גם לנשמה מגיע אוכל כי אפשר לחיות בצורה - לפרשת בשלח 

פרשת בשלח
קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף
לכאורה צריך להבין מדוע קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, למה דווקא מדמים זאת לקריעת ים סוף, ולא למשהו אחר?
אלא צריך להתבונן כיצד קרה קריעת ים סוף, מתי הים נבקע לשניים?
כאשר נחשון בן עמינדב קפץ ונכנס לים סוף והתחיל ללכת בים, בגדיו רטובים, והוא ממשיך, יתכן שאשתו שאלה אותו מה קרה לך? השתגעת? לאן אתה נכנס? האם אני כל כך מצערת אותך שאתה רוצה להתאבד? וכאשר היא לא זכתה לתגובה מבעלה, ונחשון המשיך ונכנס לא הסתכל אחורה בכלל אלא רק קדימה, הביטה בחרדה עליו והחלה לספוק את כפיה, נחשון ממשיך בדרכו ולא מניד עפעף, והנה המים מגיעים עד צווארו, ונחשון ממשיך ישר - לא חושב ולא מהרהר על מעשיו, ואשתו מאחור צועקת ילדיו בוכים.... ונחשון ממשיך, והמים עולים וגואים. והנה הגיעו עד אפו..... נחשון מרים את קצות אצבעותיו הוא גבה בכמה ס"מ וממשיך בדרכו ישר וישר. והנה, הגיעו המים עד לאף עוד צעד אחד ואין כבר אויר לנשימה ומה יהיה?...
אולם נחשון לוקח אוויר בראותיו וממשיך לצעוד צעד אחר צעד לאט לאט אבל בבטחה. זהו נגמר האוויר וזה נשמעה זעקה מפיו של נחשון "הושיע אלוקים כי הגיעו מים עד נפש" ואז קרה הנס הגדול: הים נבקע לשניים!
אם נענשה חשבון פשוט הרי קריעת ים סוף התעכבה כמה דקות יקרות של מתח של חרדה. שהרי לולי הרים נחשון את קצות אצבעותיו, לולי לקח אוויר נוסף והמשיך הרי הזעקה הייתה מגיעה הרבה לפני זה.
ללמדך כמה אפשר להפסיד מגבהות הלב. כאשר "האף למעלה זה לא גורם אף תועלת אלא רק נזק ודאי.
ולכן קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף. אמתי כאשר "האף" נמצא למעלה! הוא רק מפסיד מכך!
שואלים: מה ההבדל בין חבדניק לבחור ישיבה הלומד בישיבת חברון?
התשובה לכך פשוטה: אצל חבדניק הקנייץ' מגיע עד האף. אבל אצל בחור בחברון האף מגיע עד הקנייץ'!!!

"ואל תביאנו לידי ניסיון ולא לידי ..."
"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה"
ה' לא לקח את ישראל ב"דרך הראשית", אלא בדרך עקיפה "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". לומדים מכאן שאדם חייב לברוח מניסיונות. כמו שאנו מתפללים כל יום "ונא אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון".
מסופר על "הדברי חיים" מצאנז שעמד בחלון, ראה חסיד אחד ואמר לו הכנס לרגע! וכשהוא נכנס שאל אותו: אם אתה מוצא ברחוב ארנק מלא כסף מה אתה עושה?
עונה החסיד: מה השאלה? מיד אני מכריז ומפרסם בעיתונים על מציאת האבדה להחזרת הארנק.
אמר לו הרבי: אתה שוטה!!!
קרה הרבי לחסיד שני ושאל אותו אותה שאלה.
ענה החסיד: רבי, למה לספר סיפורים, אני צריך לחתן ילדים, כך שאם אני מוצא ארנק - בשבילי זו ישועה ואני לוקח אותה.
אומר הרבי: אתה רשע וקרא לשלישי.
אמר השלישי: כשאני נמצא כאן בבית המדרש, ואני רואה את פניו הקדושות של הרבי, אני בטוח שאם אמצא ארנק אחזיר אותו מייד. אבל אם אצא לרחוב ואמצא ארנק סתם כך באמצע הרחוב, ויצר הרע יתחיל לשכנע אותי .... אינני יודע מה יהיה אז.
אמר הרבי: אתה חכם!
כשבאים לידי ניסיון - צריך הרבה סייעתא דשמיא כדי לעמוד בנסיון, למרות שכולנו יודעים מה צריך לעשות....
לכן לימדה אותנו התורה שצריכים לברוח מהניסיון.
ואומרים הדעת זקנים בעלי התוספות - "כי קרוב הוא" מי קרוב? עם ישראל הוא קורב של ה', ולכן דאג להם ה' שלא להכניסם לניסיון.
האדם נברא בצלם אלוקים והוא היצור היחיד שיש לו בחירה חופשית. בחירה זו ניתנה לאדם כדי שיגיע אל האמת רק לאחר מאבק פנימי נגד מכשולים, פיתויים והטעיות. אדם שמגיע בכוחות עצמו, ולא שיוכרח, להכרה שהאלוקים הוא השולט בטבע ובכל ההוויה, אדם שעל פי בחירתו החופשית נשמע לרצונו של האלוקים ושומר את מצוותיו - ממלא בכך את ייעודו, מקדש את ה' בחייו, והוא מתעלה למדרגה שעליה נאמר: ''ותחסרהו מעט מאלוקים'' (תהלים ח, ו).

לעומת זאת, אם יראה האדם את עצמו כשליט יחיד בעולם, בבחינת: ''אמר נבל בלבו: אין אלוקים'' (תהלים יד, א), אם בגאוותו יחשוב ש''כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה'' (דברים ח, י''ז), או אם ייכנע ליצריו וישתמש באמצעים פסולים כדי למלא את תאוותו - הוא נחשב כמועל בתפקידו, חייו לא השיגו את מטרתם.

האתגר שהעמיד הקב''ה בפני האדם אינו קל. האדם נוצר לגדולות, ולא על ניצחון קל תהיה תפארתו. הוא חייב להוכיח את עצמו במבחנים קשים ולעמוד בגבורה גם מול לחצים אדירים. התמודדות זו, המאמצים להגיע להכרת האמת והעמידה בניסיון - הם תכלית בריאתו של האדם. האדם נברא כדי לעמוד בניסיון ולבחור באמת. ויותר מכך, כל הבריאה כולה, תבל ומלואה, מטרתם היחידה היא לספק את התנאים ואת הרקע למאבק איתנים זה. מבט זה על הבריאה כולה - יסודו במעמקי האמונה. לא קל להבחין באמת זו, אולם החי באור האמונה מבחין בכך.

והנה, אילו הייתה האמת האלוקית פשוטה וגלויה לכל, אילו היו חוקי הטבע כפופים בגלוי למערכת קיום המצוות, אילו הייתה כל מרידה בתורה גוררת באופן מיידי עונש לעין כל, אילו היו שאיפותיו ומשאלותיו של האדם מתגשמות מיד בעקבות מעשיו הטובים - כלום היה ניסיון לאדם בחייו? כלום היה ערך לבחירתו הטובה? במצב זה לא היו לו כל דחף או סיבה לעשות עוול. אמנם היה נוח לחיות בעולם מעין זה, אולם הוא היה עולם חסר אתגר, וממילא גם חסר הישגים ותכלית.

