון חברתי ואנושי, שהגה האדם מעודו?
ואם כן, היכן הטעות?
באמונת האדם, שבכוח התבונה האנושית בלבד להעלות ארוכה לפגעי רוחו.
על האדם לדעת, עם כל הכבוד לו, שתיקונו והתעלותו יכולים לנבוע רק מערכים, שהם מחוצה לו. בשאלת תכלית החיים ובסוגיית היכולת לבנות מסגרת נאותה מעבר למסגרת החומרית לחייו דומה הוא לסכל, ה"יוצר" תרופות בבית המרקחת. הלה מסתמך על הגיונו בלי להכיר את גוף האדם כדבעי, אף אינו מבין כראוי במהות המחלות השונות ואינו מתמצא בטיבם של סמי המרפא השונים. ובעיקר, אינו יודע מאומה על המינון הנכון של התרופות, המצמיח את הרפואה.
במקרה זה ההגיון הוא סיבת הכישלון. לו ידע אותו סכל, שנחוץ לו מידע נוסף (שנות לימוד באוניברסיטה, סטאז להתמחות לצידם של עתירי ניסיון), או אז היה ההגיון משרתו הנאמן.
אנו, מסכם "הכוזרי", מסתובבים בבית המרקחת הגועש של החיים וההיסטוריה כאותו סכל. תרים אחר תכלית החיים לאור מצוקות הנפש, בלי שיהיה בידינו מידע מוסמך על מהות החיים עצמם. אנו יוצרים מתוכנו ערכים, כדי לגאול את עצמנו מן הביצה, בה אנו שקועים. ולבסוף, איננו מבינים מדוע לא הצליח הטבע להציל את עצמו. הלא אחז בציציות ראשו!
מסגרת ההגיון
תשע עשרה פעם חוזרת הפרשה ומדגישה, שמשה בנה את המשכן כפי שציווה אותו ה'. ההדגשה היא על כל פרט מפרטי העשייה, שנעשו בלא הסתמכות על ההגיון האנושי (למרות הפיתוי הקיים לערב את הגישה האישית). תשע עשרה פעם הודגש הרעיון, שתפקידו של בן אנוש הוא לחשוף במלוא ההגיון את הטמון בקרבו, בעולם ובעבודת האלוקים, ולא להמציא את אמות המידה למבצע חשיפה זה (גם הרפואה לא המציאה אלא חשפה את המועיל למערכת הגופנית הנתונה). כי משה, דווקא משה, ידע, עד כמה מסוכן לערב את הנטייה האישית והמוגבלת בקביעת "מינון התרופה", הבאה לגאול את האדם מאותן נטיות, הממיטות עליו את מצוקותיו.
יוצרי המשכן היו חכמים. זו עדות הפסוקים: "חכמי לב" - כלומר, הגיונם לוטש כיהלום לדרגת נקיות כה גבוהה, עד שהלב היה שותף להכרעה ולעשייה. זו החכמה האמיתית, כאשר בכל מעשה ממעשיו של האדם קיים מתאם מלא והרמוני בין הפעולה המוטורית המבצעת, לבין ההכרה בערך הפעולה וברגש הנכון, שילווה את המעשה בעת הביצוע. זהו הלב החכם. אנו מכירים, מה קורה לעולם, כשההגיון הקר פועל בו, במנותק מן הרגשות האנושיים. אנו גם יודעים, כיצד נראה המעש האנושי, כשאינו, אלא פעולה אוטומטית כפעולת הרובוט; בלא תבונה והכרה אישית. היא נובעת מסוד הטמטום וההתבהמות. ואילו הרגש בלב ("אני עושה מה שאני מרגיש") מתנדף ונמוג כגז באוויר. חכמי הלב שבמשכן הצביעו על האלטרנטיבה הקיימת לעשייה הלא מבוקרת.
וראה איזה פלא סך המילים במשפטים חורגים אלו ("כאשר ציוה ה'") הוא מאה ושלוש עשרה (113). המילה "לב" - כשהיא מתייחסת ללב האדם - מופיעה בכל התורה כולה אף היא כמספר הזה. עמדו חכמים על הקבלה זו, זו שבין הלב והעשייה כפי שציוה ה'.
