גם לנשמה מגיע אוכל כי אפשר לחיות בצורה - לפרשת בא 

איך אפשר להבין אותו?
אתם מבינים אותו, את פרעה? הוא משעבר עם שלם, חף מפשע, כובש אותם לעבדים, מעמיד על גבם נוגשים. בא משה רבנו, ודורש את שיחרורם. מה פתאום, "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את עם ישראל? לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח"! (שמות ה' ב') מפרש רבנו עובדיה ספורנו: כך אמר פרעה, ראשית - "לא ידעתי את ה'". לא מכיר, לא יודע. אבל אפילו אם הייתי משתכנע - את ישראל לא אשלח!
אמר הקב"ה: כך? ובכן, הבה נראה... הוא הראה לו מי ה', "כי אני ה' בקרב הארץ" (שמות ח' יח') הוכיח לו שהוא שולט במים - מכת דם. בארץ - מכת כינים. בבעלי חיים הרוחשים על הארץ - מכת צפרדע. בהולכים עליה - מכת ערוב, דבר. במעופפים - ארבה. ברוח הקדים שנשאה את הארבה, במאורות השמים שחשכו, בנשמות שניטלו. בקיצור: "למען תדע כי אין כה' אלוקינו" (שמות ח' ו'). פרעה למד שיעור באמונה בדרך הקשה, על בשרו.....
והאיש הזה, היצור הזה, כמו בובת "נחום תקום", מוכה - וקם. נכנע, ומתמרד. מסכים ומתחרט. האם לא למד את הלקח, האם לא ילמד לעולם?
באה המכה העשירית, האחרונה, "ותהי צעקה גדולה במצרים, כי אין בית אשר אין שם מת" (שמות י"ב ל') ופרעה ידע על בואה מראש, הוזהר בפירוש. ויש לו בן בכור. וכל תשע המכות הקודמים הגיעו בדייקנות, במלא העוצמה, בכל הכוח. והלילה, בחצות, אמורים למות מיליוני בכורים, כולל בנו שלו. באיזה מצב מוצאת אותו המכה בבואה? "ויקם פרעה לילה" כותב רש"י: "ויקם פרעה- ממיטתו. לבש פיג'מה והלך לישון....
מה קורה כאן? איך אפשר לישון כאשר מחכים למכה כל כך נחרצת, ויודעים בדיוק מתי היא תבוא? כשיודעים שהבן ימות בחצות....?
וכשהוא כבר משלח את העם, הוא אוסר את רכבו ויוצא לרדוף אחריהם, להחזירם. הוא ממהר, לקראת אובדנו. משהו יכול להבין זאת? רואה את הים נבקע בנס - ונכנס לתוכו ... מי יבין זאת?
כן, אנחנו יכולים לספק את התשובה. אין בכך כל פלא, פרעה היה אנושי מאוד בהתנהגותו זו. פרעה כותב הרמב"ם (באגרתו המפורסמת לבנו) - הוא סמל ליצר הרע. כלומר, לאדם שיצרו הרע שלוט בו. ומה הוא כוחו של היצר הרע? להדחיק את ידיעותיו של האדם. להפריד בין המוח ללב. מה שאני יודע - יישאר במוחי. והלב ימשיך בשלו, ברצונותיו בתאוותיו.
זהו המסר בדברי הספורנו שהבאנו: לא ידעתי את ה', וגם אם אדע - זה לא ישפיע על מעשי, וגם את ישראל לא אשלח. לדעת שה' שליט יחיד בעולמו, ולהתנהג כאילו אני השליט הבלעדי. לדעת שעומדת לנחות מכה איומה, ולהשכיח את הידיעה. להתעלם ממנה, וללכת לישון....
כמה זה אנושי. וכמה זה נוגע לפתע גם אלינו. כי פרעה מסמל את היצר הרע, הרי גם בנו מקנן פרעונון קטן. והוא מנסה להפיל אותנו ברשתו, להקים חיץ ?חומה גדולה ובצורה בין הידיעות - ובין המעשים.
