גם לנשמה מגיע אוכל כי אפשר לחיות בצורה - לפרשת ויקהל 

שיעור פרשת ויקהל

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" - כדי להודיע להם את דיני השבת. לרבות את הנשים. משה רבנו כינס גם את הנשים כדי ללמד אותם את דיני השבת. שהרי דינים רבים שייכים אליהן באופן מיוחד: דיני בישול, בריזה אופן מותר להחזיר סיר לפלטה של שבת, או דיני "בורר" בהכנת המאכלים, דיני "טוחן" ו"מעבד" - אין זה מסובך, אלו דינים בסיסיים פשוטים, אבל יש ללומדם!
מתולעים וכינמות. דיני טהרת המשפחה יסודיים כל כך, וכל קדושת הבית היהודי תלויה בהם. את כל אלו יש ללמוד, וביסודיות!
דיני הדיבור, המותר והאסור, הלא הם חלים על גברים ונשים כאחד. מותר לדבר כמה שרוצים אבל לא כל מה שרוצים! יש גדרים וסייגים. אסור לפגוע בזולת ולהלבין את פניו, אסור לדבר לשון הרע ורכילות. לכל אלו יש דינים מפורטים, מה מותר, איך מותר, ומתי מותר. את הדינים הללו יש ללמוד. ישנם שיעורי נשים, חוגי נשים, וחובה להשתתף בהם!
ולא רק דינים, גם השקפות ודעות מוצקות ונכונות חובה לרכוש ולדעת. ואף בכך יש משום קיום מצווה מן התורה. שהרי האמונה מצווה היא, כמו שכתב "הנשר הגדול" רבנו הרמב"ם (בפרוש המשניות סוף מסכת ברכות) שחשוב בעיניו ללמד יסוד אחד באמונה יותר מכל הסוגיות שבש"ס! ובחוגי הנשים מושמעות הרצאות בעניני אמונה ודעות והשקפה נכונה. וחובה על הקהל לבוא ולהשתתף!
אך אין זה הכול!
משה רבנו הקהיל לא רק את האנשים ואת הנשים, אלא גם את הילדים, וגם את הטף! טף? לשם מה? מה הם מבינים? וזוהי תשובתו: אמת, אין הם מבינים. אבל יש להביאם כדי "ללמדם מקטנותם לבוא לבית הכנסת, כדי שלא יהיו מיושבי קרנות!"
לאן ששולחים את הילד כאשר הוא קטן, לשם הוא הולך כאשר הוא גדל!!!
אם ההורים שולחים את הילד לשחק ברחובות, הרחוב הופך להיות הבית שלו! ואז גדל לנו "נוער ברזלים". גדלים נערי "חבורת רחוב" יושבי קרנות! - יואמר השואל: אכן חינוך ילדי חשוב הוא, הרי בשביל מה אני עובד, טורח, רץ, מתרוצץ, במשך כל היום כולו, אם כן אשאיר את ילדי בבית, מה אעשה להעביר להם את הזמן? אקנה להם משחקי מחשב, ארכוש מסך "פלאזמה" ב 24 תשלומים, אפנה לחברת הכבלים ואקנה חבילה מיוחדת עבור הילדים שלי, "ערוץ הילדים", "סברס" .... אז מה עשיתי בזה? הכנסתי את הזבל אלי ישר לתוך הסלון ועוד שילמתי על זה כסף?
ומשה רבנו אמר: אל תשלחו את הילד לרחוב! תשלחו אותו לבית הכנסת, לפעילות תורנית! הרחיקו אותו מהרחוב הסואן, הריקני, מישיבת הקרנות. לכן קיים בחינוך בתורני יום לימודים ארוך, בפיקוח מורים מסורים וחינוך מעולה, כדי שהילדים לא יסתובבו ברחובות!
סיפר המחנך הוותיק הרב משה טורק שליט"א: בימי הבראשית של ה"חינוך העצמאי", כשנפרשה הרשת מעל לאמצעיה, והוקמו בתי ספר רבים בלא כל אמצעי מימון, הולן שכרם של המחנכים. חודש, חודשיים, שלושה. והרי בעלי משפחות היו, הילדים ביקשו אוכל.... במכולות הפסיקו לרשום, והמחסור נתן את אותותיו, והמצב היה ללא נשוא. ארבעה חודשים, חמישה, שישה. התכנסו המחנכים לאספת חירום. אך מה בכוחם לעשות? לארגן שביתה?
הן לא יעלה על הדעת להשבית תלמידים מלימודם! הרי אין העולם מתקיים אלא בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן! הרי אין מבטלים אותם מלימודם אפילו לבניין בית המקדש! (שבת קי"ט ע"ב).
ובכן, מה? האם ישתקו ויסבלו, וימשיכו להלין את שכרם?
החליטו: לא נשבית חלילה את לימודי הקודש. אבל אחר הצהריים לומדים לימודי חול: חשבון, אנגלית, היסטוריה, גיאוגרפיה... לימודים אלו אין איסור להשבית. אולי זה יזעזע את ההנהלה, וימצא סוף סוף הפיתרון....
ההצעה התקבלה בהסכמה גורפת. אבל הרי חרדים אנחנו, ואמונים שלא לעשות דבר בלי לשאול דעת תורה. בחרנו במשלחת, ואני נמנה על חבריה. ועלינו לקבל את הסכמת הרב מפונביז' זצ"ל.
אין לתאר באיזו חביבות התקבלנו, באיזה כבוד ויקר: משלחת מחנכים! סיפרנו על הלנת השכר, גוללנו את מסכת סבלנו, ולא יאומן: הרב בכה, דמעות זלגו במורד לחייו! סיימנו את דברינו בהצעה להשבית - לא את לימודי הקודש, חלילה. אלא את לימודי אחר הצהריים.
שמע הרב, והזדקף. קם ממקומו, תמך ידיו בשולחן וגהר אלינו, אל חברי המשלחת. אמר: והילדים יסתובבו ברחובות?!

וההצעה נפלה!
המשכנו ללמד כרגיל, יום שלם....