ה' ברא את העולם באופן שונה מהמתואר לעיל. האדם מוצא את עצמו בעולם הפועל כאילו מעצמו, על פי חוקיות טבעית. האדם ער לעובדה שצרכיו היסודיים אינם מובטחים לו, ועליו לפעול למען פרנסתו, בטחונו, בריאותו ורווחתו. הרצון לפעול ואף להלחם למען דברים אלו טבוע באדם מיום היוולדו. גם הדחף ליהנות מתבל ומתענוגותיה הוא רב עצמה. מעתה נבין מה גדול הוא הניסיון ועד כמה יש להיזהר תמיד שלא למעוד ושלא להחטיא את המטרה.

מסייע חשוב ועיקרי לעמידה במבחן הוא יכולתו של האדם להתבונן ולראות את יד ה' בכל מקרי החיים. למרות שהאדם חי את חייו במישור גשמי שחוקיו ידועים וניתנים לחיזוי מראש, האדם מסוגל לרומם את מבטו ולבחון בעיני רוחו את הנסתר, את המסתתר מאחורי חומות האבן של הטבע. ואמנם, המעמיק להתבונן זוכה להארה אלוקית, לסיוע בדרכו ולמאגרי עצמה נוספים המסייעים לו למגר את היצר ולזכות בכתר הניצחון במלחמה התמידית המתנהלת נגדו, היא המלחמה הגדולה של חיינו, מלחמת היצר.
היהדות משופעת איסורים רבים, שאינם אלא 'הרחקות' גרידא. כלומר, דברים שכשלעצמם אינם אסורים - נאסרו על-ידי התורה כאמצעי-זהירות שמטרתם למנוע את האדם מלהתקרב אל מה שאסור באמת. יש הרואים בכך סימן לחוסר-אמון מסויים. ''וכי עד-כדי-כך אינכם בוטחים בעצמכם, עד שאתם זקוקים לאין-סוף 'גזירות', 'סייגים' ו'הרחקות', כדי להיות מוגנים מהשפעותיו של העולם?!'' - מתריסים אותם אנשים כלפי היהודי שומר-המצוות.

ואמנם, לכאורה מגזימה התורה בהרחקותיה ובסייגיה. כל דיני 'מוקצה' בשבת מטרתם להרחיק את היהודי מהדברים שעלולים לגרום חילול-שבת. איסור 'ייחוד' ודיני הצניעות נועדו למנוע את היהודי מהתמודדות עם פיתויי היצר. התורה אוסרת על אדם מישראל (חוץ מיוצאים מן הכלל) ללמוד דתות אחרות, או תורות הסותרות את תורת-ישראל. אפשר למנות כך שורה ארוכה של 'הרחקות' ו'סייגים', שכל מטרתם לשמש אמצעי-זהירות שירחיקו את האדם מן החטא. האם אין בכך סימן לחולשה, לחוסר-ביטחון בכוחו של האדם?

לשמור מרחק
אנו מנסים לדון במסגרת זו בגופם של דברים, אך אין להתעלם מהצביעות שמלווה טענה זו, כשהיא משמשת לניגוח היהדות. ''למה אתם חוששים לשלוח את בנותיכם לשרת בצבא?'', טוענים פולמסנים שונים, ''האם אינכם מאמינים בכוחו של החינוך שהענקתם להן?''. והנה הפלא ופלא, אותם אנשים עצמם נלחמו בחירוף-נפש כדי למנוע את כניסתם של רבנים למחנות צה''ל ואת ביקוריהם של חיילים בישיבות. אתם מבינים? את הבת הדתית צריך לשלוח לשהות במשך שנתיים במסגרת חילונית, ומובן-מאליו שעליה להיות 'חזקה' ולעמוד בכך; אך אסור חס-וחלילה לאפשר לחייל להיפגש למשך שעתיים עם היהדות, שמא 'ייפגע'....

אכן, חולשה יש כאן. אך אין זו חולשתה של התורה, אלא חולשתו של האדם. רבים לא יעמדו בפיתוי אם יארוב להם על סף ביתם. כל התמודדות חזיתית מול יצר-הרע מסוכנת. לעולם אין אדם יכול להיות בטוח בעצמו שלא ייכשל (חז''ל אמרו: ''אל תאמין בעצמך עד יום מותך''!). בגלל חולשה בסיסית זו של האדם מורה לו התורה: שמור מרחק! אל תתקרב יתר על המידה למצבים שבהם אתה עלול למצוא את עצמך במלחמה ישירה נגד פיתויי העולם.
צריך לדעת לעקוף
עיקרון יסודי זה מיושם, למעשה, לא רק בחיי היהדות, אלא בכל תחומי חיינו. כל אמצעי- הבטיחות בעבודה ובדרכים, הסטריליזאציה ברפואה, אמצעי-הזהירות המופלגים בשימוש בחומרים מסוכנים, וכדומה - כל אלה מטרתם ליצור מרחק מרבי מהסכנה עצמה. וככל שהסכנה גדולה יותר, כן מפליגים יותר אמצעי-הזהירות (האיסור לעשן במרחק עשרות מטרים ממחסני-תחמושת הוא אחת הדוגמאות לזהירות מופלגת מעין זו). מה שנכון לגבי שמירת החיים הגשמיים, אינו נכון פחות כשמדובר בשלומם של החיים הרוחניים.

נכון, ההתגרות בסכנות וההתגברות עליהן הרבה יותר מעניינות. אך האם אנו עוסקים כאן בסיפורי-מתח ובעלילות-גבורה? וכי החיים הם קרקס שמטרתו להציג תעלולים ו'קונצים' שונים?! מדי בוקר מתפלל כל יהודי: ''ואל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון'' (לעיתים קרובות למדי כרוך הניסיון בביזיון...). הסכנה שאחד מאלף ייפגע ויאבד מכלל- ישראל מצדיקה להגביל את הציבור כולו מהתקרבות למצבים מסוכנים.

מי שירצה, יראה בזה חולשה; אך לאמיתו של דבר, גבורה היא, לפעמים, היכולת לדעת מתי לעקוף, להתחמק, ואולי אף לסגת!
************
ארבעה כיתות במצריים אז - והיום
לא קשה לתאר את הלחץ, המתח, הפחד, המבוכה והבלבול שאחזו בעם ישראל כשהגיעו לים סוף, כאשר הים מולם, מצרים מאחור, והעם - בחוסר אונים מוחלט 'בין הפטיש לסדן'. ובאמת חז"ל מתארים את מצבם של ישראל אז באופנים שונים, ואחד מהם הוא מאמרם המופיע במספר מקומות (כגון: ירושלמי תענית ב ה; מכילתא בשלח ב): "תניא ארבע כתות נעשו לאבותינו על הים: אחת אומרת: ניפול לים, ואחת אומרת: נחזור למצרים, ואחת אומרת: נעשה עמהם מלחמה, ואחת אומרת נצווח כנגדן". בתרגום חופשי להיום היינו אומרים שיש בעם ישראל במצב קשה זה ארבע תנועות, ארבע מפלגות.

א. מפלגת המיואשים - 'ניפול לים', אין סיכוי, הכל אבוד ועל כן עדיף חלילה למות מתוך בחירה שלנו (ללכת 'על כל הקופה') ולא להיות טרף ללוע האכזרי של האויב, ייאוש המתגלה גם בימינו בלבושים שונים.