לדוגמא, דוגמא קטנה: אם מקבלים מתנה, יש לומר תודה? ודאי. לא נהיה כפויי טובה. ואת התודה האם נאמר מכל הלב? ודאי. וכאשר נאמר את התודה האם נאמר אותה בחטף? האם נבלע את המילים? בואי נאמר אותה במילים ברורות. נתכוון לכל מילה. אין ספק בכך.
הקדוש ברוך הוא נותן לנו את האוכל? ללא ספק: "הוא זן ומפרס לכל, ושולחנו ערוך לכל".
ויש לומר לו תודה, בברכת המזון - הרי כבר אמרנו.
אז מברכים מכל הלב, בשפה ברורה ובנעימה? המממ, קשה לומר...
יודעים הכול, אבל כאשר זה בא לידי ביצוע ....
אז אולי, בנוסף ליציאת מצרים, נחלץ גם מפרעה?!...



ברכה של גוי
ארורים הרשעים. פרעה היה רוחץ בדמם של מאה חמישים תינוקות מישראל בבוקר, ומאה חמישים תינוקות בערב, בניסיון להירפא מצרעתו (שמות רבה א ל"ד). כמה יהודים מתו בשעבוד הקשה בפקודתו? כמה ילדים הטביע ביאור בגזירתו. כמה עוללים שיקע בחומה, כאשר אבותיהם לא מילאו את מכסת עבודתם! (סנהדרין ק"א ע"א) כמה הכביד את ליבו. כמה ייסורים וסבל הסב לעמו, כדי לא לשלח את טרפו מבין ציפורניו. ממלתעותיו! רשע, מפלצת בדמות... מפלצת היה, כל גובהו כחצי מטר. גמד שטני, ודמותו מצטיירת לזוועה בדברי הגמרא (מועד קטן י"ח ע"א). וכקוטנו - כן גבהות רוחו: "מי ה' אשר אשמע בקולו!" (שמות ה' ב').
ולבורא יתברך יש תרופה בדוקה לשאלות מעין אלו. מעשה באדם שבא לפני האדמו"ר מסלונים זצ"ל וסח בפניו שמטרידות אותו קושיות וספקות באמונה.
אמר לו הצדיק: "איך הראשון. גם פרעה שאל קושיות, ואמר: מי ה'. וקיבל את התשובה ... במכות. לכל קושיה - מכה, עוד קושיה - עוד מכה. עד שקיבל תשובות על כולן...
הוי, כמה הוכנו בעת האחרונה! כלל הציבור, וכל יחיד ויחיד בו! מתי נבין שזו תשובה על התרופפות האמונה. מתי נאמר: די יודעים אנו שאצבע אלוקים היא!
פרעה הרשע הוכה, מכה אחר מכה, עד שהבין את המסר. בעל כורחו הבין, רץ בחצי הלילה לחפש את ביתו של משה רבנו, קרא ואמר "קומו צאו מתוך עמי, לכו עבדו את ה' כדברכם!" (שמות י"ב ל"א) ולא נחה דעתו עד שביקש: "וברכתם גם אותי".
שואל ה"תורת חכם" לכאורה יש להבין מהו "גם אותי"? והשיב על פי המדרש, שכאשר פרעה שילח את העם, ליווהו בברכה: "צאו לשלום, לכו לשלום!" (שמות רבה כ' י'). ולפיכך ביקש מהם להשיב לו ברכה, ולברכו בלב שלם כפי שהוא מברכם.
איזו חוצפה, איזו עזות פנים! נתאר לעצמנו את הצורר הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ, זה ששיסה כלבים באנשים חיים, שהיכה עד מוות, תלה, התעלל, רצח באכזריות רבבות מבני עמנו הי"ד לעיננו בקרוב. נתאר לעצמנו שלאחר תבוסתו, בסיום המלחמה, נאלץ לפתוח את שערי המחנה ולשלח את עצוריו, וביקשם: "וברכתם גם אותי!" .. תחשבו עלי לטובה ותשיבו לי ברכה. כי הנה אני מברך אתכם בצאתם מהגיהינום שלי ... מה היו משיבים לו? את מה שאכן השיבו לו: תלאוהו בכיכר הגרדום, שבו תלה רבים כל כך!