**********

מדוע צריך משה רבינו להקהיל את העם כאשר הוא משמיע להם את הציווי על השבת, דבר שלא מצאנו במצוות אחרות?
על תופעה מיוחדת זו עמדו גם חז"ל במדרש (ילקוט שמעוני על הפרשה): "ויקהל משה. רבותינו בעלי אגדה אומרים: מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל, אלא זו בלבד. אמר הקב"ה: עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני.
מכאן אמרו: משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשין בעניינו של יום - הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות החג בחג. אמר משה לישראל: אם אתם עושים כסדר הזה הקב"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי, שנאמר "ואתם עדי נאום ה' ואני אל" (ישעיה מג)
ועדיין צריך לעיין בדברי המדרש - מדוע דווקא הלכות שבת חשובות הן כל כך עד כדי שכאשר עם ישראל עוסק בהן ברבים הרי שמו הגדול מתקלס בעולם?
בוודאי יש לומר על פי הפשט, שהלכות שבת הן הלכות מצויות, שאדם שאינו בקיא בהן עלול לעבור על איסורים שונים מחמת חוסר הידיעה.
אך מלשונם של חכמים - "שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני", "כאילו המלכתם אותי בעולמי" - נראה שיש לכך טעם נוסף.
עוד יש לשאול - אם חשיבותם של הלכות שבת באה בגלל תדירותן, כיצד למד מכאן משה ללמד לעם ישראל ברבים גם את הלכות שלשת הרגלים, שבאים רק לעיתים יותר רחוקות?
נראה לומר שמיוחדת היא השבת לא רק בהלכותיה אלא במהותה הפנימית - הקב"ה ברא את כל הבריאה בששה ימים, ולא היה העולם חסר אלא מנוחה - באה שבת, באה מנוחה. כל העולם כולו, דווקא בכך שהוא כה גלוי לפנינו, הרי הוא מסתיר את קיומו של הבורא. "אכן אתה אל מסתתר" - כאשר אנו מביטים בעולם איננו רואים את מציאותו של הקב"ה, שכן הוא יצר וברא את העולם כך שהכל נראה כאילו הוא מתקיים בלעדי יד מכוונת ומנהיגה. אולם אנו יודעים באמונתנו, כי ידו הנעלמת של הקב"ה היא המובילה את העולם כולו. דווקא השבת, בחוסר העשייה שבה, בהפסקת כל מלאכות העולם הזה, מגלה בעולם שיש אדון לבירה, שיש מציאות אלוקית שהיא מעל כל העולם הזה והיא היוצרת אותו ומחדשת בטובה בכל יום מעשה בראשית.
כאשר אנו שובתים ממלאכה בשבת, חוסר העשייה שלנו יכול להתפרש גם כסתם עצלנות. אך דווקא ההתכנסות לעסוק בהלכות שבת, בדבר ה' הנוגע לשבת, מגלה שהשביתה ממלאכה באה להראות שיש אדון לעולם, ולהמליך את הקב"ה בעולמו. לימוד התורה בשבת הוא ההופך את מנוחתנו ל"מנוחה שאתה רוצה בה", ומתוך כך "יכירו בניך וידעו כי מאיתך היא מנוחתם, ועל מנוחתם יקדישו את שמך".
הבנה זו תבאר גם את חשיבות ההתקהלות סביב העיסוק בענייני השבת. המטרה היא לא רק ללמוד תורה - שכן סביר להניח שאותם תלמידי חכמים היו מנצלים את זמנם ללימוד תורה באיכות לא פחות גבוהה - המטרה היא עצם ההתכנסות, ההבנה שקבלת תורה צריכה להיות בציבור.
הציבוריות משפיעה גם על כל פרט ופרט, שמרגיש שהוא חלק מדבר גדול ומשותף, והיא גם למעלה מכך: עם ישראל - כעם מאוחד - הוא שממליך את הקב"ה בעולם: "ואתם עדי נאם ה' ואני אל, תני ר' שמעון בן יוחאי אם אתם עדי אני אל, אין אתם עדי כביכול איני אל" (ילקוט שמעוני יתרו רע"א).
עם ישראל נקרא שמו הגדול של הקב"ה, והוא אשר מגלה את שמו בעולם. עצם קיומו של עם ישראל הוא התגלות אלוקית, אך דבר זה בא לידי ביטוי דווקא כעם, לא כיחידים. האדם היחיד המופלא והעליון ביותר איננו מגיע למדרגה כזו ששם ה' נקרא עליו, שעצם קיומו הוא גילוי של הקב"ה בעולם. דבר זה בא לידי ביטוי דווקא בקהל, בציבור, כעם שלם שיש בו גם צדיקים, בינוניים, וגם רשעים (או רשלנים...) שדווקא באחדותם ובהתכנסותם, מגלים את מלכותו של הקב"ה.
הבנה זו צריכה להנחות אותנו במיוחד בימים אלו. דווקא בימים של פילוג, של קיטוב, של התגברות השנאה והעוינות בין חלקים שונים בעם, עלינו להעצים את ההבנה, שהשליחות החשובה ביותר שלנו היא לחתור לאחדות, להתכנסות של כל ישראל, להתחברות פנים אל פנים בתוך עם ישראל, וממילא להתחברות בין ישראל לאביהם שבשמים.

**********
"ויאמר משה אל .... בני ישראל לאמר זה הדבר אשר ציווה ה' לאמר, קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב ליבו יביאה את תרומת ה' זהב וכסף (שמות ל"ה ד-ה)
שואל מרן הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל אם כל ישראל מצווה לקחת אז מי בעצם אמור לתת?
פעם היו בעיר אחת שני גבאים עשירים: רבי ברוך ורבי דב שהיו חברים וגם שותפים בעסקים מזה שנים רבות. ים אחד נזקק מרן הגאון רבי חיים סולובצ'יק זצ"ל לסכום נכבד לתמיכה בישיבת וולוז'ין. נסע רבי חיים למינסק והתארח אצל רבי ברוך וסיפר לו על המצב הכספי של הישיבה שהו בכי רע וביקש את עזרתו.
חשב רבי ברוך ואמר: אין בעיה, כבוד הרב ישב וילמד ואנו נראה מה אפשר לעשות".
לאחר כחודש ימים שואל רבי חיים את רבי ברוך מה המצב?
עונה רבי ברוך: ב"ה , מחצית הסכום כבר בידי! כבוד הרב ימשיך ללמוד ואנו נראה מה עוד ניתן לעשות.
שמח רבי חיים והמשיך בלימודו.
לאחר כחודש נוסף שואל רבי חיים שוב את רבי ברוך למצב העניינים?
עונה רבי ברוך: ב"ה, יש בידי כבר את כל הסכום!
שמח רבי חיים ויצא לביתו בשמחה.
לאחר מספר שבועות מגיעים לדין תורה לוולוז'ין שני הגבאים: רבי דב ורבי ברוך. התובע רבי דב טען שלמרות שהוא שותף בכל דבר עם רבי ברוך כבר עשרות שנים, התברר לו שלאחרונה הוא עשה עסקה ולא שיתף אותו בכך, עסקה שהיא עיסקת חיים - להציל את ישיבת וולוז'ין!
התברר שרבי חיים בעצמו נתן את כל הכסף להצלת ישיבת וולוז'ין ולא שיתף אף אחד, אפילו לא את שותפו לעסקים במשך שנים רבות!
שאל רבי חיים את רבי ברוך: אם את כל הכסף נתת מכיסך, למה החזקת אותי בביתך חודשים? הרי היית יכול לתת לי את הכסף מייד?
ענה רבי ברוך: "האם הרב חושב שזה עניין קל לתת סכום כסף גדול כל כך? בתחילה עבדתי על עצמי להוציא את מחצית הסכום, ובחודש השני את המחצית השנייה.
אומר רבי זלמן סורוצקין זצ"ל: "קחו מאתכם תרומה" שכל אחד מעם ישראל יהיה הגובה. ואצל מי הוא יגבה? כל אדם אצל עצמו! הרי צריך להיות כאן נדבת הלב בצורה שלמה, ואם באים גבאי צדקה לגבות את הכסף, לא יכולה להיות כאן נדבת לב שלמה.
מוסיף הפרדס יוסף: הזמן שבו נבחר האדם לראות מה הוא מסוגל לעשות, ומה יכולת הסיבול שלו הוא: כאשר קשה לו. מה החכמה כאשר לא קשה? כאשר הכול הולך חלק ובדיוק כמו שאני רוצה או מתכנן??!
דוגמא לכך ניתן לראות מהגמרא (ב"ב י' ע"ב): שאלו את שלמה המלך, עד היכן כוחה של צדקה? ענה להם: כבר אמר דוד המלך אבי: "פיזר נתן לאביונים" (תהילים קי"ב ט).
והשאלה: למה נתלה שלמה המלך באביו דוד?
אלא, אם נשים לב ונזכר קצת בהיסטוריה נראה, כי: בזמן שלמה המלך הכסף לא נחשב לכלום, היה הכול בשפע בלתי יתואר, ממש פסגת החלום הכי וורוד שלנו, ואם כן לא ניתן היה למדוד את כוח הצדקה של האנשים. לכן אמר לכו ולמדו מאבי דוד המלך שלמרות שקשה, צריך לתת.