אם נספור מן המילה הראשונה בתורה ("בראשית") לשלושים ושתים מילים כמניין ל-ב, נעגון ליד המילה "טוב" (בראשית א, ד), המציינת את טובו של האור, שיצר האלוקים בתחילת הבריאה. לכך כוונו דבריו של התנא רבי אלעזר בפרקי אבות (פרק ב, יג) האומר: איזוהי דרך טובה, שידבק בה האדם? לב טוב.
הטוב, השופע מאורו של האלוקים, הוא לב הפסוק, החוזר פעמים כה רבות בפרשתנו: "כאשר ציוה ה'". הוא שהפך את העוסקים במלאכת המשכן בכל הדורות לחכמים. לחכמי לב, שהגיונם בשיא פריחתו של לב זה.
***********

בפרשות השבוע שקראנו בשבועות האחרונים, פרשו בפנינו תיאור מפורט של בניית המשכן במדבר וכללו בתוכן תיאור מדויק של התרומות והכספים עליהם ציווה הקב"ה לבנייה זו. השבוע, משה רבנו מפרט בפנינו, את האופן בו כל תרומה הובאה לידי שימוש בתהליך בניית המשכן. לדוגמא, כיוון שכל אדם מבני ישראל (סך של 603,550 גברים) תרם מחצית השקל, נאסף סכום של 301,775 שקלים. משה מדווח על בנייתם של עמודי המשכן (בעלות של שלושת אלפים שקלים לכל עמוד). בשארית הכסף (סכום של 1,775 שקלים) יצרו את הרצועות, הווים והמכסים שהיו עשויים מכסף טהור. באותו האופן, משה רבנו מפרט את השימוש בזהב, בנחושת, בעץ, בבדים, בעורות ובאבנים היקרות שהיו ברשותו - כשהוא מוודא שכל אגורה שניתנה לו, אכן נוצלה לבניית המשכן - ולא, לא לחשבון הבנק הפרטי והסודי שלו.
דבר זה תמוה בעיננו, משום שמשה רבנו היה ידוע כאדם ישר מאד, שאף אחד לא חשד בו. אם כך, מדוע ראה חשיבות גדולה כל כך, לפרט בפומבי את כל החשבונות והפרטים הקטנים הקשורים במימון המשכן? אנו לא מוצאים בשום מקום בתורה שהקב"ה דרש זאת ממנו ובכל זאת, משה רבנו מתעקש לעשות זאת, מרצונו החופשי. מדוע?
התשובה לכך מלמדת אותנו, שישנו מרכיב דו-כיווני המאפיין את היושר האישי: לא רק שאנשים אחרים מחויבים לדון אותי לכף זכות, אלא באותו הזמן, גם אני מחויב להימנע מכל מצב, העלול לגרום לזולת להגיע למסקנות הלא נכונות לגבי מעשים שאני עושה.
לעיתים קרובות מדי אנו שומעים אנשים שאומרים: "לא אכפת לי מה אחרים חושבים עלי - אני יודע שאני עושה את הדבר הנכון ביותר". עם זאת, הגישה של התורה היא שונה. התורה גורסת, כי גם כאשר אנו שואפים למלא את רצונו של הקב"ה בצורה המושלמת ביותר, אסור לנו להשאיר רושם מוטעה אצל שאר בני האדם סביבנו.
הגמרא (במסכת שקלים דף ג' ע"ב) מציינת, שכאשר היה 'המופקד על האוצר' מושך מזומנים מקופת בית המקדש, נאסר עליו ללבוש כל סוג של בגד, שניתן היה להסתיר כסף בתוכו -בגד עם כיסים, חפתים או אפילו נעליים! צעדים אלו היו חיוניים ביותר, לא משום שהיה חשש סביר שאכן ייגנבו כספים מקופת המקדש, אלא משום שאנשים מבחוץ היו עלולים לחשוד שזה מה שקורה, או כפי שאומר שלמה המלך: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם" (משלי ג' ד).
במקרה של משה רבנו, היה צורך מיוחד לפרט בפורום ציבורי, את כל החשבונות וניהול כספי הציבור. לאחר 'חטא העגל' וניפוץ הלוחות, הקב"ה סולח לעם ישראל ומצווה על משה לפסול את הלוחות החדשים. המדרש (ויקרא רבה, ל"ב ב') מספר, שהקב"ה הציב מכרה של זהב בצמוד לאוהלו של משה, דבר שהפך אותו לאדם מאד מאד עשיר.