אבל מלבד זאת, זה מזכיר לנו סיפור מהגמרא (עבודה זרה ס"ה ע"א): רבא הוצרך לעלות לשר נכרי אחד, לטובת הכלל. עלה ומצאו מתענג בהבליו. שאלו השר: "אתם, היהודים כלום יהיו לכם תענוגות כאלו לעתיד לבוא?" ענה לו: "שלנו יהיו טובים יותר משלכם! שכן יש עליכם אימת מלכות, ועלינו לא תהיה אימת המלכות לעתיד לבוא".
תמהה השר: "איזו אימת מלכות יש עלי?" ותוך כדי דיבור בא שליח להבהילו אל המלך .... כשראה את המופת הגלו התפעל ואמר: "מי שחושב עליכם רעה - תתפקע עינו הרעה!".
ענה רבא ואמר: "אמן".
ופקעה עינו של אותו שר....
זהו מעשה שהיה, אך לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו: אין גוי שמברך יהודי בלב שלם! "הלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב" (ספרי בהעלותך יא). ויעקב המושיט את צווארו לנשיקת עשיו. עליו לדאוג לכך שצווארו יהיה עשוי משיש, למקרה של נשיכה....
ויש כאן יותר מכך: רבנו הרמב"ם כתב (באגרתו לבנו) שפרעה הוא משל וייצוג ליצר הרע. היצר הרע, כידוע הוא מקור התאוות והמאווים, ולא פעם מתחזה הוא לאוהב וידיד (ועיין בגמרא בחולין צ"א ע"א, האם שרו של עשיו נדמה ליעקב כנכרי, או כתלמיד חכם...). הוא לוחש שכדאי להתבטל מן התורה בשם הבריאות, או בשם המנוחה הנחוצה. "להתאוורר" מעט בדרכים שאינם כה רצויות. ש"מצווה" לדבר לשון הרע על פלוני, ממש חובה לעורר ריב על עניין צודק, ואסור ממש אסור, למחול ולסלוח. ב"מצוות" רבות מזכה הוא אותנו. אבל עלינו לדעת, שכשם שפרעה נשאר פרעה, כך יצר הרע נשאר רע. והפסוק קורא לו "שונא" (משלי כ"ה כ"א, יומא נ"ב ע"א). ובהתחזותו כאוהב הוא מסוכן כפליים!!!.
אין אנו זקוקים לעצותיהם וברכותיהם, לא של פרעה ולא של היצר הרע. די לנו בעצותיהם ובברכותיהם של משה רבנו, ושל היצר הטוב....


וברכתם גם אותי
כמה התעלל פרעה בבני ישראל, כמה התעמר בהם. ולבסוף לקה מכה אחר מכה עד שקם לילה אחד לשלחם, רועד ופוחד מפני המוות המאיים, ובקשה בפיו "וברכתם גם אותי" (שמות י"ב ל"ב). וכתב על כך הרמב"ן (שמות י כ"ה): "כאשר אמר להם: וברכתם גם אותי, היה נותן ברצון את כל מקנהו לכפר עליו, אבל לא עלה על דעתו של משה לעשות "זבח רשעים תועבה" (משלי כ"א כ"ז).
תופעה רווחת היא, לצערנו. אנשים רבים - אחים רחוקים - הנתונים בצרה, רפואית או משפחתית, כספית או רגשית, יעזרם ה' ויושיעם מצרתם, פונים בצר להם לצדיקים ולמקובלים לבקש את ברכתם, ומוכנים לשלם כסף רב. השאלה היא, מה סבורים הם - שהצדיק מחזיק בידיו את מפתחות השפע והישועה? אם כך סבורים הם, עטות בידם. הצדיק יכול להתפלל ולבקש מאת הקדוש ברוך הוא, להתחנן ולהעתיר. אבל כל זה, אם האדם עצמו ראוי שהברכה תחול עליו. והרי אפילו צדיק ותמים כיעקב אבינו שאל: "מי אלה (נכדיו, מנשה ואפרים!) שאינם ראויים לברכה (בראשית מ"ח ח וברש"י). אם האדם פורק עול, ואינו מקיים מצוות הבורא יתברך, איך ירצה להתברך מפיו, מה יועיל הכסף שייתן. כלום חושב הוא לשחד את הבורא, לקנות את ברכתו?? האם אין דומה הוא לפרעה, להבדיל, שלא עלה על דעתו של משה לקחת ממנו מקנה, כל זמן שאינו חוזר בו מרשעו!
הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, רבה של הר נוף וראש בית המדרש "יחווה דעת", ביקר בארצות הברית. בא לפניו זוג חשוך ילדים ובידם המחאה בסך 5.000$ למוסדות התורה, באם הגר"ד ישיג להם את ברכת רביו, מרן הראש"ל רבנו עובדיה יוסף שליט"א, וכשהברכה תיתן פירותיה יוסיפו כהנה וכהנה. נכנס עימהם הגר"ד בדברים, וספרו שהם משתייכים לקהילה הקונסרבטיבית, ורחוקים משמירת תורה ומצוות. נענה ואמר: "כסבורים אתם שניתן לקנות ברכה עם מעות? אם מאמינים אתם בכוחו הגדול בתורה מכוח קיום המצוות ועשיית רצון בוראו, כיצד יכולים אתם להתעלם מן המצוות! לא אוכל להמליץ בפני אבי להעתיר עבורכם, אלא אם תקבלו עליכם עול תורה ומצוות, ותתחילו בעיקרים: כשרות, שבת, וטהרת המשפחה".
על שמירת הכשרות הסכימו מייד, שבת לא ידעו כיצד לשמור. מיד קשרם הרב עם רב בשכונתם, וקבע עימו שידריכם. נענו גם לכך, אבל על גדרי הטהרה - התעקשה האישה, לכך אינה מסכימה.. "אם כך" אמר הרב, "לא אוכל לעזור לכם במאומה. ה' לא יתן ברכתו לבית שאינו מושתת על אדני הטהרה". קמה האשה, קם גם בעלה, ועזבו את המקום.
כעבור שלושה חודשים, התקשרו מארצות הברית ל"יחווה דעת". הרב המקומי שהחל להדריך את המשפחה בנתיבות הכשרות והשבת, שיכנעם גם בעניין הטהרה. הם מוכנים לבוא לארץ ליום אחד, כדי לזכות בברכה. מייד התקשר הגר"ד עם בית אביו מרן הראש"ל שליט"א, והמועד נקבע. בני הזוג הגיעו - לאחר תיאום מוקדם - משדה התעופה היישר לבית מרן הראש"ל, שם המתים להם גם בנו הגר"ד שליט"א. מרן הראש"ל חזר ושאלם האם מקבלים הם עליהם את שלשות העיקרים: שבת, כשרות, וטהרת המשפחה. משנענה בחיוב, נטל מהבעל תקיעת כף על כך, וביקש מהרבנית ע"ה שתיטול תקיעת כף מהאשה. ואז הניח מרן הראש"ל ידו על ראש הבעל וברכו בזרע של קיימא במהרה, לרוב נחת ושמחה. ההתרגשות הייתה רבה. לאחר מיכן אמר הבעל: "באנו במיוחד לקבל את הברכה, ואנו חוזרים עוד היום - אבל יש עוד כמה שעות עד להמראה. יאמר נא הרב, האם כדאי לנצל שהות זאת כדי לבקר בבית איזה צדיק או מקובל כדי לקבל גם את ברכתו?
נענה מרן הראש"ל שליט"א בתוקף ואמר: "לא ולא, אין צורך בברכה נוספת! לא זו בלבד, אלא שאני אוסר עליכם לקבל עוד ברכה!"
תמהו, ומרן הראשון לציון הסביר: "הלא תבינו, לא הצדיק פועל את הישועה, אלא הקדוש ברוך הוא בלבד. ובקבלתכם את עול מצוותיו - נושעתם, ואינכם צריכים עוד לאמצעי נוסף"!