**********

לגבי קרבן פסח כתוב: "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש ראשו על כרעיו (שמות יב ט)
שואל ספר החינוך: מה טעם שאסור לאכול "נא" או "מבושל"?
עונה ספר החינוך: בשר מבושל אוכל רק עני, העני קונה כמות קטנה של בשר ויחד עם ירקות הוא מבשל אותם בסיר וכל התבשיל מקבל טעם של בשר, והבשר עצמו מקבל נפח וגדול יותר.
לעומת זאת עשיר לוקח את הבשר ושם אותו באש, הבשר אמנם מצטמק אך טעמו נפלא.
דעת אחרת אומרים דעת זקנים בעלי התוספות: בני ישראל היו עצבניים, כי המצרים ראו שהם לוקחים את השה, וישראל קצת חששו מהתגובה שלהם. ולכן ישראל ביקשו לאכול ממנו "נא", כלומר לבשל אותו מעט.
משה רבנו אמר: אסור לאכול ממנו נא.
אמרו בני ישראל: אז נאכל ממנו מבושל - כלומר נשים אותו בתוך סיר ענק עם מכסה כדי שלא יראו.
אמר להם משה: שגם זה לא, אלא צלי אש בחוץ שכולם יראו!
כולנו יודעים כאשר משפחה "מנפנפים" ועושים "על האש" איזה ריח טוב יש בכל השכונה,

ועכשיו, לא רק משפחה אחת "נפנפה" ועשתה "על האש", אלא שכונות שלמות יצאו מהבית ובחצר החלו לנפנף, הרי כל מצריים הייתה אפופת עשן מהפחמים, שלא לדבר על הריח הטוב של "כבש על האש", כאשר השומן שלו נוזל ונשרף על הגחלים העמומות.
שאלו בני ישראל: אולי אפשר לצלות אותו חתיכות?
ענה להם משה: לא. אלא ראשו על כרעיו ועל קרבו! שכל מצריים תריח את הריח המשכר של בשר כבש על האש, יצאו לראות מה קורה? ובעניים שלהם יראו את הכבש נצלה על האש!
מוסיפים על כך הדעת זקנים מבעלי התוספות: הקב"ה אמר להם שגם את העצמות אסור לשבור! שכל העצמות והשלדים יסתובבו ברחובות שלמים במצריים, שהמצרים שיישנו טוב בלילה למחרת יסתובבו ויראו שלדים שלדים של כבשים וידעו שהיהודים אכלו את האלוהים שלהם - ועשו אותו "על האש"!

*********

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי ... קודש שבת שבתון לה'" (שמות לה ע"ב)
אומר המגיד מדובנא: לפני שנים רבות היה אדם אחד שנסע מהעיירה שלו לאמריקה לעסות עסקים. לאחר שנים שבהם עשה חיל בעסקיו, תקפו אותו געגועים לעיירה שלו, מה קורה עם בני משפחתו? מה קורה עם חבריו? מה שלום כל מתפללי בית הכנסת? ימים רבים עברו על האיש בגעגועים ולא הייתה בידו אפשרות לקבל פיסת מידע על קרוביו וידידיו - זה לא היה כמו בזמן שלנו עידן הטלפונים האינטרנט - השמים הפחותים, אז המשפט הכול כך נכון ש"העולם הוא כפר גלובאלי אחד קטן" לא היה רלוונטי.
יום אחד, דופקים בדלת ביתו. פתח הסוחר את הדלת והנה עומד בפתח אדם ומבקש צדקה. האיש היה ידיד נעוריו מהעיירה בה נולד!
"שלום עליך" קרה הסוחר בהתרגשות "מה מעשיך כאן"?
באתי לאסוף צדקה אומר הידיד
בא הכנס והתכבד בכוסית יין משובח אמר הסוחר, וספר לי מה קורה בעיירה שלנו.
דשדש הידיד בעקביו: "אין לי זמן אני אוסף צדקה..."
הסוחר לא רצה לבזבז שההזדמנות פז שהתגלגלה לידו תחמוק ממנו אמר: כמה כסף לצדקה אתה אוסף ביום?
אמר הידיד: כ1000$
אם כך, אני אשלם לך סכום זה בתנאי שתשב אצלי ותספר לי מה נשמע בעיירה שלנו.
נכנס הידיד, ולאחר שאכל ושתה החל לספר את קורות העיירה מיום שעזב הסוחר.
לאחר שעתיים התעייף מלספר ורצה לנוח. "לנוח"? התפלא הסוחר? הלא אני שילמתי לך עבור כל היום, אתה רוצה לנוח? בבקשה תנוח על חשבונך! למה אתה רוצה לנוח על חשבוני? אני שכרתי אותך לספר לי סיפורים!
הקב"ה רואה שעם ישראל עובד קשה לפרנסתו. הנה מגיעה השבת, הקב"ה אומר לעם ישראל עכשיו אתם לא עובדים, אז תלמדו תורה, תשירו זמירות שבת, תבנו את הקשר עם הילדים, תפרגנו לאשה שלכם כל השבוע אתם לא נמצאים בבית לפחות בשבת ....
אבל הנה הולך לו האדם לנוח.....
לנוח? אומר ה', תנוח על חשבונך! למה שתנוח על חשבוני? הרי שי לך בשביל זה שישה ימים. היום זה שבת לה' - זה היום שלי! נתתי לך את השבת בשביל שתוכל להתעלות בה ללמוד תורה, לחנך את הילדים ולחזק את הקשר איתם, להעצים את הקשר עם האשה, ובכלל להיות אדם רוחני יותר אדם נעלה יותר!
כדאי להזכיר את דברי רבנו יוסף חיים זצוק"ל ה"בן איש חי" (פרשת שמות): "כתבו המקובלים ז"ל דגדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת אלף פעמים יותר מהנעשה מעסק התורה של ימי החול...." כלומר שעת לימוד תורה בשבת שווה לאלף שעות של ימי החול....!

**********
שבת - מקדש הזמן
בואו נפתח בחידה נחמדה על התורה: יש מצוות שאנו מקיימים על ידי אכילה (לדוגמא, אכילת מצה בחג הפסח). יש מצוות שמקיימים על ידי ביצוע פעולת חשיבה (למשל, לימוד תורה). יש מצוות שיש לקיים על ידי דיבור (למשל, קריאת שמע) ויש מצוות שאנו מקיימים בעזרת השמיעה (לדוגמא, שמיעת תקיעות השופר


בראש השנה). אך קיימות מצוות מסוימות, שניתן לקיימן באופן מלא, רק אם 'נעטוף' את כל גופנו בתוכן, כלומר, ניצור מצב שכל גופנו מוקף במצוות הללו. נסו לנחש באילו מצוות מדובר?