מייד לאחר מכן החלו עבודות הבניה של המשכן ובידיו של משה רבנו הופקד טון שלם של כסף וזהב. הפוטנציאל למעילה או לגניבת חלק מהחומרים היה עד כה גדול, שלמרות שמעולם לא האשימו את משה רבנו במעשים שאינם ראויים, הוא בכל זאת רצה להסיר מעליו אפילו את הספק הקטן ביותר. הוא לא היה מעוניין שיחשדו שהפך לאדם עשיר כל כך, משום שלקח לעצמו כספים מתוך הקופה הציבורית של בית המקדש.
לנוכח תפקידו הציבורי כמנהיג העם, דאגתו של משה רבנו נעשתה אפילו מורכבת יותר - הוא ידע שכל העיניים היו מופנות לכיוונו. רגישות זו, המוכרת לכל אחד ואחת מאתנו, קיימת בעוצמה רבה יותר אצל אנשים בעמדות מפתח, המשמשים כמנהיגי הציבור.
הנושא הזה בכללותו, טומן בחובו השלכות ספציפיות, במיוחד עבור יהודים שומרי מסורת. תארו לעצמכם, שיהודי שומר מסורת נכנס לתוך אחד מסניפיה של רשת 'מקדונלדס', רק כדי לקיים שיחת טלפון אחת קטנה. יתכן שיעבור לידו עובר אורח מקרי והוא יסיק לגביו מספר מסקנות:
רשת 'מקדונלדס' היא כשרה בכל סניפיה ומותר לאכול בה כל מה שרוצים.
או - היהודי הזה (שמצהיר כלפי חוץ שהוא מקפיד מאד לשמור על חוקי הכשרות) למעשה עושה בסתר מעשים שהוא לא אמור לעשות על-פי אמונתו.
או - נכון שרשת 'מקדונלדס' אינה כשרה, אבל אם אנשים אחרים מרשים לעצמם לוותר פה ושם על חוקי הכשרות, אז גם לי מותר לעשות זאת מדי פעם.
איננו חיים בעולם מבודד, או בעולם שמחולק לתאים סטריליים המנותקים זה מזה. כולנו שייכים לקהילה ולאומה גדולה ורחבה יותר - ועובדה זו מעמידה את כולנו במצב הדורש מאתנו להעלות את הרמה הרוחנית והפיזית של חברינו. אנו נדרשים להתנהג בהתאם לכללים הציבוריים ולדרישות החברתיות המקובלות. בין אם זה מוצא חן בעינינו ובין אם לא, כולנו מהווים דוגמא אישית כלפי כל אדם אחר סביבנו. מעשיו של אדם אחד - אפילו מעשים שמתפרשים בטעות בצורה הלא נכונה - עשויים לגרור אתם 'יחסי ציבור' חיוביים או שליליים אודות הקב"ה ואודות העם היהודי.
יש בדיחה מפורסמת על רב אחד, שמאד הפריעה לו העובדה, שמעולם לא טעם מבשר החזיר. יום אחד הוא מחליט לטוס לאי מרוחק ובודד ושוכר שם חדר קטן באחד המלונות. הוא מזמין לעצמו שולחן באחת המסעדות היוקרתיות ביותר באי ומבקש מהמלצר להביא לו את מנת החזיר היקרה ביותר שמופיעה אצלם בתפריט. בעוד הוא מחכה בציפייה למנה שהזמין, הוא מופתע מאד, כשלפתע הוא שומע מישהו קורא לו בשמו מהקצה השני של המסעדה. הוא מרים את מבטו ורואה לפניו עשרה אנשים מתוך הקהילה שלו, שמתקרבים אליו במהירות. איזה מן מזל יש לו! הם בחרו במקרה באותו הזמן לבקר בדיוק במקום שבו הוא התארח!
באותו הרגע מופיע לו המלצר, כשבידיו מגש ענק של חזיר שלם, צלוי ומתובל, עם תפוח גדול שתקוע לו בפה. הרב מביט במבוכה לעבר אנשי הקהילה שלו, ואומר: "וואו, אתה מבקש תפוח אחד קטן ותראו איך מגישים לך אותו כאן!".
לרעיון הזה יש אינספור השלכות על חיי היומיום שלנו.