נפרדו לשלום, ונסעו. כעבור חודש ימים טלפנו להגר"ד, ובישרו שהברכה פעלה. וכעבור שמונה חודשים התבשרו על הברית, שנחוגה ברוב צהלה ושמחה, ואושר אין קץ!
כי זו - ורק זו - היא הדרך להתברך בברכה: להתקרב אל הבורא!

לשחוט את האליל
ישראל שניצבו והתבוננו משתאים בהתפרקותה של ארץ השעבוד, נקראו עתה לתרום את חלקם למאמץ הגאולה. רגע לפני השיא בדרמה המצרית, בטרם בוא מכת בכורות שהכתה בהלם נורא את מצרים, פנה אליהם הצוו האלוקי לאמור:
"בעשור לחודש... ויקחו להם איש שה לבית אבות... והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר לחודש הזה ושחטו אותו כל עדת ישראל... ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם" (שמות י"ב, א'-ז').
מצווה זו היא המצווה הידועה כמצוות קרבן פסח. מצווה שקיימו בני ישראל בקפדנות, ברוב עם, למשפחותיהם, עד לחורבן בית המקדש. המצווה הוענקה לעם על אדמת מצרים דווקא לפני גאולתו. מכאן מוביל העיון אל הקשר העמוק בין קיום המצווה לבין אפשרות הגאולה בכלל.
המטרה של גאולת מצרים היתה לשחרר את האנושות מהשעבוד לתפיסות האליליות. והנה התברר, שעם ישראל עצמו שבוי אף הוא, על סף גאולתו, בידי אותן קונספציות. שנות המגורים, הגלות והמצוקה במצרים פעלו את פעולתן. השפעת הסביבה המצרית, אורח חייה האלילי, החומרי והמופקר, הטביע את רישומו בליבות העבדים העבריים. על כן, כל עוד קיימות צלקות אליליות בנפשם, עדיין לא נגאלו. הכול נעשה למען יידעו ויבינו כי אין ערך לגאולת הגוף, אם נפשם עצמה משועבדת. אין טעם מלא בחיים חומריים עצמאיים, אם רוחם שרויה בגלות התרבות הזרה. אך בעוד גאולת הגוף נתונה בידיו של האלוקים, תלויה פדות הנפש ברצונו של האדם ובמעשיו. עליו, איפוא, לשחרר את עצמו, אם רצונו שיוציאו האלוקים ממצרים.
השה היה אחד מאלוהי מצרים. לו הם סגדו, בו האמינו ובו נהגו כבוד. מפניו חששו, ולעולם לא פגעו בו.
עתה הוטל על בן ישראל לשחוט במו ידיו את השה האליל. לשחוט אותו בתאריך שנבחר מראש, הוא יום ארבעה עשר בניסן. זהו תאריך מפתח בעוצמתו של מזל טלה על פי הכללים האסטרולוגיים שהיו ידועים באותם ימים.
שיא כוחו של אליל זה, באמונה המצרית, היה בחודש ניסן. כוחו של המזל מתחיל להתגלות בעשירי לחודש, ועוצמתו פגה לאטה מן העשרים בו. כך שביום החמישה עשר המזל הוא בשיא תוקפו ושליטתו, בהתאם לאמונה זו, ושליטתו ביקום ובאדם מלאה.
דווקא בתאריך זה, בסופו של יום ארבעה עשר בניסן, מצווה היהודי לשחטו! להוכיח את אפסיות כוחו ואת אי שליטתו. להפגין בעצם פעולת השחיטה, האכילה ומריחת המשקופים בדמו, את ההתגברות על האמונה בכוחותיו האלוהיים המקננת בסתר הלב. השחיטה לא תתבצע בגניבה, בחשכת הליל, או הרחק מאין רואים. ההיפך, המעשה ייעשה ברוב עם ובפומביות מודגשת.
