בין עולם הפסיכיאטריה לעולם האימון הקו-אקטיבי 

הנחת בסיס: כיום באימון (Coaching) ההנחה השולטת היא שנשתדל להימנע מאימון פסיכוטיים.

חלק מתהליך האימון הוא שינוי נקודות מבט: לעיתים אם מסתכלים על דברים מפרספקטיבה אחרת רואים דברים שלא ראינו לפני.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות להציע חשיבה אחרת שעשויה לשפר את תפקודם של החולים הפסיכיאטרים בישראל

עולם הפסיכיאטריה מוכר לי. אני עובד בבית החולים הפסיכיאטרי גהה. במשך השנים עסקתי בשיקום פגועי נפש במסגרת הוסטל כוללני/מתוגבר. כיום משתתף כעוזר מחקר במרכז לגנטיקה התנהגותית בשניידר. 

הנחת הבסיס הקיימת היום היא לא בכדי - בטיפול פסיכואנליטי ייתכן שיעלו תכנים לא מודעים וקיימים סיכויים שיתעוררו מחשבות ותכנים פסיכוטיים. באימון, בניגוד לטיפול אנו עוסקים בעתיד, בהווה, במימוש והגשמה עצמית, בשאיפות לעתיד, ושיפור איכות חיים

וייתכן שדווקא בדרך זו החולה ייתרם במישור השיקומי.

נקודה נוספת היא שבתהליך האימון המתאמן מגדיר את החזון, מטרותיו ושאיפותיו למימוש עצמי בחיים. כאן אני קם ושואל מה קורה שחזונו של האדם הוא למות? מה קורה שחזונו של אדם הוא כי הוא קץ בחיים אלו? או לחילופין אם אדם תקוע באפיזודה דיכאונית...

אז נכון שלא ניתן לאדם כלים להגשים את משאלת המוות שלו, אך אנחנו יכולים באמצעות שאלות הכוונה, ושאלות עוצמה לנסות לשבור את הפרדיגמות השגויות שהאדם חיי איתם, גם אם משמעות הדבר לעמוד מול מחשבות לא רציונאליות.  תוך כדי הולדת רעיונות וסתירת פרדיגמות שגויות יכול פגוע הנפש להיווכח כי קיימת דרך חדשה, וכי אפשר אחרת וכן, מה המחירים של הפרדיגמות השגויות שלו שעלולות להוביל אותו לקלון. כך נוכל לנסות להעצים ולחזק אותו.  

כמובן שכל תהליך אימוני יעשה בתיאום עם הגורם המטפל, ובהתאמה ליכולת האישית ולמצבו של החולה הפסיכיאטרי. לעיתים במקומות שדווקא הפסיכיאטריה תוותר בהם, האימון יכול לתרום להשלים ולקדם את האדם לחיות חיים נורמטיביים במסגרת יכולותיו.

חשוב להוסיף כי לעיתים קרובות לא ניתן להגיע לתובנות מעמיקות וחוזרות עם החולה. אם החולה מסלף ומעוות את מה שנאמר לו, או שיש לו בעיה בבוחן המציאות העבודה יכולה להיות סיזיפית ולא מועילה. ולכן חשוב לא להכליל; יש חולים שהאימון יתאים להם ויש אחרים שאימון לא יתרום להם תלוי פרי-דיספוזיצה של החולה לאימון.

בהזדמנות זו אני רוצה להביא דוגמא לגישה משלבת לכאורה בין עקרונות אימון וטיפול - הלוגותרפיה. 

ממציאה - ויקטור פראנקל, מתאר את הלוגותרפיה כמעמידה את האדם לפני פשר חייו ומכוונת אותו אליו. זהו תהליך רטרוספקטיבי מרוכז בעתיד; במשימות ובמשמעויות שעל החולה לקיים בעתיד. העמדת הנירוטי מול פשר חייו, פתיחת חושיו להכרה מלאה יותר במשימה עשויות לסייע לו להתגבר על הנאורוזה.

הלוגותרפיה גורסת שהשאיפה למצוא משמעות לחיים היא כוח המניע הראשוני של האדם. 

ז'אן פול סארטר הורה, שהאדם ממציא בעצמו, מעצב בעצמו, את "מהותו" כלומר את מה שהינו ביסודם של דברים, לרבות מה שראוי הוא להיות או להיעשות. פרנקל טוען כי אין אנו ממציאים בעצמנו את פשר קיומנו אלא, בעצם, רק מגלים אותו.

לא כל קונפליקט הוא בהכרח נירוטי, מידת מה של קונפליקט היא תקינה ובריאה. לא תמיד הסבל היא חזיון פתולוגי; יכול הסבל להיות לאו דווקא סימפטום של נאורוזה, כי אם הישג אנושי, בייחוד אם מקור הסבל הוא בתסכול קיומי. פראנקל כופר בהנחה שחיפושיו של אדם אחרי פשר בהווייתו, או אפילו פקפוקיו בפשר זה, הם בכל מקרה תולדה של מחלה. התסכול הקיומי כשלעצמו אינו לא פתולוגי ולא פתוגני. דאגתו של אדם, ואף ייאושו, על מידת כדאיותם של החיים הן מצוקה רוחנית אך בשום פנים ואופן אינם מחלה נפשית. אפשר שרופא, הפותר את סימני התופעה הראשונה על-פי התופעה השנייה עלול לקבור את ייאושו הקיומי של החולה תחת גל של סמי-הרגעה. תפקידו הנכון הוא לנווט את החולה בין המשברים הקיומיים של גידולו והתפתחותו. 