ב. מפלגת הריאליזם - בשם הריאליות המעשית 'נחזור למצרים'. אין אפשרות כרגע להילחם במצרים ועל כן נחזור לשם. העיקר שנחיה, ואפילו כמשועבדים, ואולי יבוא יום שיתנו לנו שוויון זכויות ונוכל לחיות ככל בני האדם במנוחה ובכבוד 'היה אדם בביתך ומצרי בצאתך'. נחיה חיים מוסריים, ככל העמים, נפתח את השכל האנושי בטכנולוגיה מתקדמת באימפריה המצרית ונשתלב בתרבות העולמית הכללית.

ג. מפלגת הכבוד הלאומי - 'נעשה עמהם מלחמה'. מה פתאום לחזור למצרים אל העבדות? בשום אופן! אפילו לקבל זכויות של אזרח חוץ במצרים ולחיות בשוויון זכויות איננו מוכנים. איפה הכבוד הלאומי? אנו רוצים להיות עם חופשי שמנהל את חייו בעצמו, כשיש לו פוליטיקה משלו, צבא משלו, כלכלה משלו, ואפילו חי חיי רווחה וחברה מפותחים, עם ספרות, תיאטרון, מוזיקה וספורט משלו. סיסמתנו היא 'להיות עם חופשי בארצנו', יש לנו חלומות משלנו. לא ניכנע לאויב בשום אופן, 'קדימה הסתער'!

ד. מפלגת הרוח, 'נצווח כנגדן', וכהסברו של ה'תורה תמימה' (שמות יד) 'נצעק לקב"ה שיעננו'. בזכות כוח התפילה ניוושע. לא במלחמה ננצח, וודאי שאל לנו להיטמע בין המצרים, העיקר היא הרוח 'ברוח ננצח' - נתפלל, וה' יעזור לנו באורח נס ופלא.

וכך היו ארבע הקבוצות הללו רבות ומתווכחות כשכל אחת מתבצרת בעמדתה היא, כשהאחת אינה מוכנה לשמוע כלל את דעת חברתה. ומי צודק?
ממשיכים חז"ל (שם) ואומרים: "זו שאמרה ניפול לים, אמר להם משה: התייצבו וראו את ישועת ה', זו שאמרה לחזור למצרים אמר להם ה': אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם, זו שאמרה: נעשה עמהם מלחמה אמר להם: ה' יילחם לכם, וזו שאמרה נצווח (נתפלל) כנגדן אמר להם: ואתם תחרישון".
אם כן לפי תשובת חז"ל, כל אחת בנפרד - כת, קבוצה או מפלגה - כשהיא לעצמה, אינה צודקת. אך בכל זאת הייתכן שאין צד מסוים הצודק בוויכוח, ויכוח שלא נגמר מאז ועד היום, אלא מהדהד לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל בהליכתו המורכבת והמפותלת על כל המשברים שבו והנזקים שבדרך?

התשובה לכך "שלשה כוחות מתאבקים כעת במחננו. המלחמה ביניהם ניכרת היא ביותר בארץ ישראל, אבל פעולתם היא פעולה נמשכת מחיי האומה בכלל, ושורשיהם קבועים הם בתוך ההכרה החודרת במרחבי רוח האדם... הקודש, האומה, האנושיות, - אלה הם שלוש התביעות העיקריות, שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, באיזו צורה שהיא, מורכבים מהם... ".