ארבע המצוות של הגוף כולו
אלו הן ארבע המצוות, הדורשות את שילובו של הגוף כולו בקיומן:
סוכה - בחג הסוכות, המצווה היא להיות מוקף לגמרי בסוכה ולשבת בה שבעה ימים שלמים.
מקווה טהרה - בזמנים המתאימים לכך, אנו נדרשים לטבול את כל גופנו במי המקווה המטהרים.
ארץ ישראל - ליישב את ארץ ישראל ולגור בה, זו מצווה גדולה וחשובה.
המשותף לשלוש המצוות הללו, שניתן לקיימן רק במקום מאד מסוים: סוכה, מקווה וארץ ישראל.
ומהי המצווה הרביעית?
המצווה הרביעית היא - שבת!
כאשר מגיעה השבת, אנו למעשה מתעטפים במימד חדש ומיוחד של זמן. מבחינה זו, השבת היא מצווה השונה באופן מהותי משאר המצוות. השבת היא ממד מיוחד של קדושה, המגיע ישירות אלינו, פעם בשבוע, בכל שבוע. בשונה משלוש המצוות האחרות, אותן ניתן לעזוב בכל רגע - לצאת מן הסוכה או לעזוב את ארץ ישראל, השבת היא יציבה וקבועה. היא ישות שנמצאת מעבר לגבולות המרחב הפיזי. מדובר במנוחה, בנופש אמיתי, המתרחש בכל מקום בעולם וללא כל עלות כספית. אין צורך אפילו בסוכן נסיעות לשם החופשה המיוחדת הזאת.

ישות מקודשת
אך מהי בכלל 'קדושה'? ובכן, למילה 'קודש' יש הקשר של ניתוק והפרדה. אנו עורכים בליל שבת את טקס הקידוש, בכדי להבדיל בין השבת לבין שאר ימות השבוע. בטקס הקידושין תחת החופה, בני הזוג מייחדים זה את זו לסטטוס מובדל ומיוחד הנפרד לחלוטין מכל אדם אחר בעולם.
הקדושה היא ישות מטאפיזית רוחנית, שרק הנשמות שלנו מסוגלות לתפוס. לפני כמה שנים שהיתי בחוץ לארץ למשך חודשיים שלמים ובסופם חזרתי הביתה, לארץ. הטיסה שלי חזרה לארץ היתה ביום רביעי בשבוע. לא עברו יותר מכמה דקות לאחר הנחיתה, כאשר פתאום ראיתי מישהו אוחז עט בידו ומתחיל לכתוב משהו. אמרתי לעצמי באופן כמעט אינסטינקטיבי: "הי, אסור לכתוב בשבת!", אבל מייד נזכרתי שהיום רק יום רביעי.
הייתי מאד מבולבל מאותו אירוע. הצלחתי להבין, שהחוויה של החזרה לארץ הכניסה בי 'זריקה' של קדושה - ובאופן אינטואיטיבי קישרתי את הרגשות הללו לתחושות המיוחדות של יום השבת. ארץ ישראל, בהיותה כולה קדושה של מקום, יצרה תחושה זהה לשבת, שהיא למעשה קדושה של הזמן.

יום השבת והמשכן
בתחילתה של פרשת השבוע, משה רבנו מקבץ יחד את כל בני ישראל ("ויקהל") ואומר להם את הדברים הבאים:
"ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה', כל העושה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות ל"ה ב - ג).
מייד לאחר הפסוקים הללו, התורה מתארת את המלאכות הנדרשות לבניית המשכן - שהיה האתר המקודש ביותר לעם ישראל באותה התקופה. למעשה, כל שאר הפסוקים עד סוף הפרשה (יותר ממאה פסוקים!), מכילים תיאור ארוך ומפורט של מבנה המשכן, שעתיד להיבנות. נשאלת השאלה, מדוע מעמידה התורה בסמיכות כה קרובה את נושא הקמת המשכן למצוות השבת?
התשובה חד משמעית - השבת והמשכן אחד הם! הם ישות אחת, המקשרת אותנו אל מימד מיוחד של קדושה. במשך אלפיים שנות הגלות לאחר חורבן בית המקדש, השבת שימשה כמעין תחליף למקדש וסיפקה מרחב בו ניתן היה לשמור על ערכי התורה, בתוך עולם עוין ומנוכר. או כפי שנאמר פעם: "יותר מששמרו עם ישראל על השבת, שמרה השבת על עם ישראל".

מיקרו-קוסמוס של הבריאה
הקשר בין יום השבת לבין בית המקדש הוא למעשה הרבה יותר עמוק. בפסוקים המצוטטים לעיל, התורה אוסרת על כל "מלאכה" בשבת ומגדירה אותה כחילול שבת. דבר זה מוזר מאד, משום שחוץ מהעובדה שיש ציון מיוחד על איסור הבערת אש בשבת, אין בתורה שום מקום אחר בו קיימת הגדרה ברורה של המושג

"מלאכה". תארו לעצמכם את משה רבנו יורד מהר סיני ואומר לעם ישראל, שאסור להם לעשות כל "מלאכה" בשבת והעונש לעובר על הכלל הזה הוא מוות. השאלה הראשונה המתבקשת היא: מה זאת "מלאכה"?!
הגמרא (במסכת שבת דף ע"ג ע"א) מסבירה זאת כך: התורה העמידה את נושא השבת בסמוך לבניית המשכן, כדי ללמד אותנו, שאותן הפעולות שנדרשו לבניית המשכן, הן הפעולות האסורות לנו בשבת. לדוגמא, כיוון שבבניית המשכן היה צורך במלאכת התפירה, הרי שאסור לנו לתפור ביום השבת ובדומה, בניית המשכן דרשה את מלאכת הבישול ולכן אסור לנו לבשל ביום השבת.
נשמע לכם שרירותי? אין זה כך. אנשי הקבלה מסבירים זאת באופן הבא:
הקב"ה ברא את העולם בששה ימים ונח ביום השביעי. מתוך הניסיון והשאיפה שלנו ללכת בדרכיו של הקב"ה, גם אנו מצווים לחדול ממלאכה בעצמנו ביום השביעי. אך באיזה אופן "נח" הקב"ה ביום השביעי של בריאת העולם?
כאן נכנס המשכן לתמונה, כשהוא מייצג בעצם מיקרו-קוסמוס של היקום כולו - גרעין המכיל את כל האנרגיות, התבניות והמשאבים הקיימים בעולם הגשמי. בצלאל, שהיה האדריכל הראשי בבניית המשכן, הצליח להבין את תוכנית הבניה של המשכן, רק משום שהבין את קוד הבריאה כולה. למעשה, משמעות שמו של בצלאל הוא "בצל הא-ל", בצלו של הא-ל.
לכן, כיוון שהמשכן הוא מיקרו-קוסמוס של היצירה כולה, המלאכות הנדרשות לשם בנייתו הן בדיוק אלה שבוצעו על ידי הקב"ה (באופן מטאפורי בלבד, כמובן), במהלך בריאת העולם. לדוגמא: כיוון שבניית המשכן דרשה את מלאכת הכתיבה, אנו מחקים את דרכיו של הקב"ה ונמנעים מפעולת הכתיבה ביום השבת.
הפעולות האסורות בשבת - ה"מלאכות" - הן שונות מההגדרה הכללית של המילה "עבודה". ביום השבת איננו נמנעים מלעשות "מאמץ", אלא רק מפעולות שיש בהן יצירה חדשה. לדוגמא, יתכן שבשבת אמנם מותר לנו לסחוב ארגז כבד מקומת המרתף אל עליית הגג שלנו, אך באותו הזמן, אסור לנו לעשות פעולה פשוטה כמו להדליק גפרור קטן. כאשר אנו מזיזים את הארגז, אין בכך כל שינוי מהותי בחפץ, אך בהדלקת הגפרור קיימת יצירה חדשה ממש.