אם נבין ונקלוט עד כמה שלטה השפעת האמונה בכוחותיו האלוהיים של השה בלבבות בני ישראל, נבין ונקלוט את המהפכה הנפשית, שגרמה להם שחיטתו. היא שחררה אותם בבת אחת מתלות רוחנית באמונות זרות, ובאותה פעולה הם יצאו אל החופש מהפחד מפני האדונים המצריים.
ומה שחשוב מכול: עוד בהיותם על אדמת מצרים למדו חירות מהי. הבינו שהיא הרבה מעבר לחירות פיזית גרידא, מהקמת מסגרת מדינית ריבונית. הם למדו כי ניתן להיות בן חורין גם כאשר הידיים נתונות בכבלים. את הרוח רק האדם עצמו יכול לכלוא ולא זולתו.
רק כאשר טעמו מחופש זה, ראויים היו גם לגאולת הגוף בפועל. ואכן, אז באה מכת בכורות ופתחה לפניהם את הדרך אל הדרור ואל הגאולה.

מבצע השחרור העצמי
בחצות הלילה, בי"ד בניסן, מתו בבת אחת כל בכורי מצרים. זעקות שבר נוראות עלו מכל בית (שמות י"ב, ל'). פרעה מיהר אל משה ודרש: "קומו צאו מתוך עמי" (שם ל"א). המצרים אף הם דחקו בהם לעזוב מהר מהר.
אכן, הם יצאו, אך לא לפני שעשו: "כדבר משה, וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות, וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום וינצלו את מצרים" (שם ל"ה-ל"ו).
האומנם, לכך היו נתונים מעייניהם ברגע הגאולה? למעשי ביזה? האם לפנינו התפרצות של מעונים הנוקמים עתה במשעבדיהם?
לא! מעשה שאילת הכלים תוכנן על ידי האלוקים מראש, עוד לפני שהחל תהליך הגאולה, וכאשר קרבה שעת היציאה ממצרים בא הצו המפורש: "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו כלי כסף וכלי זהב" (שם י"א, ב').
ועתה, קיימו אותו ככתבו וכלשונו, ותו לא. ניתן להבין, שהיה צורך לבקש מהם לעשות מעשה זה, כי לבם כלל לא נמשך אליו.
מהי משמעותו של צו זה? כיצד ייתכן שאלוקים יצווה לשאול כלי כסף על מנת שלא להחזיר?
לפנינו דוגמה בולטת מה עלול לקרות למילה בתורה כשהיא מפורשת לא נכון, שלא במובנה המקראי. המילה "שאל" מבטאת בשפת היום יום שלנו שאילת חפץ על מנת להחזירו. פירוש זה מצאנו בתורה רק פעם אחת: "וכי ישאל איש מעם רעהו" (שמות כ"ב, י"ג). לעומת זאת, במאות הפעמים שבהם היא מופיעה במקרא, מובנה תמיד לתבוע ולבקש, ולעולם לא לקחת בהשאלה. וזהו הכלל: כאשר מופיעה בצמוד למילה "שאל" המילה "מעם" ("מעם רעהו"), פירושה בהשאלה. כל צירוף אחר מובנו תביעה למתנה.
בפרשתנו נאמר: וישאלו ממצרים, וישאלו איש מאת רעהו, ושאלה אשה משכנתה.
אם כן, לא היה כאן, חלילה, מעשה הונאה אלוקי. זו היתה תביעה מהעם המצרי שיעניק מרכושו ליוצאים. הצדק האלוקי דורש לשלם לפחות חלק משכר העובדים שעבדו בכפייה במשך מאות שנים. למען יפוצו, ולו במעט, על הנזק שנגרם להם. למען ילמדו המצרים המשעבדים שמניצול ומשעבוד הזולת אסור להתעשר, ואין ליטול מאדם או מעם את פרי מאמציו ללא תמורה הולמת.

מול העין המצחית
בעת היציאה ממצרים, העניק הבורא לבני ישראל את אות השחרור והזכרון, את התפילין.