אם כן ודאי שאיננו מהמיואשים, אנשי אמונה אנו המבינים כי יש לחבר את הכוחות. המקור לכל הוא האמונה - הקודש - מפלגת הרוח. היא הנוטעת את הערכים והמטרות האלוקיות האמורים להתגלות בכל צדדינו הלאומיים, היא תפיח את הערכים הנכונים ב'מפלגת הכבוד הלאומי'. אך בכך אין להסתפק. עלינו לצאת אמנם ממצרים ומה'ריאליזם המעשי', אך יש גם להוציא משם את כל הכלים הנחוצים לנו, כשכל אנושי, טכנולוגיה מתקדמת וכו', ולגלות גם בהם ובאמצעותם את גודל הרוח שבתוכנו. ועל כן אם לפעמים נראה כאילו איננו מסוגלים עדיין לממש את כל הכוחות, איננו מוותרים עליהם, ופועלים בגלוי ובסמוי, בטווח הקצר ובטווח הארוך, לגלות את שלושת הכוחות גם יחד. ובעז"ה נזכה להמשיך את שירת הים דאז, ב"שירו לה' שיר חדש" - בגאולתם השלמה של ישראל על כלל כוחותיו ועמו העולם כולו.
*********
פשוט עשה זאת - קפוץ לתוך הים!
משה רבנו, משמש במשך שנה שלימה כשליחו של הקב"ה, המנחית על מצרים מכות קשות. מכות המביאות בסופו של דבר, לחיסולה ולנפילתה של המעצמה המצרית. לאחר המכה העשירית, החמורה וההרסנית ביותר - מכת בכורות - מסכים פרעה לבסוף לשחרר את בני ישראל ממצרים.
אבל, בהיותו "חולה כבוד" באופן כפייתי, הוא משנה את דעתו מיד עם צאתם מארצו ומחליט לרדוף אחריהם ולהשיבם לשליטתו. כאשר העבדים המשוחררים מביטים לאחור, הם מבחינים באלפי חיילים מצריים, הרכובים על כרכרות סוסים משוכללות, מתקרבים אליהם במהירות מפחידה. הפאניקה במחנה הניצולים מתחילה להתפשט. הם מרגישים לכודים, אבודים, ללא כל דרך מילוט, כשלפניהם ממתין רק הים הגדול, ים סוף.
בני ישראל מתחילים להתלונן בפני משה ולהאשימו:
"המבלי אין קברים במצרים, לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו, להוציאנו ממצרים?... חדל ממנו, ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוד את מצרים, ממותניו במדבר!" (שמות י"ד, י"א י"ב).
מגוחך, נכון? כיצד היו מסוגלים, לאחר 210 שנים של עבודה קשה ומפרכת במצרים, להתלונן בפני משה רבנו על ששחרר אותם משם?!
לפני עשרים שנה בשטוקהולם, מספר טרוריסטים חטפו אזרחים חפים מפשע והחזיקו בהם כבני ערובה. בני הערובה עברו התעללות קשה ביותר, הן פיזית והן רגשית ולאחר ששוחררו לבסוף, שודרה בכל אמצעי התקשורת מסיבת עיתונאים. באותו האירוע, כל החטופים דיברו בשבחם של החוטפים והחמיאו להם באופן מדהים! מאוחר יותר, לאחר אותו אירוע, בעולם הפסיכולוגיה החליטו לכנות תופעה זו בשם: "תסמונת שטוקהולם", תסמונת בה האסירים מפתחים תחושות הערכה וחמימות כלפי הסוהרים שלהם.
עבור בני ישראל שחיו במצרים, החיים היו די נוחים. יתכן אמנם שהשכר הוא זעום והמיטה עשויה מתבן, אבל ישנו גם יתרון עצום במעמד של עבדות: כל צרכיו של האדם ניתנים לו ואין לו כל צורך לעמוד מול החלטות חשובות ומכריעות בחייו. אין כביסה, אין קניות, אין עסקאות כלכליות ואין דרישות מיוחדות. המילה "מצרים" גזורה מהמילה "מיצר" - שפירושה, מאסר. לפעמים דווקא התא הקטן והצפוף ביותר, הוא שגורם לנו להרגיש שאנו נמצאים במקום הכי מוגן ובטוח.
קפיצה קטנה לאדם - קפיצה גדולה לאנושות!
שלושה מליון בני אדם, ניצבים על שפת הים, כשבפניהם שתי ברירות: או לקפוץ קדימה אל תוך הים (שטרם נבקע לשניים!), או לשוב בחזרה למצרים. מי הים קרים, זרים ומבשרים רעות. מצרים היא מקום גרוע אמנם, אך מוכר וחמים.
החיילים המצרים מתקרבים בקצב מהיר ביותר. בני ישראל נכנסים לפאניקה ואז, נחשון בן עמינדב, איש פשוט משבט יהודה, עושה צעד אחד קטן אל תוך הים. (זהו המקרה הראשון של "צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות"). אבל הים עדיין אינו נבקע. נחשון ממשיך בדרכו. המים מגיעים לו לברכיים ועדיין, הים אינו נבקע. נחשון ממשיך הלאה, יותר ויותר עמוק אל תוך הים: המים מגיעים לו כעת למותניים, לחזה. ועדיין, הים נותר שלם.
נחשון מריץ מחשבות רבות בתוך ראשו: "אולי באמת עדיף לשוב למצרים", אך הוא מייד מזכיר לעצמו: "משמעות החיים היא צמיחה בלתי פוסקת... לעזוב את המקום הנינוח ולהשאירו מאחור... להתקדם הלאה, קדימה, אל עבר הלא נודע..." כשהאלטרנטיבה - להישאר במקום הבטוח והמוכר, היא למעשה לדרוך במקום ובסופו של דבר, לגווע. "מצרים", חושב לעצמו נחשון, "איננה אופציה בכלל!".
כעת המים כבר מכסים את צווארו של נחשון. הוא עומד בפני מבחן עצום, האם להמשיך או לסגת, אבל הוא עדיין מחליט להמשיך הלאה, אל מעמקי הים הגדול. המים מגיעים לו לאף וממש ברגע זה, ברגע האחרון... הים נבקע לשניים. כל העם ממהר אחריו אל תוך הים. סוף סוף, החופש האמיתי מגיע.
הערכה עצמית
למרות שכל אחד מבני ישראל נכח במאורע הגדול, בכל זאת חווייתו של נחשון בן עמינדב הייתה שונה מאד משל כל השאר. כאשר נחשון חצה את הים, הוא עמד שם כשהוא מלא חיים ותחושת רעננות. העתיד לא היה ברור, אך נחשון לקח על עצמו את האתגר המפחיד ועשה את הצעד האמיץ קדימה. הוא השאיר את משא העבדות אי שם מאחור. הוא היה אדם חופשי ומשוחרר, הן בגופו והן בנשמתו.
נסו להשוות את החוויה שלו, לחוויה של כל שאר בני-ישראל שנכנסו אל תוך הים, רק לאחר שהוא נבקע. הם היו ודאי מאוכזבים מעצמם, על שלא היה להם את האומץ הנדרש, שבלט כל כך אצל נחשון. במקרה של נחשון התורה מציינת: "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמות י"ד כ"ב), ואילו אצל השאר הסדר הוא הפוך: "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" (שמות י"ד כ"ט).
הגאון מוילנא , נותן הסבר יפיפה בהקשר זה: התורה מתארת את חווייתו המיוחדת של נחשון ואומרת: "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות י"ד כ"ב). אצל כל השאר, התיאור נכתב במילים מאד דומות, אך הכתיב הוא חסר: "והמים להם חמה מימינם ומשמאלם" (שמות י"ד כ"ט). המילה "חמה" יכולה גם להיות מנוקדת בצירה, וליצור את המילה 'חימה' (שפירושה - כעס). התורה משקפת כאן את האכזבה שחש כל אחד מבני ישראל (ואת 'כעסו' של הקב"ה), על שלא היה להם את אומץ הלב שהיה לנחשון בן עמינדב ועל כך שלא מימשו את הפוטנציאל הטמון בהם. הייתה להם הזדמנות נדירה להגיע לצמיחה אישית ורוחנית והיא אבדה לנצח נצחים.
לקפוץ פנימה
סיפור קריעתו של ים סוף מופיע בצורות אחרות גם אצלנו, בחיי היומיום. בסופו של דבר, סיפור חיינו מסתכם במספר קטן של רגעי מפתח, בהם אנו נדרשים לקבל החלטות חשובות וגורליות. ההחלטות הללו, הן שקובעות את ההבדל האמיתי בין חיים של הישגים גדולים, לבין חיים מוחמצים ומפוספסים. לעיתים קרובות מדי אנו נוטים לדחות את הקץ, עד שכבר אין בידינו כל ברירה אחרת. "הדלת נטרקת לנו מול הפרצוף" ואנחנו מנחמים את עצמנו ואומרים: 'נו, מה כבר יכולתי לעשות, העניינים פשוט לא הסתדרו כפי שציפיתי'.
בשבת הקרובה, בזמן שאנו קוראים בתורה את פרשת "בשלח", קחו לעצמכם מספר דקות וערכו בדק בית קטן:
? אילו מצבים שליליים אני למעשה מנציח, רק משום שאיני מוכן לעשות את המאמץ לשנות את עצמי?
? מדוע אני פוחד משינויים?
? מהו הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות לי?
? מה מונע ממני לממש את הפוטנציאל המלא שלי?
? בעוד עשר שנים מעכשיו, על מה אצטער שלא החלטתי היום?
לפעמים התשובה היחידה היא: "פשוט עשה זאת". קפוץ אל תוך הים!
פעם ניגשו אנשים לרבי נחמן מברסלב ושאלו אותו את השאלה הבאה: "מה קורה לאדם, שמרגיש מרוחק מאד מהקב"ה ומהתורה? כיצד הוא יוכל להיכנס אל תוך מעגל הרוחניות - שמצד אחד הוא מאד מפתה ומושך, אך מצד שני גם מפחיד ומרתיע?". רבי נחמן מברסלב השיב להם כך: "על האדם הזה לגשת לשולחן השבת ולשיר לעצמו ניגון ידוע. שישיר אותו בלהט ובהתלהבות גדולה, ברגש שיוצא עמוק מתוך הנשמה. זוהי הדרך לקפוץ פנימה אל עולם הרוחניות".
ה'קרשנדו' של החיים
למרבה הצער, החיים שלנו אינם מכילים מוסיקה שרק הולכת ומתקרבת אל השיא הגדול ('קרשנדו') שלה. מוסיקה שתפקידה להודיע לנו, על הופעתו של "הרגע הגדול" בחיינו. התקווה היחידה שלנו להימלט מכבליהם של המצרים, היא להתמודד באופן גלוי ואמיתי עם החרדות שלנו ולנצל היטב את ההזדמנויות שהקב"ה מזמן עבורנו לצמיחה אישית ורוחנית.
מובן שאיננו מסוגלים תמיד לדעת, מה מחכה לנו "בצדו השני של הים", אבל זהו בעצם חלק מהיופי בחיים וזו ההזדמנות שלנו, להתרגש ולהתלהב מעוצמתם.
התורה אומרת לנו, שנחשון בן עמינדב בחר בחיים. אנו חייבים לנהוג כמוהו. התחושה של בחירה זו, משחררת ומרגיעה. הערכתנו העצמית תלויה בכך ובעצם, זוהי האופציה היחידה הקיימת בפנינו.
*********
במבט מפוכח
בוקר הגיע, השחר הפציע על מחנה ישראל במדבר. מסכי האוהלים הופשלו, המאושרים גילו את מנת המן ליד פתח אוהליהם, נתון כבתוך קופסת קריסטל, באריזת טל קפוא, עומר לגולגולת. האחרים, נבוכים קמעה, יצאו לחפשו. לא נעים, כולם רואים שאינך נמנה על הצדיקים. יצאו מחוץ למחנה, שם המתינה להם מנתם של הבינוניים. והיו שלא זכו אף לכך: "שטו העם, ולקטו", הוצרכו לשוטט, ולהרחיק לכת, לכתת את רגליהם עד שמצאו (יומא ע"ה ע"א). הצד השווה בכולם: שהכול לקטו והכול הביאו. הכול השיגו את מנתם, בטורח רב או מועט. חוץ ממי שנשאר באוהלו וחיבק את ידיו הוא נשאר רעב. מנתו התמוססה: "וחם השמש ונמס" (שמות ט"ז כ"א).
בצדק היו יכולים לומר לעצמם: טרחנו, יגענו, ומצאנו. אך האם מוצדק לומר כן? אמת, שהוצרכו ליגעת המציאה וללקיטתה. אבל במכילתא אמרו: "אמר להם משה ואהרון לבני ישראל, עד שאתם ישנים במיטותיכם, הקב"ה מפרנס אתכם". ומקרא מפורש הוא: "וברדת הטל על המחנה לילה, ירד המן עליו" (במדבר יא ט). כלומר, מראש הוכן המן, מראש הוכנה מנתו לכל אחד - מנתו - ואף שלאחר מכן הוצרך לטרוח למוצאה וללקטה, הרי את מנתו מצא, ומה שהוכן עבורו מראש לקט!
להבהרת הדברים, נביא סיפור מהגמרא (כתובות ס"ז ע"ב): עני בא לפני רבא. קיבלו בסבר פנים יפות ושאלו: "במה תרצה לסעוד לבך"?
ענה העני: "בתרנגולת פטומה, ויין ישן" לא פחות....
תמה רבא: "כיצד יכול להרשות לעצמיך תפריט זה"? הרי אינך עשיר, ומזונותיך על הציבור, ואיך אתה מרגיל את עצמיך בתפנוקים כאלה?
השיב העני: "וכי משל הציבור אני נהנה? על שולחנו של הקדוש ברוך הוא אני סועד! והוסיף: "הלא מקרא מפורש הוא: עיני כל אליך ישברו, ואתה נותן להם את אוכלם בעיתו (תהלים מה טו). בעיתם לא נאמר אלא "בעיתו", מלמד שכל אחד ואחד נותן לו הקב"ה פרנסתו בעיתו!".
ולפתע - אורח בבית רבא. אורחת, ליתר דיוק. אחותו, אותה לא פגש מזה שלוש עשרה שנה, הגיע לפתע לביקור. ולא בידיים ריקות באה, אלא הביאה איתה תרנגולת פטומה ויין ישן....
אמר רבא: "מהו זה? (ומבאר רש"י: מהו זה הדבר שאירע לפני עתה. שלא הייתי רגיל בכך שאחותי באה לכאן, ותרנגולת ויין ישן בידה) - נענתי לך (מפרש רש"י: דיברתי יותר מדאי) קום אכול"....
נפלא הסיפור, ומעשה שהיה. ודאי שתזמון זה, של האחות שהגיע בדיוק באותה שעה, ובידה התפריט המוזמן, מוכיח שאנו סועדים על שולחנו של הבורא יתברך. אבל יש להבין, כיצד אירע נתק זה, שאחות אינה מבקרת בבית אחיה, גדול הדור שלוש עשרה שנה? יש להניח שהתגורר בריחוק מקום, והמרחק היווה חייץ בחייהם. מרחק יום הליכה, יומיים - מי יידע! אם כן, מתי יצאה מביתה לפגוש סוף סוף באחיה הנערץ - אתמול? שלשום? מכל מקום, זמן רב לפני שהעני בא לפני רבא, ונשאל מה יואכל. ומה אנו רואים? שממרום דואגים לפרנסתו - ויודעים גם לאן לכוון אותה, לאן לשלוח את התרנגולת ואת היין, היכן נשהה בעת הסעודה...
זו ההשקפה התורנית , זה מבט האמת, זו ההכרזה הנשמעת מפינו בכל עת שאנו מברכים על מזוננו: "כי הוא אל זן, ומפרנס לכול, ושולחנו ערוך לכל, והתקין מחיה ומזון לכל בריותיו אשר ברא ברחמיו וברוב חסדיו"!
אכן, הוטל עלינו לטרוח אחר מזונותינו - הן בעוונותינו "הריעונו את מעשינו וקיפחנו את פרנסתנו" (משנה סוף קידושין) - אבל כאשר השגנו אותם, את אשר הוכן לנו מראש השנה הישגנו!