תארו לעצמכם, שכרגע קניתם עיתון מסוים בדוכן העיתונים המקומי וכעת אתם מחליטים להיכנס אתו לחנות המכולת הקרובה. אם תצאו מהמכולת כשהעיתון בידיכם, אתם מעמידים את עצמכם במצב, שעלול לגרור האשמות מביכות מאד כלפיכם. כך שבהתבסס על מה שאמרנו קודם, כדאי שתנקטו באחת מהפעולות הבאות:
בקשו מהמוכר בדוכן העיתונים שקית קטנה ושימרו את העיתון בתוך השקית הזאת, עם הקבלה.
כאשר מגיע תורכם לשלם בקופה, הכריזו בקול רם באזני המוכרת, שקניתם את העיתון בחנות אחרת.
הניחו את העיתון שקניתם בתוך הרכב שלכם, עוד לפני שאתם נכנסים לחנות המכולת. כך לא יקרה, שאדם מסוים יפרש באופן מוטעה את מעשיכם.
בשבת הקרובה, בואו נקבל את ההשראה ממשה רבנו ונחשוב על הדרכים בהן נוכל להגביר ולהעצים את רמת היושר הפנימי והחיצוני שלנו.

********

ינסה אדם, ללא כל מכשור, להרים לבדו קרש - אורכו אמה וחצי (כמטר וחצי בקרוב) רחבו אמה (כשישים סנטימטר) וגבהו עשר אמות (כשישה מטרים, כגובה שני קומות). ינסה נא בכוחות עצמו להקים מבנה מורכב מכחמישים קרשים כאלו, בשלושה כתלים, מותאמים ומוברחים בבריחים. נאמנה עלינו עדותו של רש"י הקדוש: "שלא היה יכול להקימו שום אדם, ומשה העמידו! אמר משה לפני הקב"ה איך אפשר הקמתו על ידי אדם? אמר לו: עסוק אתה בידך, נראה כמקימו - והוא נזקף מאליו! וזהו שנאמר: "הוקם המשכן" (שמות מ' יז) הוקם מאליו!
מה אומר לנו הדבר? הלא התורה נצחית היא, ויש לנו להפיק מכל פרשה לקחים עבורנו. עניין זה בא ללמדנו, שלא להתייאש ממשימה גדולה מכפי כוחנו, כבדה עבורנו. ולא רק יחסית לכוחנו הדל, שהרי אין זה בכוח של אדם בעולם! ומורה לנו התורה: גש באומץ, נסה, "עסוק בידך" - ואם זכית תהיה נעזר ממרום עד שהמשימה תראה כקמה מאליה, והנה ניצבה ומתנוססת לתפארה, וקרויה על שימך!
כך ניגשו בני תורה נחושי החלטה ללימודם, החליטו לדעת את התורה הקדושה אשר "ארוכה מארץ מידה, ורחבה מיני ים" - למדו וגם יכלו, והיו לגאוני עולם האוצרים במוחם ידע אין סופי, מדהים ומפעים בהיקפו!
במדרש רבה שמות פרשה נ"א על הפסוק "והביטו אחרי משה" אומר המדרש: "ומה היו אומרים? אחד אמר לחברו בא וראה צווארו של בן עמרם כמה הוא שמן, כל זה הוא ממה שלקח משלנו (מתנות כהונה), וחברו אומר לו: אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר? כששמע משה כך, אמר להם משה: חייכם, נגמר המשכן אתן לכם חשבון. ואם כן בגלל ליצני הדור אמר משה "אלה פקודי המשכן".
שואל רבי זלמן סורוצקין - כאשר בונים משכן או ישיבה, באים ליצני הדור ורוצים דו"ח לאן הלכה כל אגורה, ואילו כאשר עושים "עגל" ואוספים מליונים רבים מכולם, ומה יוצא לנו בסוף? פיל מזהב? ג'ירפה? היפופותם? אולי פרה שמנה וגדולה מזהב? הרי יצא עגל קטן קטן ... ואף אחד לא שואל לאן הלך הכסף ....
כתוב במדרש - "ויביאו את המשכן אל משה" ... הדא הוא דכתיב "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" מהו ליום אחרון? שכל מתן שכרם של צדיקים מתוקן להם לעולם הבא, הווי ותשחק ליום אחרון. מדרש חז"ל מובן על השחוק ליום האחרון כי השכר מזומן לעולם הבא. אבל איך זה קשור לפרשתנו?
המדרש מספר לנו על רבי אבהו שהיה מסתלק מן העולם וראה את כל הטוב שמתוקן לו לעולם הבא. התחיל שמח ואמר: אני אמרתי לריק יגעתי! לתוהו והבל כוחי כיליתי! אכן משפטי ה' אמת ... ותשחק ליום אחרון!