הלוגותרפיה רואה כמשימתה לעזור לחולה למצוא פשר לחייו. במידה שהלוגותרפיה מעמידה אותו על כבשון הלוגוס שבהווייתו, הריהי בגדר תהליך אנאליטי. בניסיונה של הלוגותרפיה להעלות משהו לתודעה אין היא מגבילה פעולתה לעובדות יצריות שבתוך הלא מודע של הפרט, אלא שוקדת גם על הממשות הרוחנית, כגון  הפשר הפוטנציאלי של קיומו, וכן על שאיפתו לפשר. 

הלוגותרפיה נבדלת מהפסיכואנליזה בכך שהיא רואה את האדם כיצור שעיקר שאיפתו  להגשים פשר ולממש ערכים, ולא רק לספק ולמלא דחפים ויצרים, ולא רק לפשר בין תביעותיהם הסותרות של הסתם, האני והאני העליון, ולא רק להסתגל ולהתאים עצמו לחברה ולסביבה.

חיפושי האדם אחר פשר עלולים לעורר מתיחות פנימית וחוסר שיווי משקל אולם, מתיחות זאת  היא תנאי קודם הכרחי לבריאות הנפש. פראנקל מדגיש כי אין דבר בעולם, שעשוי לעזור לאדם להתגבר אף על הגרוע מכל, כמו הידיעה כי יש פשר לחייו. כדברי ניטשה "מי שיש לו למה שלמענו יחיה, הוא יוכל לשאת כמעט כל איך." 

הלוגותרפיה מבקשת להקנות לחולה את מלוא תודעת אחריותו; לכן צריך שתניח בידו את הברירה לקבוע, על מה, בפני מה ובפני מי הוא רואה את עצמו אחראי. על החולה להחליט אם יגדיר את משימת חייו כקבלת אחריות כלפי החברה או כלפי מצפונו שלו. אחד מעיקרי היסוד של הלוגותרפיה הוא שראש מאווייו של אדם אינו להפיק עונג או למנוע כאב, אלא למצוא פשר בחייו. אכן, אדם נכון לסבול, בתנאי שימצא משמעות לסבלו. 

פרנקל באני מאמין הפסיכיאטרי מצביע על כך שגם במקרים הנירוטיים הקשים ביותר ואף בפסיכוטיים, עדיין יש לחולה מידה של חירות. הפסיכוזה אינה נוגעת בגרעין הפנימי של אישיות החולה. אדם פסיכוטי חשוך מרפא אפשר שתינטל ממנו מידת התועלת שבו, אך בכל זאת יוכל לשמור על הדרת כבודו כיצור אנוש. 

לסיכום, האדם הוא ייצור חושב ויוצר בהבדילו מהחיה, האדם מסוגל לבצע עיבודים קוגניטיביים מרחיקי לכת. גם במצבים של פירוק מוחלט עקב המחלה, נראה עדיין תובנות לגבי דברים קטנים, לתובנות הקטנות האלו אנו קוראים שיקום. במצבים הפחות אקוטיים, בדומה לבריא – ישנה יכולת עיבוד גבוהה. וכפי שנוכחנו לדעת, אין שוני בין מוחו של הבריא למוחו של החולה, כך שתמיד נוכל לשאוף מעבר לגבולות. אימון קו-אקטיבי לא מחדש, אלא מחדד ומפשט תהליכים מורכבים בתיאוריות סבוכות. אם ניקח את הכלים האלו ונשלבם תוך התייחסות לאדם כמכלול בכל תחומי חייו, נוכל לא רק לתרום לאדם, אלא לתרום לסביבה ולהפוך את התהליך השיקומי, הרפואי ליותר פשוט. מקסימום במינימום.

אני מציע לקחת את שירותיו של המאמן המומחה, ולתת לחולה את המקסימום שמגיע לו, לטרנסצנדנטליות, להגשמה עצמית, לתקווה. כפי שסייגתי, לא בהכרח האימון יתאים לכל חולה, אבל גם באוכלוסיה הבריאה אימון לא בהכרח מתאים לכל אחד. המיקוד צריך להיות דווקא בחלק הבריא והמתפקד. המיקוד הזה גם יגרום לאדם לראות כי האדם שנמצא מולו תופס אותו כשווה, כבריא, יחד עם הסביבה, שנותנת לו אתגר חברתי ממשי, להבריא ולחזור לקהילה

מקורות:

Viktor E.Frankl (1970), Man's search for meaning, an introduction to logotherapy. Dvir publishing house.