*********
"ויאמר משה זה הדבר אשר צווה ה' מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם, למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצריים (שמות ט"ז ל"ב).
רש"י מפרש: למשמרת לגניזה, לדורותיכם - בימי ירמיה כשהיה ירמיה מוכיחם - למה אין אתם עוסקים בתורה? והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס? הוציא להם את צנצנת המן ואמר להם: "ראו דבר ה'" - שמעו לא נאמר אלא "ראו", מזה התפרנסו אבותיכם הרבה שלוחים יש לו למקום להכין מזון ליראיו.
מסביר זאת המלבים: זה הדבר אשר ציווה ה', טעם הציווי הזה ללמד, שעניין המן לא נוהג לבדו כי הוא עניין ונוהג לדורות, שכל מי שיינזר מענייני העולם אל התורה ואל העבודה, יזמין לו ה' את לחם חוקו בלא עמל ויגיעה ויהיה מאוכלי המן. וכתב הרמב"ם: וכמו ששבט לוי היה פנוי כולו לעבודת ה' ופרנסתו מאת ה', כל מי שעוסק בתורה ופורש עצמו מן העולם, הקב"ה נותן לו את פרנסתו, וזה כעין המן שיהיה כדי שנוכל לעסוק בתורה כמו שנאמר "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן"....
מדוע באמת לא ניתנה תורה לאוכלי מן? וכי אדם שיש לו כל טוב, שקט, רוגע, רווחה כלכלית, לא ניתנה לו תורה? האם יש עניין דווקא במצב של אכילת "מן" כדי לזכות ולטפס בסולם העולה בית קל?
אלא תזונתם של בני ישראל במדבר הייתה ניסית, הם התפרנסו מיד ה', שלא בדרך הטבע, לכאורה זה סיפק להם דווקא רוגע ומשענת, מה יותר טוב מאשר לקום בבוקר ולמצוא אוכל בפתח האוהל? אולם למעשה במציאות הזו היה גם משהו טורד מנוחה ועוכר שלווה: מה יהיה מחר? מי יבטיח לנו מה ילד יום? מניין לנו שבעוד שבוע, חודש, שנה, יהיה לנו מה לאכול - בהעדר תשתית חקלאית או תעשייתית בשל מסע הנדודים במדבר?
לא היה להם כל תעודת ביטוח לשלווה ההווה הוורוד צבוע היה בסימני שאלה רבים. אולם מזו בדיוק הייתה המטרה! זה בדיוק היה הניסיון! המן בית הספר לאמונה וביטחון. אדרבה לשם כך הוא נועד!.
שאלו תלמידיו את רשב"י: "מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה מקביל את אביו פעם אחת בשנה. חזר וקבע לו בכל יום והיה מקביל פניו בכל יום. אף ישראל מי שהיה לו ארבע או חמישה בנים והיה דואג ואומר: שמא לא ירד מן ונמצאו כולם מכוונים את ליבם לאביהם שבשמים.
"הקב"ה לא הוריד את המן פעם אחת בשנה" - רשב"י מלמד אותנו שהמגמה מאחורי ירידת המן מידי יום הייתה לעורר את חרדת העם ודאגת המחר. מגמתה הייתה לפזר את השלווה והשאננות במתכוון, זה היה שיטה! כי רק מי שלא יודע מה ילד יום יוכל לחדד את חושי הביטחון, רק מי שאין לו ודאות או שאננות של מחר אשר יביא אל ביתו את "המובן מאיליו" (שיהיה לי מחר לאכול) רק הוא יוכל לבצר את תחושת הביטחון.
מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רא"ל שטיימן שליט"א אמר: אדם שיש לו משוכרת קבועה קשה לו להגיע לביטחון, כי הוודאות הזו מקלקלת, "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן בלבד" - רק להם, תורה לא ניתנה אלא לאלו שהינם חסרי ודאות אודות המחר שלהם כאוכלי המן - כן גם בימנו עכשיו - כי עניין המן לא היה נוהג במדבר לבד אלא הינו עניין קיים ונוהג לדורות.
עלינו לדעת כי גם היום לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. מי שרוצה להתמסר לתורה עליו לעכל ולהפנים כי המציאות הנורמאלית שלו היא חוסר הודאות לגבי המחר. הגזרות הכלכליות ומגמות הזדון של עוניי הדת ושומטי היכלי הישיבות מהווים ניסיון לא נעים, אולם זה אינו מאיים - כי "לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" המטוטלת הזו תולעת הספק המכרסמת בשיניים חדות זהו המצב הטבעי, רק מי שיש לו את חוסר הודאות הנורא הזה - הוא יוכל לצמוח, לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, הניסיונות להטיל מורך בקרבנו המגמות שמבקשים כאילו "לפקוח לנו את העניים" ולהרחיק מבטנו אל המחר, הרעיונות של כוונתם להרכיב על חוטמינו משקפיים כאלו של ריאליות שיש בכוחה לזנב בנחשלים, אינה אלא הטעיה ופשע רוחני, נכון אנו נמצאים בתקופה לא נעימה אבל המציאות הזו של חוסר וודאות, של עננים שחורים העולים באופק, על חרב חדה על צווארנו הקולקטיבי כעם ישראל וכאומה היהודית בני אברהם יצחק ויעקב בפרט, על חיידקים מחלישי רוח מבית ומחוץ - זהו המצב הטבעי כמו במדבר, כמו אז!
והוסיף הגאון הגדול רא"ל שטיימן שליט"א בהביאו את דברי רבנו בחיי על פרשתנו "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים": "ודע כי כל עניני ישראל ומקריהם במדבר הכול היה ניסיון גמור כדי שיגדלו נפשם השכלית במדרגת הביטחון שהוא שורש האמונה כדי שיהיו ראויים לקבל את התורה... ומסיבה זו קרע להם את הים מידי עוברם לתוכו ולא בבת אחת". וכך הסביר: הקב"ה במתכוון לא קרע לנו את כל הים בבת אחת עד לגדה השנייה שאז בני ישראל יוכלו לחצותו עד לצד השני - בחרבה.
המציאות הייתה אחרת: עם כל פסיעה ופסיעה, הים נקרע לפניהם לפי הצורך. למה? כדי שישתלמו במידת הביטחון!
כאשר פסעו את הפסיעה הראשונה טרם ראו את סופה של הדרך וטרם הובטחה להם צליחתו של כל הים כולו בשלום. תחת כפות רגליהם הייתה אדמה יבשה וחרבה, כפי צורך ההולכים, אך מול עיניהם עדיין ניצבו המים. לכן נבהלו: מה יהיה בהמשך? האם יקרע לנו את הים גם בצעד הבא? מי מבטיח זאת? לכך, על כל צעד ושעל הם נאלצו להתחזק באמונה וביטחון שהקב"ה ימשוך ויקרע להם את הים פעם אחר פעם, צעד אחר צעד, כדי שיוכלו לעבור כראוי את הים...
וכך, תוך כדי השתלמות במידת הביטחון הם הלכו והתקרבו לסיני, ואכן רבנו בחיי מדגיש שהעיקר לקבל את התורה הוא "מדרגת הביטחון כדי שיהיו ראויים לקבל את התורה". כך זה לאורך כל הדורות! כך זה בכל התקופות והנסיבות! אם אדם חושב מה יהיה בעוד שנה הוא לעולם לא יחזיק מעמד אלא ישבר. כך גם בתקופתנו הקשה, בה ישנם כל כך הרבה בעיות, מכשולים, ומכשולות, אם יש מישהו שמוטרד איך הוא יסתדר בחיים? אם תהיה לו דאגת המחר הוא לא יוכל להתעלות ולהיות אדם אלא....