למה רבי אבהו חשב שאין שכר? האם הוא לא מאמין בדברי חז"ל על עולם הבא?
בזוהר הקדוש כתוב שהסיבה שד' ברא את העולם היא כדי להטיב עם ברואיו. כי לתת עולם הבא הקב"ה יכול לתת, אבל לקבל מתנות חינם זה "נהמא דכיסופא" - כלומר לחם של בושה. לכן ברא הקב"ה את העולם וברא בו גם היצר הרע וע"י התגברות היצר נוכל לקבל גם את עולם הבא בתור שכר על העבודה ולא בתור חסד - נהמא דכיסופא.
הגמרא במסכת סוכה בדף נ"ב ע"ב אומרת: דרש רבי הודה, לעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים דמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכים והללו בוכים. צדיקים בוכים ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, ורשעים בוכים ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה?
שואל הגאון ר' מרדכי מן זצ"ל לרשעים יש סיבה לבכי, אך מדוע הצדיקים בוכים "איך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה", הרי עכשיו הם מקבלים שכר?!
ותירץ הגר"מ מן שהצדיקים בכו מפני שהתברר להם שיצר הרע היה כהר גבוה ובלי עזרה מהקב"ה לא ניתן היה לנצחו, וכמו שאומרים חז"ל "אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו", ואם כן יוצא שגם לאחר שניצחו את היצר הרע הרי זה לחם חסד ... לכן בוכים הצדיקים.
ובאמת האדם לבדו לא יוכל לנצח את היצר הרע, והוא צריך עזרה וסיוע מאת הקב"ה על מנת להצליח. אלא שהקב"ה נותן שכר על המאמץ שאדם עושה מצידו על מנת לנצח את היצר הרע.
(מדוע באמת ברא הקב"ה את היצר הרע כך שבלי עזרתו לא יוכלו לנצח? כדי שכאשר האדם ינצח את היצר הרע, לא תיכנס גאווה ללבו ויאמר: "אני הצלחתי , אני עשיתי , אני ניצחתי).
ומהיכן יש ראיה שהקב"ה נותן לאדם שכר על המאמץ שהוא משקיע?
בפרשתינו נאמר "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן ויקם משה את המשכן". (י"ז י"ח).
ואומר רש"י (פרק ל"ט פסוק ל"ג) "ויביאו את המשכן וגו" שלא היו יכולים להקימו ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן הניח לו ה' את הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים שאין כוח ביד כל אדם לזקפן ומשה העמידו. אמר משה לפני הקב"ה: איך אפשר הקמתו על ידי אדם? אמר לו עסוק בידך ונראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו וזהו שנאמר "הוקם המשכן", הוקם מאליו (מדרש תנחומא).
לפי הנאמר לעיל , הוקם המשכן מאליו, אם כן מדוע נאמר בפסוק יח ויקם משה את המשכן?
אומנם הקב"ה עוזר ובלי עזרתו של הקב"ה בלתי אפשרי להצליח, ואף על פי כן הוא מחשיב לאדם העושה את המאמץ , שכביכול עשה את הכול ומגיע לו שכר על כל הניצחון.
עכשיו ברור המדרש האומר: "ויקם משה את המשכן הה"ד "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" מהו ליום אחרון? - שכל מתן שכרם של צדיקים מתוקן להם לעולם הבא.
ומביא המדרש את המעשה עם רבי אבהו שלפני מותו שמח ואמר: "ואני אמרתי יגעתי לריק".
רבי אבהו התבטא כך לא מפני שחס ושלום לא האמין בעולם הבא, אלא מפני שחשב שאם הקב"ה עוזר לו מה יקבל בתור שכר? כאשר ראה שמקבלים שכר על הכול, שד' ברחמיו הרבים נותן שכר לאדם העושה מאמץ מצידו כאילו ניצח לבדו את היצר - על כך אמר רבי אבהו "ואני אמרתי לריק יגעתי" כי חשבתי שמקבלים שכר רק על העבודה בפועל!