ערכן של התפילין כמעצבי התודעה והזהות רב הוא. הם משמשים כמוליכי הזכרון הלאומי של המאורעות החשובים שאירעו לעם בתחילת דרכו: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות י"ג, ט'). בלב האדם חלה במשך הזמן שחיקה מתמדת, ותחושת החוויה פוחתת והולכת. אם ברצונו של העם איפוא, לשמר זכרונות אלו, ולחיות לאורם, עליו ליצור לעצמו מערכת חיזוקים נאותה.
תפקיד זה ממלאות התפילין. הנחתן היום-יומית, יוצרת את "התמונה" בה יראה המניח את עצמו ברגעי הנחת התפילין, כאילו הוא יצא ממצרים. מצוה זו מזכה אותו בתחושת הרגע הגדול ביותר בתולדות עם ישראל, כאילו הוא אישית השתתף במצעד אל המדבר, אל החירות.
קשר סמוי ובלתי נראה מקשר את התפילין של ראש אל 'שדה העין המצחית', הקרוב באופן בולט למקום ההנחה של התפילה של ראש.
כלום יש לעובדה זו משמעות גם במישור הפיסי?
ד"ר בריאן לנקסטר, נוירולוג, מתייחס לקשר שבין המוח לתפילין:
"קיימת נטיה לראות במערכת הראיה מעין מצלמה מתוחכמת, כאילו עם פתיחת העינים נכנס לפעולה סרט צילום שעליו מוקרנת התמונה. רגע של מחשבה יפריך רעיון זה מכל וכל. כלום יושב מישהו בתוך ראשנו וקורא את הסרטים? ברור, איפוא, שהתהליך מורכב ביותר, וכולל היבטים רבים שאינם קיימים במצלמה.
אחד מאלו הוא המרכיב המניעי. הראיה אינה אלא אחד מיחסי הגומלין שלנו עם העולם. ככל פעולה אחרת של הדעת, תלויה תוצאת הראיה במידה רבה במניע. כך, למשל, האופן בו תופס אדם אשלייה ראייתית, נקבע במידה ניכרת על ידי מה שהוא מצפה לראות. שדה העין המצחי מעורב בהיבט המניעי של התפיסה הראייתית, ובתור שכזה, יש לו שליטה מסויימת על תנועות העינים.
כפי שידוע, עלולים שני אנשים לפרש סצינה אחת בדרכים שונות. באורח דומה, יפרש אדם - בעל דעה קדומה - את כל המתרחש בעולם בהתאם לדעותיו.
יציאת מצרים היתה מאורע גדול. אולם רבים יעניקו לו משמעויות הרחוקות ממהותו האמיתית. הם ידונו בו רק במישור הארצי של השתחררות עבדים מכלאם. המתרגם כך את העובדות, החטיא לחלוטין את המטרה של גאולת מצרים. הוא לא הבין את פשרה. יצריו, דעותיו הקדומות, חינוכו והשקפת עולמו עלולים לסנוור את הכרתו ולגרום לו להאמין שהוא העניק להם את הפירוש הנכון.
הכיצד איפוא יעבור המסר האומר, שגאולת מצרים היא בעיקרה גאולה רוחנית מן הטומאה המצרית, משעבוד האדם לחומריותו, לנהנתנות לשמה? הכיצד יזכור העם לנצח שהיתה התערבות אלוקית בהתרחשויות? מה יש לעשות כדי שבני ישראל יבינו אחרי אלפי שנה, את המשמעות הנכונה והאמיתית של הגאולה, כפי שהבינו אותה אבותיהם על שפת ים סוף?
בכל יום, כשיהודי יניח את התפילין, הוא יהרהר מחדש ביציאת מצרים. מקום הנחתם יזכיר לו להתבונן בהתרחשות המופלאה, לא בעזרת מניעים אנוכיים, כי אם באמצעות החזון הקבוע בהכרתו. באותה עת יצא גם הוא מעט ממיצר מצרים, מן הגישה החומרית לחיים. באופן זה עובר המסר האלוקי מדור לדור ומסייע לכל יהודי לחוש כי יציאת מצרים קשורה אליו אישית.