********
אל ייאוש , יהודים!
מסעם הראשון של יוצאי מצריים לאחר קריעת ים סוף - שהייתה למעשה השלב הסופי של יציאת מצריים - היה מאכזב: שלושה ימים ללא מים (שמות טו כב) לבסוף אורו עיניהם: לפניהם משתרע אגם רחב ידיים. הם רצים אצים בשקיקה - והנה, המים מרים. איזה מפח נפש איזו אכזבה!
למה עשה להם הקב"ה כן, לבנו האהובים? מדוע לא הכין עבורם מים זכים, מתוקים?
העם המום, בא בטרוניות אל משה רבנו. משה רבנו צועק אל הקב"ה. מה זאת, ומה עושים? האם לשם כך יצאנו ממצרים, כדי למות בצמא? "ויורהו ה' עץ, וישלך אל המים, וימתקו המים". והכול שתו לרוויה.
"שם שם לו חוק ומשפט, ושם ניסהו". הקדוש ברוך הוא הודיעם, שהיה זה ניסיון שיש לקחתו לדורות, חוק ולא יעבור:
דעו לכם שכאשר אתם נתקלים במים מרים, בצורה נוראה, חלילה. דעו שתמיד אבל תמיד! גדל עץ שימתיק אותם. תמיד יש דרך להיחלץ מהצרה. אבל מהי העצה? איך נדע איזה עץ זה מהמון העצים הגדלים שם? לשם כך נצרכת תפילה, וזעקה לשמים, כדי שה' יפקח את עיננו ונמצא את העץ הנכון.
אדם יוצא לעבודה, ללימודים, ובכלל רק יוצא מביתו לשאוף "קצת אוויר" הוא צריך לשאת תפילה חרישית בפתח ביתו שיצא בשלום ויחזור בשלום - כן כן , תפילת הדרך חרישית, הרי כל כך הרבה סכנות הרחוב טומן בחובו, ברגע שנרגיל את עצמנו לשאת תפילה זכה מעומק הלב נזכה למצוא את העץ הנכון את עץ החיים. ונזכה שנלך יד ביד עם בורא עולם אבינו שבשמים.