אבל דורנו דור יתום, שאין הבורה יתברך בא בטרוניה עימו, ולהפיך מעניק לו את הסיוע על מגש של כסף, עוד בטרם התחיל ללמוד! רצונך ללמוד גמרא? הרי היום יש ש"ס מבואר וסידרת ספרי עזר, יש קלטות ושיעורי "קול הדף" ו"הדף היומי". יש לך מדרשיה שבה מלמדים אותך, יש ספרי הלכה בכל נושא, עם מפתחות מפורטים. ספרי מחשבה ומוסר, והדרכה בכל תחום. בסדר חדש, ובאותיות מאירות עניים. באיזה דור היה כזה שפע?, בכזה גודש!
מהדורות הקודמים נדרש לאזור את כוחם ולהקים את המשכן הכבד מנשוא, ונזקקו לניסים לשאת במשא הכבד כל כך. ריחמו על דורנו, וזימנו לנו "מנופים", ספרי עזר וקלטות, אמצעי המחשה ופירושים. ובאמצעות המנופים - הלא כל אחד יכול! צריך רק לשאוף ולרצות! ועל כך נאמר פיתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם פתח כרוחבו של אולם!!! הלוואי ונזכה לכך כי בידנו הדבר!

*********

פרשתנו חוזרת על עניינים רבים שכבר הוזכרו בפרשות קודמות. למעשה עבודת המשכן וכליו כתובה בחמש פרשות: 'תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל ופקודי'. לשם מה אריכות מיוחדת זו? מדוע חזרה התורה על אותו עניין כמעט בלא שינויים, חמש פעמים? וכך האברבנאל שואל: "הנה תמצא שזכרה התורה חמש פעמים פעם בכלל ופעם בפרט מלאכת המשכן וכליו. והקשה הדבר ביותר...ומה צורך לפרט הדברים פעם אחר פעם?".
רבנו בחיי נותן טעם לאריכות זו: "...והיה העניין להזכירו חמש פעמים הכל למעלת המשכן...". - בגלל כבוד המשכן.
הרמב"ן מביא רעיון מהפכני. לדעתו, משה הרחיב את היריעה בגלל הנדבה הרבה לה נזקק כדי להקים את המשכן: "...והנה משה הוצרך לספר לכל העדה כל המלאכה שציוה אותו ה', כדי להודיע להם שצריכין להביא נדבה רבה, כי המלאכה גדולה".
הספורנו אומר: שיש בחזרה זו שבח לישראל. " ... להגיד שעשו רצון בוראם", במדויק.
אם בודקים מוצאים כי משכן ראשון הוקם בימי משה ועמד 40 שנה. במדבר תחילה ואחר בגלגל. משכבש יהושע את הארץ, נדד עימו עד שהוקם בשילה. שם עמד 369 שנים עד ימי עלי הכהן ובניו: חופני ופינחס. משמת עלי, נדד לנוב, עיר הכוהנים, שם עמד 54 שנים. משהחריב שאול המלך את נוב, נדד לגבעון, שם עמד כ 50 שנים, כל ימי דוד המלך, עד ששלמה בנו, בנה את בית העולמים. ומשבנה שלמה את בית המקדש נגנז המשכן במחילות הר הבית ותם תפקידו. סיכום דברים, וכללם: חמש פעמים חרב, המשכן, וחמש פעמים הוקם. בכל פעם שחרב הוקם מחדש במקום אחר.
חמש פרשות דנות במשכן וכליו וחמש פעמים חרב והוקם, האם קשר מקרי יש כאן? אולי חמש פרשות לחמש הקמות של משכן? משכן לפרשה ופרשה למשכן?
לפי זה יש מקבילה בין משכן ראשון לפרשת תרומה, ופרשת פקודי למקדש שלמה. לא בכדי מפטירים בעניין מקדש שלמה דווקא בפרשתנו. אם כך, נבדוק את פרשת פקודי, האם אכן הכל מתאים?
כתוב בסיום פרשתנו: "ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן". ההשוואה לימי שלמה בונה מקדש ראשון, וגונז משכן חמישי, מתבקשת. שם כתוב: "ויהי בצאת הכוהנים מן המקדש והענן מלא את בית ה' ולא יכלו הכוהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' את בית ה'". 'כיסוי' זה נזכר בכל חמש הפרשות רק בפרשת פקודי, אחרונה מחמש. הכיסוי מופיע רק במשכן אחרון. להגיד לנו: בימי שלמה, משכן אחרון, זה שבפרשתנו, ייעלם, ייגנז, ותם תפקידו.
ואם כן, אין כאן אריכות בעניין אחד. שהרי יש כאן חמישה עניינים דומים אך לא זהים. כל פרשה מדברת על משכן אחר. ההפטרה מדברת על מקדש ראשון בו נגנז משכן אחרון.