שלום והרמוניה
בשבת, ביום בו אנו חדלים מיצירה, אנחנו משוחררים לגמרי מהצורך להתחרות בעולם שסביבנו.
התורה בוחרת דווקא באיסור הבערת האש, כדוגמא יחידה ל"מלאכה" האסורה בשבת. הדוגמא הזו מתמצתת בתוכה את כל האנרגיות הבוערות והמכלות, מהן מנסה השבת להימנע. במקום לכפות את רצוננו על העולם, אנו בוחרים להצטרף אליו ולחיות בהרמוניה ובהתאמה אליו. איננו נוהגים במכונית, איננו עובדים את האדמה בעזרת בהמות ואפילו איננו קוטפים גבעול אחד קטן של דשא.
בשבת כולנו הופכים למעין מלאכים. אנו מנצלים את הרוחניות היתרה "שיורדת" לעולם ביום השבת ובעזרתה אנחנו מתמקדים ומתרכזים במטרות הרוחניות שלנו. הרוחניות היתרה שלנו מתבטאת בתפילות, בלימוד התורה, בסעודות החגיגיות ובזמן האיכותי בו אנו שוהים עם בני משפחתנו. לכן הפרשה שלנו מכונה בשם "ויקהל", מלשון קהילה, התקהלות. משך יום אחד בכל שבוע ושבוע, לא קיימת שום תחרות. ישנה רק זרימה נעימה.

פסק זמן מהמרוץ
חוץ משלום ואחווה בקרב אנשי הקהילה, השבת מביאה עמה גם שלום אישי ופנימי. במשך ששה ימים בשבוע, האדם המודרני נעול למעשה במעגל אינסופי של פלאפונים, דואר אלקטרוני ופקסים. השבת, היא בעצם ההזדמנות שלנו לקחת צעד אחד לאחור ולרגעים מועטים, לשחרר את עצמנו משליטתם המוחלטת של אמצעי התקשורת השונים.
לפני שנים רבות יצא לקורא ראיון עם כוכב רוק מפורסם, שבדיוק היה בשיאה של קריירה זוהרת ומוצלחת במיוחד. (מצטער, אני לא מזכיר פה שמות...). "אמור לי", ביקשתי ממנו, "מהו החלק הטוב ביותר בלהיות כוכב רוק? האם מדובר בפרסום הגדול שלך? אולי זה הכסף שאתה מרוויח? האם מדובר דווקא בסיבובים שיוצא לך לעשות בכל העולם?"
הוא חשב למשך דקה ארוכה ואז ענה: "הדבר הטוב ביותר בלהיות כוכב רוק, הוא לעלות על הבמה בכל ערב".



חשבתי לעצמי שמדובר בתשובה מעניינת מאד. "אז תגיד לי בבקשה", המשכתי לשאול, "מהו החלק הטוב ביותר של לעלות על הבמה בכל ערב? האם מדובר בקהל המריע? אולי אלה האורות והמוסיקה הרועשת? האווירה המיוחדת של מסיבה אינסופית?"
הוא הביט בי בכנות מלאה ואמר לי: "החלק הטוב ביותר של לעלות על הבמה בכל ערב, הוא שאף אחד לא יכול להשיג אותי בטלפון בזמן שאני על הבמה".
מה? שמעתי טוב?!
עמד לפני אדם, שלכאורה היה לו הכל בחיים - כסף, תהילה, כבוד וכל מה שהוא רצה, זה פשוט הפסקה קטנה מהכל!
עבור כל יהודי, השבת היא מעין הפסקה. היא מעניקה לנו כוחות - לא כאלו המיועדים לסייע לנו בביזנס - אלא כוחות שאמורים לעזור לנו להיות משוחררים מהתלות בעבודה היומיומית. השבת מעניקה לחיינו ולשבוע העבודה שלנו פרספקטיבה חדשה ואיזון בריא. בדיוק כמו שקוביה בעלת ששה צדדים שואבת את כוחה מהמרכז, כך גם אנו מקבלים את הכוח להשקיע בששת ימי העבודה שלנו, מיום השבת - שהוא הכוח הפנימי המניע את הכל.

הבאת גאולה לעולם
השבת היא המפתח לעתיד היהודי.
הגמרא (במסכת שבת, דף קי"ח ע"ב) אומרת: "אם כל יהודי היה שומר רק שתי שבתות רצופות בחייו באופן מלא, הגאולה הסופית הייתה מגיעה לעולם מייד".
מדוע כל כך חשוב לשמור שתי שבתות רצופות באופן מלא? מדוע לא מספיקה שבת אחת לשם הבאת הגאולה?
קיים הבדל של עולם ומלואו בין השבת הראשונה לשבת השנייה. הניתוק והבידוד שמאפשרת השבת משאר העולם, בוודאי מובילים להתרוממות נפשית אדירה, אך זהו אינו סוג השבתות שיוביל אותנו אל הגאולה. יותר מאשר יום אחד בודד, השבת חייבת להשפיע ולהקרין על שאר ימות השבוע. היא חייבת לרומם את כל מחשבותינו ומעשינו בחיי היומיום שלנו.
השבת איננה "סוף השבוע" שלנו, אלא היא מהווה נקודה מרכזית ועיקרית - מקור עשיר לאנרגיות שלנו. השבת השנייה, שמגיעה לאחר שבוע שהושפע בצורה כל כך חזקה מהשבת הקודמת, שונה לחלוטין מהשבת הראשונה. היא מייצגת שיא רוחני גבוה במיוחד ולא רק 'אי' של רוחניות בתוך ים של גשמיות. זהו סוג השבתות, שהשומר אותן יביא את הגאולה לעולם. זהו "השלום" הקבוע והמוחלט אליו מייחלים אנשי העם לאורך כל הדורות.
ביום ששי הקרוב, בשעה שהחמה שוקעת, קחו לעצמכם דקה אחת ונסו לבצע את התרגיל הבא: כווצו את אגרופיכם למשך 60 שניות. כעת הרפו את השרירים בידיים. זוהי, חברים יקרים, מהותה של השבת.

שבת במדינת ישראל
יום המנוחה הרשמי במדינת ישראל לא נקבע, כמקובל ברוב מדינות העולם, ביום ראשון, אלא בשבת. בכך נתנה מדינת ישראל גושפנקא רשמית להיותה מדינה יוצאת דופן, ולו במשהו. מדינת היהודים מכירה בשבת!
אילו בימינו אנו היו צריכים לקבוע יום מנוחה ודאי לא הייתה קביעה כזו עוברת לסדר היום, שכן מייד היו נשמעים הקולות המתנגדים הקבועים, שהיו באים בטענות הרגילות שאין צורך להיות משונים משאר העמים וכי יש לקבוע את יום המנוחה ביום ראשון.
בזמנו, כשעוצבו המסגרות, הייתה לקובעי המדיניות זיקה למסורת היהודית, והיא שגרמה להם להחליט על יום השבת ... ואולם, קביעת השבת כיום המנוחה הרשמי עדיין אין בה כדי להבטיח שאכן תשמר צורתה של השבת במדינת ישראל.
משנה לשנה מידרדרת אווירת השבת ואופיה בציבוריות הישראלית. אם בעבר היה מקובל כי המנגנון הציבורי במדינת ישראל אינו עובד בשבת, וברשות הרבים הייתה מורגשת אווירת שבת מסוימת (מה שלא מנע מיהודים שאינם שומרים מצוות לחלל שבת בפרהסיה כרצונם ללא כל נקיפות מצפון...)
הרי בשנים האחרונות חלה נסיגה מצערת. יותר ויותר מקומות ציבוריים נפתחים בשבת, בתי קולנוע מופעלים, מקומות בידור נפתחים, וברוב אזורי הארץ גדלים ילדים שהופכים לבני נוער ולבוגרים בלי

שהייתה להם הזדמנות, ולו גם הקטנה ביותר, לראות שבת מהי ולחוש בקורטוב של אווירת שבת מקורית.
וככל שההמונים מתרחקים מהשבת, מתרבות הקריאות נגד "הכפייה הדתית" בשבת. "כפיה" זו מתבטאת לטענתם, בכך שאין תחבורה ציבורית בשבת ושרחובות נסגרים בשבת ונהגים נאלצים להאריך את דרכם, שחניות סגורות בשבת וכדומה.
מצוות השבת היא גם הדוגמה החביבה על כל מי שרוצה להראות עד כמה התורה לא מתאימה, כביכול, למאה העשרים.