******
בני ישראל החלו במסע הגדול אל החופש. והנה, כבר בתחילתו שלח העם מבטים רבים אחורה. מבטים של נוסטלגיה לעבר ארץ השעבוד שננטשה. זהו עם המסוגל להעפיל אל רגעי שגב המרוממים את הרוח. ובחלוף סערת ההתרגשות לגלוש מיד במדרון הנרגנות הקטנונית אל תלונות בטון זועף, אל חוסר אמונה ואל חוסר סבלנות. תלונה על חסרונם של מי שתייה: "להמית אותי... בצמא" (י"ז, ג'), טרוניות בעטיו של לחם שאינו בנמצא: "להמית את כל הקהל ברעב" (ט"ז, ג'), וגם תאווה לארוחת צהריים בשרית לא נשכחה בהמולת הטענות והמענות. מצרים, זו האכזרית והמשעבדת, הפכה פתאום לארץ האהובה: "למה זה העליתנו ממצרים" (י"ז, ג'). ארץ שהלוואי ! שהיינו נשארים בה. ארץ שבעזרת מנגנון הזיכרון הסלקטיבי נשכחו צרותיה, גזרותיה וייסוריה. וכמזכרת נעימה נותרה בתודעה הקיבוצית רק תמונת: "בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם" (ט"ז, ג').
פרשה זו מתארת גם את המענה האלוקי לתלונותיו המגוונות של העם. היא מספרת על מים שיצאו מן הסלע, על לחם שירד מן השמים ועל בשר שלווים שהוגש יום יום על מגש המדבר. אך המתלוננים לא היו אסירי תודה למראה שירותים יוצאי דופן אלו. הסיבה לכך טמונה בבדיקה המתמדת שערכו לאלוקים. הם רצו לברר אם "יש ה' בקרבנו אם אין" (י"ז, ז'). כלום אפשר לבטוח בו? האומנם כדאי לחסות בצל כנפיו?
הדברים לא נכתבו כדי שנדון ונחרוץ את משפטו של דור גדול זה, שזכה לגאולה ולמעמד הר סיני. הפקת הלקחים המתבקשים בעבורנו, היא מטרת הניתוח.
הפסוק הפותח של הפרשה כבר חושף חלק מהבעיה.
"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים... כי אמר... בראותם מלחמה ושבו מצרימה" (שם י"ג, י"ז).
הפחד מפני המלחמה הוא פחד טבעי ולגיטימי. גם עמים שוחרי שלום נאלצו פעמים רבות להגן באומץ ובחירוף נפש על עצמאותם. הנכונות להקרבה ולמאבק למען החירות - אות היא לחיוניותו של עם ולרצונו בחיים. לעומת זאת, רפיון הרוח, הכניעה והבריחה מהמערכה הם סימניו הברורים של המוות הלאומי. כיצד ייתכן אפוא, שזה היה מצבו הנפשי של העם בתחילת דרכו, כשהוא מביע נכונות לשוב מצרימה אל חיק הנוגשים, ובלבד שלא להתייצב מול אויב?
כיצד ייתכן שעם שהיה עד לאחד המאורעות המסעירים ביותר בהיסטוריה, ליציאת מצרים, לא היה מוכן להגן על הישגי מאורע זה? הן רק ימים ספורים קודם לכן הוכיחה לו מכת בכורות (שפגעה בבת אחת בכל בכורי מצרים) את עוצמתו האין סופית של האלוקים. הכיצד הוא אינו מאמין שבכוח האלוקים לעמוד לימינו גם במלחמות בדרך לכנען?
התשובה טמונה באופיה המורכב של נפש האדם. יוצאי מצרים לא הצליחו למחוק מעל לוח לבם עד תום את רישומה של העבדות. אמנם הם זכו להתעוררות גדולה, מרשימה ונסית, אך היא הייתה בת חלוף. היא התסיסה את רוחם, שכנעה את הגיונם ואף ריגשה אותם. אולם לא די היה בעוצמתה כדי לחדור אל הרבדים העמוקים של נפשם ולשנותה.
דורות גדל העברי במשטר של עבדות, והעבדות הוטבעה במהותו. לא ניתן לעוקרה בהלם מאורעות חד פעמי. ההתנתקות ממנה תבוא בתהליך חינוכי ארוך, איטי ושיטתי.
זו הסיבה לסתירות בהתנהגותם. היטלטלות בין אמונה באלוקים לבין הפחד מפני בני אדם. מבוכה בין השאיפה לחיי טוהר רוחניים לבין חלומות הפקר של עבדים, טרוניות קטנוניות וגעגועים לארץ המוצא שבה נולדו.
נפש דור יוצאי מצרים לא זכתה לגאולה שלמה. ניצוץ עבדות תמידי היה חבוי בלבם. על כן חייב היה דור זה לסיים את חייו במדבר. למען יקום דור אחר, דור שרוחו נכונה עם אלוקים ונפשו נקייה מעבדות. דור שיעלה באומץ לב לכבוש את ארץ כנען.
*********