מכאן הקשר לימינו. מקדש שני, הוקם בימי מלכות פרס, בידי עזרא ונחמיה. בימיהם כתבו שטנה על היהודים בשושן בירת המלכות הפרסית. זה סיפור המגילה. מקדש זה חרב כ 400 שנים מאוחר יותר בימי רומא יורשת יון. המכבים חידשוהו וחנכוהו (והורדוס, המלך בחסות הרומאים, שיפצו להפליא). לכן זו גם הפטרה של שבת שנייה לחנוכה. היות ובשנה מעוברת נוהגים לחוג את ימי הפורים באדר שני, להצמיד גאולת פורים, לגאולת ניסן, אין מתאים מימים אלה, לחוג ב"ה, חנוכת מקדש שלישי. שבניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. אמן.

********
בפרק לח פסוקים כה-כז נאמר: "כסף פקודי העדה... בקע לגולגלת מחצית השקל בשקל הקודש לכל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים".
זמן קצר לפני הקמת המשכן בא' לחודש הראשון (ניסן), מנו את העם על ידי מחצית השקל. בתחילת ספר במדבר בחודש השני לשנה השנית, חודש לאחר הקמת המשכן, נערך מפקד בני ישראל, והמנין תואם את סכום מחצית השקל. עיין במפרשים שדנו לומר שהיו שני מפקדים, נשאלת השאלה כיצד הספירה נשארה אותה ספירה בהפרש של כחודשיים?
ואולי אפשר להציע ולומר, בתחלת פרשת כי תשא נאמר שכאשר מונים את בני ישראל כל אחד חייב לתת מחצית השקל כדי "לכפר על נפשותיכם". לא מבואר בכתוב האם משנה אם נותנים את מחצית השקל לפני המנין או לאחריו ויתכן שאין זה משנה.
הקב"ה ידע שהוא רוצה למנות את בני ישראל לפני יציאתם למדבר, לכן הוא אמר למשה שאת מחצית השקל שהם יתנו הוא יקח לעבודת המשכן לפני המנין, וכך כשמנו את סך מחצית השקל לכאורה יש לנו את מנין בני ישראל. ואולם אין לנו את המנין לשבטים, ולכן ציוה הקב"ה למנות את העם. יתכן שמנו רק את מי שנתן מחצית השקל כדי לדעת את החלוקה לשבטים, אבל המנין הסופי נשאר כפי המנין שהיה בגבית מחצית השקל.
*****************
פרשת שקלים
בשבת זו, מלבד פרשת השבוע הרגילה, אנו נוסיף לקרוא עוד פרשה בבית הכנסת. במשך 4 שבתות בחודש הקרוב, נוסיף לקרוא עוד פרשה בקריאת התורה. הפרשה אותה נקרא השבת, נקראת פרשת שקלים. מהם השקלים עליהם אנו קוראים? מדוע דווקא עכשיו קוראים עליהם?
מצות השקלים שייכת לזמן, בו העם היהודי חי את חייו בצורה הנורמאלית והטבעית שלו. כאשר רובו של העם היהודי חי בארץ ישראל, ובית המקדש היה בנוי. בית המקדש, היה תופס מקום מרכזי מאד בחיי היהודים. חגיגות החגים היהודיים שאנו מכירים כיום, היו שונות לגמרי באותו זמן. כל העם היהודי היה מקיים את מצות העלייה לרגל, ועולה לחגוג את החגים בבית המקדש שבירושלים. בית המקדש היה ליבו של העם היהודי, ושם נעשתה עבודת האלוקים כהלכתה. הכוהנים היו שלוחי העם לעבוד את עבודת הקודש, וכל יהודי כיוון את ליבו בתפילתו לבית ה'.
כל יהודי היה רוצה להיות שותף, לעבודה הנעשית בבית המקדש. בכל יום היו מוקרבים קרבנות עבור כלל העם היהודי, וכל אחד רצה לדעת שאכן גם לו יש חלק וזכות בזה.
לשם כך נועדה, מצות מחצית השקל. התורה שיערה, מהם ההוצאות הצפויות בבית המקדש למשך שנה שלמה.
ההוצאות כוללות למשל: קניית הקורבנות, תחזוקה שוטפת של הבניין, תיקון ותחזוקת חומות ירושלים, תחזוקה של רחובות העיר, ושמירה על החומות (משנה שקלים פרק ד').