כבוד המלכות
כאשר נחתה המכה התשיעית, מכת חושך, על ארץ מצרים (שמות י', כ"א-כ"ט), היה זה חושך סמיך: "לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים". לנוכח המכה הקשה מיהר פרעה וקרא למשה, ובקשה בפיו: "לכו עבדו את ה'" (שם, כ"ד).
סוף סוף כשל כוח סבלו. עם זאת, עדיין עמד בו הכוח הנפשי להגביל את יציאת בני ישראל בהשארת הצאן: "רק צאנכם ובקרכם יוצג".
משה התנגד לדרישה מגבילה זו. על גאולה לא מטילים הגבלות. מיד שכח פרעה לרגע את ההרס המתחולל זה קרוב לשנה בארצו, והטיח בפני משה: "לך מעלי! השמר לך, אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני - תמות" (שם, כ"ח).
משה השיב לפרעה באותה מטבע לשון: "כן דברת, לא אוסיף עוד ראות פניך" (שם, כ"ט). כ"מתנת פרידה" העניק משה לפרעה את דבר ה', ובישר לו על מכת בכורות. לפני צאתו את הארמון, תיאר באזני פרעה את הצעקה הגדולה שתשמע בכל ארץ מצרים בחצות הלילה. משה סיים את דבריו והוסיף: "וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמור: צא אתה וכל העם אשר ברגליך ואחרי כן אצא. ויצא מעם פרעה בחרי אף" (שם י"א, ח').
בתיאור זה החסיר משה פרט מרכזי. האקורד האחרון של מכת בכורות הסתיים בצורה שונה: משה אמר לפרעה: "וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי", ואילו ההתרחשות בפועל היתה: "ויקם פרעה לילה, הוא וכל עבדיו וכל מצרים, ותהי צעקה גדולה במצרים... ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר: קומו צאו מתוך עמי" (שם י"ב, ל'-ל"א).
לא רק עבדיו של פרעה באו והתחננו לפני משה ואהרן שיסתלקו במהירות מארץ היאור המוכה והמושפלת. המלך בעצמו בא בראש עבדיו והתחנן לפניהם שיצאו ממצרים. מדוע לא הטיח משה מציאות זו בפניו של פרעה? מדוע אמר לו שרק עבדיו יבואו להשתחוות ולהתחנן לפניו אחרי מכת בכורות?
הוא נהג כן כי האלוקים דרש ממנו לחלוק כבוד למלכות!
על רקע העימות כולו, נראית הוראה זו תמוהה ומוזרה. הלא המרד שהכריז משה בשם האלוקים נגד פרעה, פגע בכבודו יותר מכל. אדם זה, שראה את עצמו כאליל, הושפל ונתבזה על ידי משה, בסדרת עשר המכות שנחתה על ארצו, וגם עליו אישית. מה כבר משנה לפרעה עצמו, בשעה קשה זו, אם ישמע בפירוש: "אתה תבוא ותשתחווה לפני"?
בדברים אלו טמונה גישת התורה למושג עונש. אין מטרת העונש לנקום בעושה העוול, כי אם לחנכו! היא באה לפגוע בעיוותים שהשתרשו בלבו של האדם ובתודעתה של האומה, ליישרם ולתקנם. אכזריותו הנוראה של פרעה נבעה מאמונתו האווילית וחסרת השחר בכוחותיו האלוהיים, כביכול. תחושת עוצמה זו מעבירה את האדם על דעתו, משבשת את הפרופורציות הנכונות שלו ודוחפת אותו למעשי העוול הנוראים ביותר.
מכות מצרים נועדו לערער תפיסת עולם מסוכנת זו. כל מכה גרמה, בתחומה, להרס חלקי של הפילוסופיה הפרעונית. באמצעותן שבה למצרים ולמלכה התפיסה הנכונה על עצמם, שהינם בני אנוש ותו לא, שהינם יצורים המוגבלים בכוחם, שאין בהם כח להתמרד נגד איתני הטבע המופעלים על ידי האלוקים הכל יכול. זה היה פתח להבנה, שכל בני אדם שווים הם, ואין כל זכות לאדם להתעמר ברעהו.
הרי לנו שעור "קטן" במוסר היהודי