כל מה שקרה באותו יום במדבר היה ניסיון סרק להילחם בישראל. הקרב הקצר נמשך יום אחד בלבד, מבוקר ועד ערב. רישומו לא נחרת בזיכרון ההיסטוריה של אותם ימים כמערכה חשובה במיוחד. עם ישראל כעם ודאי שלא נפגע מפעולת עמלק זו. אך עם זאת, דווקא מלחמה חסרת ערך זו הפכה לטראומה לאומית, אשר אין לשכוח אותה לעד. דווקא עמלק זה, שלא הצליח במזימתו ואשר נכשל ונסוג לאחור, הוקע כאויב מספר אחד של העם.
מי שאסר עלינו בתורתו לשנוא את מדכאינו המצרים, אף שכמעט חיסלונו בגזירות השמדה ("לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו"), הוא הוא המצווה לשנוא בכל לב ולהכות ללא רחם את עמלק. "כתוב זאת זיכרון בספר... כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (שמות י"ז, י"ד).
מי שהזהיר את העם מפני התגרות ומלחמה באדום, במואב ובמדיין, מי שאסר שנאה סתם כלפי עמים אחרים, הוא עצמו הכריז מלחמה בלתי פוסקת, חסרת פשרות ונצחית נגד הצורר היחיד שהוגדר כמסוכן, נגד עמלק.
ואתה עומד ותוהה. מנסה להבין, וברצונך לחדור למשמעות העמוקה. זו המעניקה את הפרופורציות הנכונות למאורעות ולמעשים.
שני פסוקים בספר דברים אוצרים בקרבם את סוד השנאה הגדולה. סיפור מיוחד במינו, יוצא דופן, שאין לו אח ורע בתולדות מלחמות העמים.
מלחמת עמלק הייתה מלחמה טהורה מיצרי כיבוש, משאיפה להרחיב גבולות מדינה. ההתקפה על ישראל נערכה "בדרך" (דברים כ"ה), כשהקרקע היחידה מתחת לרגליהם הייתה המדבר הלוהט והשמם. חסרו בה כל הסממנים המקובלים של מלחמת מנע נגד אויב הרוקם מזימות זדוניות מעבר לגבול. חמישה עמים הפרידו בין מדינת עמלק לבין ריכוז שבטי העברים. נוסף לכך, כל התגרות מצד ישראל לא קדמה למערכה זו. הם לא עשו דבר שיכול להעלות את חמתו של עמלק. אף לא היו כל ניגודי אינטרסים המזמינים התנגשות. סתם כך, "אשר קרך בדרך" (שם).
ארבע מאות פרסה עבר עמלק ובלבד שיוכל להציק לישראל. לא כדי להפגין עוצמה. לא כדי להוכיח מי הקובע באזור. מה גם שבעת הקרב עצמו נהג בשיטת ה"פגע וברח", כשקרבנותיו העיקריים היו החלשים, ככתוב: "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע" (שם).
והשאלה חריפה: מה הקפיץ אותו משלוות ארצו לחצות את כל המדבר? מה גרם לו לסובב על פתחי העמים ולנסות להקים קואליציות למלחמה נגד העם, אשר זה עתה זכה לחירות?
התשובה היחידה טמונה בעצם הופעתו של עם ישראל. עמלק חש בסכנה. הפריעה לו האפשרות ששבטי עבדים החלו בחיי חופש, כשהם נושאים בחובם ניצנים של מהפכה. הבשורה שבישרה גאולת ישראל, האמת על שוויון כל בני אדם לפני האלוקים, זכותו של כל אדם שהתגלתה לפתע להיות בן חורין, לא נתנו לו מנוח. הן ערערו את מושגי החברה שלו ומוסכמותיה.
עמלק החליט להילחם בתופעה החדשה. הוא ידע במלוא הבהירות שאם יחיה ישראל, אם יתפשט מוסרו, יחרב עולמו שלו. חושיו הורו לו שאין מקום לשניהם עלי אדמות.
בעקבות כך, בא למלחמה. ביקש לחנוק את המציאות החדשה באיבה. בהיותו מייצג את החומריות, את הכוח האלים בעולם, לא סבל עמלק את עצם מציאותו של עם רוחני בתבל.
הוא ערך את ההתקפה הראשונה בעולם על הרוח, על הצדק ועל המוסר.
דורנו "זכה" להבין במוחש מדוע כה עמוקה וקיצונית משטמת התורה כלפי אויב זה. דורנו ראה את העמלק הנאצי בפעולה, חש היטב על בשרו מה דמות העולם, כאשר תורת עמלק מוגשמת ומשליטה את סדריה בחברה האנושית.
הדמיון המפליא בין כנופית היטלר לבין עמלק הקדמון מדהים ומעורר מחשבה. השקפת עולמם אחת היא, ונובעת מאותו מקור נכפש. שאט נפש מבשורת השוויון והצדק.
זה היה ניסיון להפוך סדרי עולם ולבטל את השפעת היהדות. להחזיר את החזקים ואת המיוחסים לשלטון, בעוד המון הגזעים "הנחותים" ישמשו להם כעבדים, לעקור מהשורש את הזכות לחופש, הזכות שהחדירה היהדות לתודעת העולם. על כן היה הניסיון מוגבר להשמיד את היהודים, לנסות להצליח במקום שבו נכשל עמלק.
כך ראו היטלר ועוזריו את מטרות מלחמתם. יש ליטול את השפעתו ההרסנית של אותו חיידק המרעיל את דמנו - היהודי. להכרית את הרוח שהחלה לצמוח עם צאת בני ישראל ממצרים, אשר עליה אמר ראש הכנופיה:
"אני משחרר את בני האדם מכבלי הרוח, מן העינויים הנאלחים והמשפילים של חזיון שווא, הנקרא "מצפון" ו"מוסר". כי לוחות סיני איבדו את ערכם. המצפון הינו המצאה יהודית, כמוה כברית מילה, להטיל מום באדם" (ראושנינג - שיחות עם היטלר, עמ' 193).
זו המלחמה המטאפיסית הנמשכת מאז ועד היום. אין לה דבר עם גורמי המלחמה הידועים. כל עוד עמלק קיים, אומרים חז"ל, אין שמו וכסאו של האלוקים שלמים. "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור" (שמות י"ז, ט"ז). העולם חסר, רוח הצדק מקופחת. עמלק לדורותיו הוא האתגר הגדול ביותר הניצב לפני הרוחניות שמקורה באמונה באלוקים. ועל כן, אין במלחמה זו כל אפשרות לפשרה, עליה להתנהל עד תום.

*********
פרשת בשלח מספרת כיצד עזבו בני ישראל את מצרים ופנו לעבר המדבר, כשלפתע גילו שפרעה וחילותיו רודפים אחריהם. בני ישראל נבהלו וקראו: "טוב לנו עבוד במצרים!" - עדיף היה לנו להישאר עבדים במצרים!
איזו אמירה מזעזעת, בהתחשב בכך שבני ישראל היו משועבדים, במשך 210 שנים, בעבודת פרך שוחקת עצמות! איך ייתכן שמצב כזה נראה בעיניהם יותר טוב מהחירות שבה זכו זה עתה???
התשובה היא שלעבדות יש יתרון אחד ברור: הביטחון שבהרגל, שלוות הנפש שבאה מן הקביעות. במצרים, קיבלו היהודים את כל צרכיהם הבסיסיים, כמו מזון וקורת גג. הם לא היו צריכים להגיע לשום החלטות כיצד לבלות את היום שלהם או איך להשיג את מזונם.
מעניין שהמלה מצרים באה מהשורש מצר - מקום צר. במידת מה, העדיפו בני ישראל סביבה תחומה ומוגבלת, על פני האחריות הרחבה שנלווית לחירות. לפעמים, דווקא ככל שהקופסה קטנה יותר, ככה אנחנו מרגישים בטוחים יותר.
ואכן, כל שינוי יכול להיות מפחיד - בין אם זה להתחתן, להתחיל עבודה חדשה או לעבור לעיר אחרת. אומרים שאפילו התינוק ברחם אמו, מפחד ממה שמצפה לו מן העבר השני.
ביסודו של דבר, זה ההרגל והקביעות שנגדם אנחנו צריכים להילחם - או שלעולם לא נתקדם בחיים.
אז אם אתם מתלבטים לגבי החלטה כלשהי, על כל אחד לשאול את עצמו: מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי אם אחליט? ולעומת זאת, בעוד 10 שנים, האם אתחרט על זה שלא הגעתי להחלטה כבר עכשיו?
בפרשה זו, הים סוף סוף נבקע, ובני ישראל חוצים אותו אל חירותם. אז הם פורצים בשירה ובשמחה - לא רק משום שניצחו את המצרים, אלא יותר מזה: מכיוון שהם ניצחו את הפחד המשתק שלהם עצמם.
*************