כדי לשתף את כל היהודים בעבודת המקדש, נתן כל יהודי פעם בשנה מחצית השקל לגזברי המקדש. בזמן משה, המטבעות היו עשויות מכסף צרוף ואמיתי. מחצית השקל של ימי משה רבנו, הייתה שווה בערכי ימינו למשקל 9.6 גרם כסף צרוף. סכום זה, כשהגיע מכל יהודי העולם, כיסה בימיהם את כל ההוצאות. מחיר הכסף היה אז גבוה, ועלויות האחזקה בעולם כולו היו אז יחסית נמוכות. היום, כשמחיר הכסף ירד, שווה מטבע זה מעט מאד - כדולר וחצי ארה"ב בלבד. כאשר היו תקופות שהסכום הזה לא הספיק, העלו היהודים את תרומתם לשיעור מחצית מטבע גדולה יותר (נחמיה י, לג ובמשנה שקלים ב, ד).
הלכה מיוחדת במצות מחצית השקל היא, שכל אחד נותן את אותו סכום בדיוק. העשיר לא יכול לתת יותר, והעני לא ייתן פחות. "העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט ממחצית השקל" (שמות ל, טו).הרעיון בהלכה זו הוא, שכולם שותפים במידה שווה בעבודת המקדש. אין אחד ששותף יותר ואחד ששותף פחות. בעיני הקב"ה, העשיר לא שווה יותר מעני. כל יהודי, באשר הוא, הוא שותף שווה ומלא לעבודת ה'.
בגמרא (יומא סה) למדו, שיש חודש אחד שבו חובה להביא קורבנות מהתרומה החדשה. חודש זה, הוא חודש ניסן. בראש חודש ניסן, חובה עלינו לסיים ולסגור את חשבונות השנה שעברה. במה שנשאר מכספי השנה שעברה, משתמשים בעיקר לשיפוץ הבניין וכליו, ולפארו יותר (שקלים ד, ד). כעת עלינו להתחיל לקנות, ולהפעיל את הבית מהתרומה החדשה. לכן, הזמן שבו נותנים ישראל את מחצית השקל, היה תמיד בחודש שלפני כן - חודש אדר. החל מראש חודש אדר היו יושבים גזברי המקדש, ומקבלים מכל ישראל את תרומתם השנתית הקבועה למקדש. כמו תמיד, כשמדובר בתרומה כספית, היה צריך לעורר את הציבור ולהזכיר את המצווה. לכן, בשבת האחרונה שלפני ראש חודש אדר, היו מזכירים בבתי הכנסת את המצווה. לשם כך מוסיפים לקרוא בתורה מלבד הפרשה הרגילה, את פרשת השקלים. בפרשה זו ציותה אותנו התורה, לתת את תרומת מחצית השקל למקדש. זוהי המצווה אותה נקיים גם אנו, בשבת הקרובה.
לצערינו הרב, עדיין המקדש אינו בנוי ואיננו יכולים לתרום ולהשתתף ולקחת חלק בעבודתו. גם היום, נוהגים לעשות "זכר למחצית השקל", ולתת סכום דומה לאחזקת בית כנסת או לעניים. כמובן שכל זה, מחוץ להוצאות הצדקה הרגילות שכל יהודי צריך לתת.
בפרשת השקלים שבתורה, נזכרת 3 פעמים המילה "תרומה". רש"י (שמות ל, טו) מסביר, שבימי משה התנדבו העם 3 פעמים לצורך בניית המשכן. הייתה זו השנה הראשונה בה הוקם משכן, ומלבד ההוצאות השוטפות היו צריכים גם את ההשקעה הראשונית הגדולה לצורך הבניין עצמו. מכאן, צמח עוד מנהג בימינו. יש הנותנים 3 פעמים מחצית מהמטבע הנהוגה באותה מדינה, היינו 3 פעמים חצי ריאל בברזיל או חצי שקל בישראל (שו"ע או"ח תרצד, א). 3 הפעמים, הם כנגד 3 התרומות שנזכרו בתורה. המהדרין נותנים מלבד זה גם את ערך מחצית השקל שבימי משה, היינו שווי 9.6 גרם כסף. אנו מתפללים ומקוים שבית המקדש יבנה במהרה, ונזכה לקיים מצווה זו, עוד השנה, כהלכתה וכדינה.

********