מהי שבת, ומדוע אסורות פעולות כה רבות בשבת?
הטעות הנפוצה ביותר ביחס לשבת, טעות שכמעט אין בנמצא אדם שאינו דתי שלא נכשל בה, היא המיתוס ששבת הוא יום מנוחה. אצל אומות העולם נחים ביום ראשון ואצל היהודים נחים בשבת...
מדוע אסור להבעיר אש בשבת? כל ילד יודע לספר על שתי האבנים: פעם הבערת אש הייתה כרוכה במאמץ פיזי גדול - ליטול שתי אבנים ולהקישן זו בזו תוך כדי ניסיונות נואשים "לצוד" את הניצוץ שנוצר. כל מי שלמד במערכת החינוך הממלכתי של מדינת ישראל שמע על שתי האבנים המפורסמות האלו. מה הפלא שהצעד הבא הוא להניח שבימנו אנו, שכל כך קל להבעיר אש, שלא לדבר על הפעלת מערכת חשמלית, אין מקום לאיסור זה?!
מי שמתבונן מעט, ממש מעט, עומד מלא תדהמה, מניין נולד הרעיון המשונה הזה? הרי כל מי שלמה היסטוריה יודע כי בתקופות בהן קשה היה ליצור אש היו שומרים על אש תמיד במחנה ...
התורה עצמה אומרת: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו' ז'). ואמנם, אש זו שעל המזבח, אש קודש הייתה, ואסור היה להשתמש בה, אבל התורה גילתה לנו בזה שהרעיון להביע ראש תמיד היה ידוע ומוכר, וכיון שניתן היה לשמור על אש קבועה במחנה, מדוע לאסור על שימוש באש בשבת? האומנם כה קשה ומסובך ליטול גחלת מהאש הקיימת ולהביאה הביתה?
התשובה בודאי אינה שלא רצו לחלק בין הבערת אש להעברת מאש קיימת, ואסרו כל שימוש באש שמא יבוא להבעיר, שהרי ביום טוב אסרו להבעיר והתירו להעביר מאש קיימת, ואילו בשבת לא חילקו, ומדוע? ברור אפוא, כי אין איסור הבערת האש נובע מהקושי שבפעולה, ויש לחפש את סיבת האיסור בכיוון שונה.
באותה מידה קל להראות כי אין השבת יום מנוחה במובן המקובל בעולם, שהרי כל יום מנוחה אינו מהווה מטרה לכשעצמה, אלא אמצעי. - אדם חייב לנוח כדי שיוכל לתפקד, הווה אומר, העובדה היא המטרה וכדי לשפר את התפוקה של העובד יש להעניק לו יום מנוחה מפעם לפעם.
לעומת זאת, שבת אינה אמצעי אלא מטרה, ולא עוד, אלא שכל השבוע כולו נחשב כהכנה לשבת. למעלה מזה, שבת אינה סתם מטרה אלא המטרה הנשאפת, שכל השבוע אמור יהודי להתרפק אליה בנוסטלגיה. רעיון זה בא לידי ביטוי גם בשמות ימי השבוע, אנו אומרים: יום ראשון, שני, שלישי, רביעי והכול לקראת שבת. ובהגיע היום השביעי אין אנו אומרים: "היום יום שביעי" אלא "היום שבת" לאמור: הגענו סוף סוף למטרתנו! ברור אפוא כי אין השבת יכולה להימדד בקטגוריה לפיהם נמדדים ימי מנוחה קונבנציונאליים.
זאת ועוד, לא נאמר "לא תעשה כל עבודה ביום השבת" אלא: "לא תעשה כל מלאכה ביום השבת" (שמות כ י). דובר העברית לא מבחין בין שני המושגים, "עבודה" ו"מלאכה", וחושב הוא לתומו כי מדובר במילים נרדפות ואולם, ההבדל בין עבודה למלאכה כמוהו כהבדל שבין עבד למלאך!
עבד: הוא יצור שאדונו משתדל לא לתת לו עבודה יצרנית. אדרבה, מעוניין הוא לשחוק את אישיותו לבל תתעורר בו כל מחשבה אודות ישום עצמי - מחשבה העלולה לעורר בו תשוקה לעצמאות, תשוקה המביאה בדרך כלל למרידה...
מלאך: לעומת זאת הוא ההפך הגמור. כל מה שמלאך עושה יכול להיות מוגדר כיצירה, מלאך הוא כוח יוצר "אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, ואין שתי שליחויות נעשות על ידי מלאך אחד". מלאך


הוא יצירה חד פעמית, יצירה שאין דומה לה וממילא אין כפילות בעולם המלאכים, גם מלאכה היא אפוא יצירה, רק פעולות שי בהם יצירה יכולות להיחשב כמלאכה.
מדוע נאסר עלינו ליצור בשבת? האדם נצטווה סמוך ונראה לבריאתו: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א כ"ח). עם הציווי חדרה ללב האדם מוטיבציה אדירה לחשוף את סודות היקום, לגלות את מעמקיו, ויחד עם אותו ציווי ועם אותה מוטיבציה ניתנו לו האמצעים למלא אתר הציוויים האלה. ומאז האדם אינו יודע מנוחה מהי, בונה הוא וסותר, נוטע ועוקר, מגלה עולמות ומפתחם, בונה עולמות ומחריבם.
ומדוע רצה הקב"ה שהאדם ישלים את הבריאה ולא בראה שלמה מלכתחילה?
לימדונו רבותינו כי רצה האלוקים שלאדם יהיה חלק בהשלמת העולם. ומשלו משל לצייר אמן המפורסם בכל תבל, שרצה שבנו יזכה לתהילת עולמים, מה עשה? לימדו ציור וצייר עבורו יצירה נהדרת שלא השלימה על מנת שהבן ישלימנה ויזכה לתהילה.
עוצמה זו ניתנה לאדם אליה היא וקוץ בה. מצד אחד נותנת היא לו הזדמנות להיות שותף להשלמת הבריאה, ומימלא למלא את תפקידו בעולם, ומאידך, טומנת אותה עוצמה בחובה סכנה גדולה, העלולה להביאו לידי גאווה, עלול הוא לחשוב כי מפתחות העולם בידיו. וברגע שעצמתו תעבירהו על דעתו, עלול הוא לעבור גם על דעת קונו ולמחוק את האלוקים מתמונת עולמו, מסוכן הוא, כי לא ירחק היום עד שיראה עצמו אדון גם לגורלם של אחרים.
בהגיע אברהם לארץ פלשתים, הסתיר את עובדת היותה של שרה - אשתו. כשהתגלה הדבר לאבימלך, שאל את אברהם מדוע עשה זאת? ענה לו אברהם: "אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי" (בראשית כ יא).
מה משמעות ההדגשה רק בפסוק? ניתן לתאר את תגובתו של אבימלך למשמע הדברים הללו. אבימלך פקח מן הסתם זוג עניים תמהות ושאל: "האומנם? האין מדינות חילוניות ולהן מערכת מוסרית המעוגנת היטב בחוק, בצד מערכת ענישה לפורעי חוק ומנגנון אכיפה משומן היטב?
אבל אברהם קבע כי התחנה הראשונה בדרך בורכה "והרגוני על דבר אשתי" מתחילה ב"אין יראת אלוקים"...
אברהם אמר זאת בערש ההיסטוריה, עת ניתן היה אולי לחשוב שיש מקום למוסר אנושי. כיום הכול ברור, ממשרפות אושביץ ומידאנק, טרבלינקה וסוביבור, נכתב בדם ואש ותמרות עשן: "אם אין יראת אלוקים" התוצאה - והרגוני..."
הוה אומר, כי חברה ללא אלוקים בתודעתה היא חברה מסוכנת. הגאווה של האדם היוצר - האדם הבונה וסותר, נוטע ועוקר, בונה עולמות ומחריבם - עלולה להביא כליה על העולם! התכונה הבולטת ביותר אצל הגרמנים הנאציים הייתה גאוותם, הן ככלל - הגזע העליון, והן כפרטים - גדולה הייתה שחצנותם של אנשי ה SS במחנות.
יש צורך אפוא שיום אחד בכל שבוע ינטרל האדם - וביוזמתו שלו - את יכולת היצירה שלו.
יום זה הוא יום השבת. לכן אין אנו עוסקים ביצירה בשבת, זו אחת הסיבות לאיסורי שבת. לכן נלמדים איסורים אלו ממלאכת הקמת המשכן, כל המלאכות שנעשו להקמת המשכן הן הן המלאכות האסורות בשבת, שהרי המשכן הוא מיניאטורה של העולם והמלאכות שנעשו להקמתו כוללות את כל היצירות שנעשו בבריאת העולם. הקמת המשכן מרכזת איפוא את כל היצירות האפשריות.
למדנו, אפוא, כי עולם בלי שבת הוא עולם ללא מעצורים, אין לדעת היכן תיעצר גאותו המטורפת של האדם אם יחיה בעולם בו לא תהיה שבת, אין אפשרות לחזות מראש את המשמעות האמיתית של עולם ללא שבת.
עתה, משהבינונו (ולא גם בהבנה שטחית, בלא להיכנס לעומקם של דברים) מה משמעותה של שבת, יקל עלינו להסביר מדוע כה גדול הכאב, מדוע כה רבה החרדה נוכח חילולי השבת המתרבים והולכים במדינת ישראל.


שבת ברשות הרבים של מדינת ישראל
סלע המחלוקת ה"קלאסי" ביותר בנושאי דת ומדינה הוא מעמד השבת במדינת ישראל. כאמור, עיגנה מדינת ישראל בחוקיה את עובדת היות השבת יום המנוחה הרשמי. מפעלים מושבתים, משרדים סגורים, חנויות נעולות, ואפילו התחבורה הציבורית שובתת.
המחאות הראשונות והרמות ביותר נגד "הכפייה הדתית" החלו בעניין השבת. שכן, אופייה של השבת במדינת ישראל (למרות צניעותו המופרזת של אופי זה) מורגשת על ידי האוכלוסייה, ומידי שבוע, בעוד שברוב נושאי דת ומדינה רק מיעוט קטן מהאוכלוסייה חש בהם, וגם זה לזמן קצר ביותר. למשל, - רק מיעוט קטן מהאוכלוסייה סובל מחוק נישואין על פי ההלכה, רובם מעוניינים מימלא בנישואין אצל רב וגם אלה שאינם מעוניינים, הן מהטכס אורך זמן קצר ביותר, ואינו מכתיב להם מאומה בחייהם. מעט מאד מהאוכלוסייה זקוק דווקא לחזיר או סובל מחוק מיהו יהודי, וכן הלאה.
עיקר "הכפייה הדתית" בנושא השבת מתמצא בשני תחומים: תחבורה ציבורית, וסגירת עסקים ובתי עינוגים.
כיוון שהמדינה מוגדרת כמדינה "דמוקרטית" האם נכון לכפות על ציבור רחב האם נכון הדבר לכפות על ציבור רחב הגבלות שמקורן באמונות שאינו שותף להן?
האמת היא, שנושא השבת אינו נושא דתי אלא נושא לאומי.
עם הקמת המדינה נוצרה בעיה - במה תתבטא יהדותה של המדינה? ואז נולד הרעיון כמה שיותר יהודים ברשות הרבים, תוך כדי חדירה מינימאלית לרשות הפרט.
האמנם השבתת התחבורה הציבורית בשבתות נובעת מסיבות הלכתיות? הן בשום מקום בשולחן ערוך לא נפסק כי מותר לנסוע בתחבורה פרטית ואסור לנסוע בתחבורה ציבורית. העדר תחבורה ציבורית אינו מצמצם את חילול השבת, אדרבה, לעיתים מתגבר על חילול השבת, שכן כמות הנוסעים באוטובוס אחד מתחלקת להרבה מכוניות פרטיות.
גם אלה שלא נוסעים בגלל העדר תחבורה, לא נמנעים מלחלל שבת עקב זאת ועוסקים בענינים אחרים הכרוכים בחילולה של שבת. אין אפוא במניעת תחבורה ציבורית בשבת כל תרומה אמיתית לצמצומו של חילול השבת הנעשה על ידי יהודים בארץ ישראל.
ואף על פי כן חשוב שתחבורה ציבורית לא תפעל בשבת, משתי סיבות:
א. כיון שמדובר בחברות ממשלתיות, שלכלל הציבור יש חלק בהן, הרי במידה וחברות אלה עובדות בשבת יש בכך משום כפיה חילונית הכופה על אזרחיה הדתיים של המדינה להיות שותפים בעל כורחם בחילול השבת.
ב. מעבר לכל זאת, שוב חוזר העניין הלאומי - הצהרתי המחייב שבחייה הציבוריים של מדינת ישראל תבוא השבת לידי ביטוי.
מספרים על חיים נחמן ביאליק שבאחד מלילות השבת יצא לרחוב העיר ופגש אדם וסיגריה בידו, היכהו ביאליק על ידו .... באותה שבת, במסיבת עונג שבת "באוהל שם", אמר ביאליק: "אדם הרוכש יצירת אומנות ושורפה, כלום יש ברבריות גדולה מזו? להשחית סתם כך יצירת מופת? ואם השורף רכש את היצירה במיטב כספו, כלום מוריד הדבר מהברבריות שבהתנהגותו? הן ברוכשו את היצירה לא רכש רק זכות על היצירה אלא גם חובה .... חובה לשמרה עבור כלל האנושות!
והנה, העם היהודי שמר במשך אלפי שנים על יצירת אומנות זו ששמה שבת ובא זה ושרפה בסגריה שבפיו..."
ויודגש, אף חיים נחמן ביאליק בחייו הפרטיים לא הקפיד על דקדוקי הלכות שבת. מכל מקום הבין כי בציבור קיימים כללים אחרים.
נקודה נוספת למחשבה: לו היו אותם הומניסטים חילוניים מקדישים מעט מחשבה למתחולל בלבו של יהודי שומר שבת בראותו את השבת נרמסת מול עיניו ודאי היו משתדלים למעט את חילולי השבת שבפהרסיה.
השגרירות הישראלית בתאילנד הוציאה ב 14.3.95 "אגרת למטיילים הישראלים בתאילנד" סעיף 5 באותה אגרת עוסק ב"כבוד מוסד המלוכה התאילנדי". סעיף זה פונה ומבקש בזו הלשון: "התאים

מעריצים את מלכם ומכבדים את בית המלוכה. הקפידו נא שלא לפגוע ברגשות המקומיים ומלאו בקפדנות אחר החוקים השומרים על כבוד מוסד המלוכה התאי..." מישהו אמר שמדינת ישראל אינה יודעת לכבד מסורת? ...
כיצד ירגיש אדם ששורפים את הדגל הקדוש לו מול עיניו, תוך כדי שרומסים אותו ומבזים? ואם מדובר בדגל שסבו מסר נפשו עבורו, ודאי יגדל הכאב שבעתיים.
מדוע כה קשה להבין ששומרי השבת מחשיבים את השבת לפחות כמו שמחשיבים דגל? פגיעה בשבת חמורה לפחות כרמיסת דגל, מה גם שעל שמירת השבת מסרו אבותינו ואבות אבותינו את נפשם. האומנם לא נוכל כבדהו? האין בביזוי השבת סימן לאובדן דרך, סימן לאבדן רגישות?
לו היו מחללי השבת נותנים את דעתם על זווית ראיה זו, ודאי היו פני הדברים שונים בתכלית.


סגירת בתי עסק בשבת
במדינת ישראל קיים "חוק שעות עבודה ומנוחה". חוק זה אינו חוק דתי, אלא חוק סוציאלי, ומטרתו להגן על בעלי העסקים מפני תחרות שאינה הוגנת ולאפשר לכל אחד לנוח מעמלו בזמני המנוחה שנבחרו. ללא חוק זה לא יוכל בעל עסק זעיר להרשות לעצמו לסגור את עסקו בזמן המנוחה כיון שהמתחרים עלולים להשתלט על הקונים הפוטנציאלים. אם כולם סגורים - איש אינו מפסיד.
כיוון שיש יהודים רבים השומרים שבת, יאלצו לסגור את עסקיהם יומיים בשבוע בעוד האחרים יסגרו רק יום אחד. בכך יחשפו לתחרות לא הוגנת, לא הגיונית ובלתי אפשרית.
ומלבד הסיבות הלאומיות לבחירת השבת כיום המנוחה הציבורי, ישנם גם סיבות סוציאליות כבדות משקל.
בתקופה האחרונה החלו מרכזי הקניות גדולים לפתוח עסקיהם בשבתות, תוך כדי הפרה בוטה של חוקי המדינה. כצפוי, הדבר לא מקומם רק את שומרי השבת אלא גם את התאחדות הסוחרים. הסוחרים הזעירים רואים בכך תחרות לא הוגנת, מכיוון שבתי המסחר הגדולים מופעלים על ידי עובדים שכירים העובדים במשמרות ויכולים להרשות לעצמם לפעול שבעה ימים בשבוע עשרים וארבע שעות ביממה. לעומתם, הסוחר הקטן המנסה לפרנס את משפחתו באמצעות חנותו, בדרך כלל עובד בעצמו בחנות ואינו יכול לעשות כן מבלי שימנעו ממנו התנאים הסוציאלים המינימאליים, שהחברה אמורה לדאוג לקיומם. אם החברה לא תאכוף את שמירת חוקי שעות העבודה והמנוחה על העסקים הגדולים, תסייע בכך במו ידיה להחניק את העסקים הזעירים ולהביאם עד פת לחם.

סגירת רחובות בשבת
סגירת כביש לתנועה בשבת, ברחוב שרוב תושביו שומרי שבת אינו עניין דתי. בכך שאדם שאינו שומר שבת נאלץ לעקוף איזור האסור לתנועה בשבת, לא אילצוהו לקיים מצווה כל שהיא או להימנע מעבירה, כך שלא נכון לומר שכפוהו על דת.
בסגירת הרחוב יש עניין של "זכויות האזרח" ותו לא. הן בשום מקום בשולחן ערוך לא נאמר שאסור לנהוג ברכב ברחוב זה, ומותר לעשות כן ברחוב אחר. מובן איפוא כי מאיליו, כי אין בסגירת רחובות בשבת שום צימצום אמיתי של חילול השבת בישראל, שכן איש לא נימנע מלנסוע בשבת רק משום שכביש מסוים סגור לתנועה ....
כמו כן, העובדה שפלוני נוסע בשבת וחברו שומר השבת רואהו, אינה גורמת לשומר השבת כל תקלה של חילול שבת, שכן מבחינת ההלכה היבשה, אין בראיית חילול שבת משום איסור. אומנם הרבה יותר נעים לחיות בשכונה בה אין נוסעים ברחובות בשבת, השקט והעובדה שילדים יכולים להסתובב ברחוב ללא חשש, תורמים תרומה משמעותית לאווירת השבת. כמו כן, העובדה שאין דגלי נרמסים מול עיני תורמת אף היא לשלוות נפש של שבת.
על הרשויות לדון בשאלת סגירת כבישים בשכונות דתיות במנותק לחלוטין מהקשר הדתי של הסוגיה שאינו רלוונטי כלל. יש כאן דיון על נוחות שכונתית גרידא. באותה מידה שברחובות התקינו

"פסי האטה" לרווחתם של הגרים באזור שילדיהם מסתכנים פחות, הגם שרבים מאלה הנאלצים להאט את מהירותם ונפגעים מכך. מכל מקום שיקללו את כל הנתונים והגיעו למסקנה שבמקרה זה עדיפה טובת המיעוט על טובת הרוב, כיון שהמיעוט גר כאן כל הזמן וסובל הרבה מהמהירות בה נוסעים כלי הרכב, לעומת זאת כלי הרכב העוברים כאן מפעם לפעם - הפסד הזמן שלהם אינו כה משמעותי ולכן הכריעו הרשויות לטובת המקומיים. אין כל סיבה שאותן אמות מידה עצמן לא תופעלנה לגבי השבת.
רחוב בר אילן בירושלים שהתפרסם כשהפך להיות סלע מחלוקת בנידון זה, הוא דוגמה מצוינת. רחוב זה משמש אומנם כציר מרכזי, אבל מאז שסללו את הכבישים המהירים החדשים ניתן להשתמש בצירים חלופיים. לעומת זאת, תושבי הרחוב ותושבי הרחובות הסמוכים לו, רובם ככולם שומרי שבת ומעוניינים שהכביש ייסגר למשך השבת ובכך תינתן להם אפשרות למנוחה אמיתית ולשקט נפשי לפחות פעם בשבוע ... וכאן החלו מאבקים גדולים כשהסיסמאות "לא נכנע לסחטנות" וכדומה חוזרות ופורחות בחלל האוויר, בשעה שכל כך קל ופשוט לראות מיהו האמיתי. האם אין בכניסה לתוככי שכונה חרדית בכלי רכב בשבת כאשר יש דרכים חלופיות משום כפייה חילונית???
דוגמא נוספת: שכונת הר נוף בירושלים. בבחירות למנהלת השכונה, מתוך 3000 מצביעים רק 22 הצביעו עבור המועמד החילוני, שכמובן לא עבר את אחוז החסימה ונשאר בחוץ. בחירות דמוקרטיות הכריעו אפוא כי מדובר בשכונה דתית. אף על פי כן, כאשר רצו לסגור את רחובות השכונה בשבת - ומדובר בשכונה צדדית שלא עוברים בכבישיה אלא לרחובותיה ולא לשום מקום אחר!, מייד החלו הזעקות הרגילות והרטוריקה המוכרת, ולא נתקררה דעתם עד שגייסו משכונות מרוחקות אופנוענים שיבואו להפגין נגד סגירת כבישי השכונה בשבתות. רוכבי האופנועים באו לקלקל את אווירת השבת בשכונה הדתית השקטה הזו, וכל זה בשם הדמוקרטיה וזכויות הפרט...
הוא שאמרנו, כאשר באים לדון בנושאים הנוגעים לעניינים דתיים הדיון אינו עניני, והדעות המובעות מוכתבות מראש לפי השתייכות פוליטית חברתית.